מי שמחפש עוד הוכחות לקשר בין ההתיישבות ביו"ש להתיישבות בנגב ובגליל, כדאי לו לבדוק במה עוסקים היום האנשים שאיישו את הנהגת מועצת יש"ע בשנים האחרונות. פינחס ולרשטיין, לשעבר ראש מועצת בנימין ומנכ"ל מועצת יש"ע, החל לאחרונה לרכז את פעילותה של תנועת אמנה בנגב ובגליל. בנצי ליברמן, לשעבר ראש מועצת שומרון ויו"ר מועצת יש"ע, עוסק - במסגרת תפקידו כיו"ר מנהלת תנופה - בקידום התיישבות הקבע של עקורי גוש קטיף שחלק גדול מהם בונים את ביתם בנגב. רפי בן בשט, לשעבר סגן יו"ר מועצת בנימין, אחראי כיום על הקמת גוש הישובים החדש בחולות חלוצה שבנגב. אם תרצו, אפשר להוסיף לרשימה גם את המתנחל מספר אחת - זמביש. כאמור, תנועת אמנה שבראשותה הוא עומד כבר לא מקימה בתים רק ביהודה ושומרון אלא גם בטללים שבנגב ובאור הגנוז שבגליל. במילים אחרות, הטענה השמאלנית על המתנחלים שמתמקדים רק בישוב יו"ש ומזניחים את הנגב והגליל לא כל כך עומדת במבחן המציאות. ככל שחולף הזמן מתברר שמי שנלחם בהתיישבות מעבר לקו הירוק, זונח אותה גם בתוך הקו. את הואקום ההתיישבותי שנוצר ממלאים בסופו של דבר מתנחלים כי בעשורים האחרונים הם כמעט היחידים שיודעים איך בונים ישובים. 

תג מחיר

אני מקווה מאוד שהבדואים באזור מגוריי לא יאמצו את מדיניות 'תג מחיר' של הימין הקיצוני ביו"ש. אני לא רוצה לחשוב על האפשרות שבעקבות הריסת מבנים בלתי חוקיים בכפר בדואי לא מוכר, יישרפו שדות של חקלאים יהודיים בנגב או ייפגעו בתים של יהודים. מעניין אם אותם אלו שדוגלים במדיניות תג מחיר כשמדובר במתנחלים של יו"ש יסכימו לקבל מדיניות כזו גם כשמדובר בבדואים של הנגב.

אחרי חודשים ארוכים של משא ומתן, שמחתי להתבשר השבוע על חתימת הסכם קיבוצי בין הנהלת חברת אקרשטיין לבין וועד העובדים. בדיוק שנה אחרי שיצאו למאבק ארוך וקשה להקמת וועד ולהטבת תנאי עבודתם, אפשר לומר שעובדי אקרשטיין בירוחם הגיעו השבוע לסוג של מנוחה ונחלה.

 כמי שעקב בשנה האחרונה אחרי המאבק של העובדים לא יכולתי שלא להתפעל מהאומץ שהם הפגינו. מול כל הציניקנים, עמדו העובדים בנחישות ודרשו הקמת וועד עובדים. אמרו שאין להם סיכוי מול ההנהלה החזקה, אמרו שמהר מאוד הם ימצאו את דרכם החוצה מהמפעל, לעגו להם וקראו להם נאיביים, אמרו להם שתם עידן התארגנויות העובדים, אבל הם היו נחושים לקחת את הסיכון וללכת עד הסוף. למרות כישלון הניסיון הקודם להקמת ועד במפעל אקרשטיין בירוחם, העובדים התעקשו לנסות שוב.

הדרך לא הייתה קלה בכלל. במשך שבועות ארוכים ההנהלה התעלמה מההתאגדות וסירבה בתוקף להיפגש עם נציגי העובדים. חלק מהעובדים היו נתונים ללחצים מצד ההנהלה ולאיומי פיטורין, ובכל זאת הם לא נשברו ולא פרשו מההתאגדות. גם אחרי שההנהלה הפנימה שהעובדים אינם מתכוונים לוותר, היא לא עשתה להם חיים קלים. אנשיה טענו שהועד שהוקם באמצעות ארגון 'כוח לעובדים' אינו יציג, כי הוא אינו מייצג את כל מפעלי החברה. העובדים לא התייאשו. הם פנו לערוץ המשפטי והשיגו ניצחון חשוב כשבית הדין לעבודה בבאר שבע דחה את טענת ההנהלה. זכורה לי השמחה שלהם אחרי פסיקת בית הדין, אך כמוה זכורה גם האכזבה, כשההנהלה ערערה לבית הדין הארצי וזכתה.  

לשמחתנו, חלה במקביל התפתחות נוספת כתוצאה ישירה מהמאבק. ההסתדרות ששכחה את העובדים במשך שנים, נלחצה מהתעצמותו של ארגון 'כוח לעובדים' שליווה אותם, והחלה לגלות בהם עניין. לאחר שבמשך חמש עשרה שנה שילמו העובדים דמי חבר להסתדרות ולא קיבלו ממנה כלום, הם הפכו פתאום למחוזרים על ידה, וכך החלו לקצור את פרות המאבק.

