במוצאי שבת האחרונה, מדינה שלמה הייתה מתוחה מהאיום האיראני שהוזהרנו מפניו בשבוע שעבר. כבר מהצהריים תהיתי אם האיום התממש במקום אחר בארץ, אך כשראיתי את המוני המשפחות בגן סאקר בצהריים, הנחתי שלא קרה דבר משמעותי מדי. את השבת אשתי ואני הוצאנו על קפה (איך אפשר לשתות אלכוהול אחרי שנת צהריים של חודש וחצי בערך), וביחד עם הצוות התחלנו בסיקור ההתקפה האיראנית כעורך החדשות.
-
עוד באותו נושאמטח כבד של טילים לישראל | אזעקות ברחבי הארץ - יירוטים מעל הכנסת
13/04/24 22:50
במהלך העבודה, תיארתי לעצמי שמלבד עדכונים שוטפים על מצב הלחימה בגזרות או סערה פוליטית זוטרה, יהיו בוודאי עוד אמרות של בכירים ביטחוניים שונים לגבי הגחמה הבאה של חמינאי וכך תמשיך סאגת האיומים ותדעך מעצמה, עד שדובר צה"ל מסר לתקשורת בקולו הבוטח: המתקפה מאיראן החלה.
המקלט של הבניין, צילום: הלל מישר רמתי
גשם של מטאורים
מיד, במקביל לעדכון הכתבות האתר, מסרתי את ההודעה לאשתי, ששטפה את הכלים מהארוחה (מעולם העבודה לא הגיעה בזמן טוב יותר) ואמרתי שלא תדאג - מה הסיכוי שזה יהיה עלינו? אומרים שכלבים יודעים לזהות רעידות אדמה לפני כולם וסמכתי על הכלב שלנו, פלואו, יידע לזהות את טילי השיוט הפרסיים לפני כולם.
-
עוד באותו נושא"9999 רמות חרדה": הסלבס מגיבים למתקפה האיראנית
14/04/24 00:00
"ייתכן ותשמעו פיצוצים במרחב", אמר הגרי, ובשלב זה קצת קינאתי במקומות שיצפו במתקפה המיוח"צנת עם הבילד אפ הגדול ביותר בזמן האחרון. זה בטח ניחוח אחר, מדינה נגד מדינה, מונדיאל בשמיים. ברגע שהלכתי להכין לעצמי תה (הכלים נשטפו, המרחב בטוח), שמענו פיצוץ אדיר במרחב.
"שמעת את זה?" שאלה אשתי, ורצה אל פלואו. "כן, כן, הכל טוב" אומר מתוקף תפקידי כעורך החדשות יודע כל. תיארתי לעצמי שזה איך שהוא קשור לתקיפה, אבל לא הכלתי את זה. היא ישבה לחוצה על המדרגות, החזיקה את פלואו חזק וקרוב ללב. "פיצוצים במרחב ירוש.." התחלתי לכתוב את הפוש ואזעקה חדרה לשכונה בקול. כירושלמי, אזעקה היא כמו שלג, קצת מחכים לה, יודעים שלא יקרה כלום ויורדים למקלט כנועים כמו ילד בעונש שיודע שהכל יהיה בסדר. שום דבר לא הכין אותי לרגע שיצאנו למרפסת.
תיעוד מהמטח הכבד מאיראן לעבר ישראל (תיעוד: חיים ג'רבי) pic.twitter.com/d6mtHJrpQ2
— דסק כיפה (@DKyph) April 13, 2024
גשם של מטאורים. תימרות עשן. מכת ברד. מלחמת עולם שלישית. התגלמות אלוהית. מורא שמיים. פחד מוות. עומק החיים. הרבה עבר עליי כשראיתי את המטר המרהיב לכמה שניות, בדרך אל המקלט של הבניין, אוחז בתיק המחשב.
אני מר ביטחון כמו שכפכף קרוקס זה מר שטח
"אני עדיאל", הסברתי למקבץ האנשים האקראי במקלט, "הכל בסדר". יש לציין, שלא הייתה לכך שום סיבה, הם היו בסדר, ונדמה היה שאפילו ללא המילים שלי הם היו אפילו אחלה. אני מר ביטחון כמו שכפכף קרוקס זה מר שטח. אבל זה העניין - כדי לחלוש על הסיטואציה, הרגשתי שאני צריך לצאת ממנה, לדווח מהחוץ. "הכל בסדר" אמרתי להם, דיווחתי להם, ובאתר כתבתי את העדכונים מאזורי נפילות, בעצם להגיד לעולם: "הכל בשליטה".
אשכרה ניסו לחסל אותנו
מה שחווינו לא היה בסדר. מעבר לחוויה הקיומית החריגה - מנסים לחסל אותנו להרוג אותנו- בצפייה בעשרות טילים שמכוונים ומשוגרים באותה שניה בדרך אל הסלון שלך, התחדד לי יותר מתמיד כמה ההבדל עצום בין דיווח מילולי לחוויה עצמה, וזה מה שקורה בעצם בסיקור עיתונאי. אולי זה מה שגרם לנו לנפש שלנו לקהות בכל מה שנוגע לדיווחים על המטחים לעוטף עזה כל השנים האלו. היינו צריכים להיות שם, לחוות את זה מגיע בדרך לסלון, לא כמו השלג הירושלמי ולא פעם בשנה. לא לדעת אם תהיה בכלל דרך לתעד את הדרמה מהמקלט, או שבדרך אליה אני אהיה עוד שם במבזק, לצד נטלי דדון או הערכה של גורם ביטחוני על חמינאי.