 ההסכם הקיבוצי שהושג השבוע הוא הוכחה ניצחת לכל חסידי הקפיטאליזם הקיצוני ולכל מספידי התאגדויות העובדים, שהדרך האפקטיבית לשיפור תנאי העובדים בישראל היא עדיין באמצעות הקמת ועד. ההסכם הזה הוא לא רק ניצחון המאבק של עובדי אקרשטיין, אלא גם תקווה גדולה למאבקי העובדים שבדרך.  

לפני מספר שבועות הוזמנתי להשתתף בפאנל טלוויזיוני בערוץ הראשון. באותו יום הייתי בעבודה בתל אביב, ללא רכב. אמרתי לתחקירן שאגיע לירושלים בכוחות עצמי אבל אני זקוק להסעה חזרה הביתה מכיוון שהתוכנית מסתיימת בשעה אחת עשרה בלילה. כבר מזמן גיליתי שהסעה למרואיינים בתוכניות טלוויזיה היא דבר מקובל, כל עוד אתה מתגורר במרכז הארץ. גם הפעם, התחקירן החל לגמגם כשהבין שאני זקוק להסעה לירוחם, והבטיח לחזור עם תשובה. לאחר מספר דקות הוא חזר עם שאלה. "אם נחזיר אותך לבאר שבע. תוכל להסתדר משם?". הסברתי לבחור בסבלנות שאגיע לבאר שבע לאחר חצות, כשכבר אין תחבורה ציבורית לירוחם. "ואף אחד לא יכול לאסוף אותך משם?", הוא ניסה שוב. "לא", השבתי. "ירוחם היא במרחק חצי שעה נסיעה מבאר שבע ואחרי חצות אני לא מתכוון להטריח אף אחד לאסוף אותי".

לא התחלתי להרצות לבחור, אבל מבחינתי זה כבר הפך לעיקרון. לא יכול להיות שבגלל שכל התעשייה הטלוויזיונית ממוקמת באזור המרכז, תושבי הפריפריה יקופחו ולא יזכו לשירות הבסיסי לו זכאים מרואיינים בתוכניות טלוויזיה. כשמדובר בערוץ טלוויזיה ציבורי שנהנה גם מתשלום אגרה של כל אזרחי ישראל ממטולה עד אילת, זה מקומם שבעתיים.

 בסופו של דבר הבטיחו לי הסעה עד הבית. הגעתי לאולפן ובגלל שהאייטם אליו הוזמנתי היה אחרון בתוכנית והשתתפו בו ארבעה אנשים, אמרתי רק שלושה משפטים, אבל זה כבר סיפור אחר.

(הקטע פורסם השבת בטור 'רחוק מהעין' במקור ראשון)

התנועה הקיבוצית מציינת השנה מאה שנה להיווסדה. לרגל המאורע יצא לאור קובץ מאמרים על הקיבוץ בהוצאת יד בן צבי. מעניין לגלות שהקיבוצים החדשים שהוקמו בשני העשורים האחרונים הם בעיקר קיבוצים עירוניים. במאמר על הקבוצות השיתופיות בישראל, מציינים פרופסור יובל דרור וד"ר ניר מיכאלי שבתום העשור הראשון של המאה העשרים ואחת הקבוצות השיתופיות כוללות מעל אלפיים חברים שפזורים בארבעה קיבוצים עירוניים, בקומונות ובקיבוצים חינוכיים של תנועות הנוער. רוב הקבוצות השיתופיות קבעו את מיקומן באזורי פיתוח עירוניים ולא בהתיישבות העובדת, כלקח ממערכת היחסים ההיסטורית הטעונה בין ישראל 'הקיבוצית' הראשונה לבין 'ישראל השנייה' שבעיירות הפיתוח.

התפיסה שהביאה את חברי הקבוצות השיתופיות להתיישבות בעיירות הפיתוח מזכירה מאוד את תפיסת 'ההתנחלות בלבבות' של הציבור הדתי לאומי. רבים מבין חברי הקיבוצים העירוניים הנם בני דור שני ושלישי לקיבוצים החקלאיים. כדי להפיג את המתח שהיה קיים בשנות השבעים והשמונים בין הוריהם לבין תושבי העיירות, הם החליטו 'לחצות את הקווים' ולהתיישב בלב האוכלוסייה שהייתה מבחינתם 'מעבר לגדר'. שישים שנה אחרי הקמת עיירות הפיתוח ומאה שנה להקמת הקיבוצים, מתרחש תהליך מרתק של מהפך בצורת ההתיישבות החלוצית. בעוד מרבית הקיבוצים החקלאיים של ישראל 'הישנה והטובה' מתפוררים, דווקא עיירות הפיתוח שהוקמו על ידי חלוצים בעל כורחם מ'ישראל השנייה', הופכים למצע הגידול המועדף של הקיבוצים החדשים.