חנוכה הוא אחד מימי הציון הראשונים שקבעו חז"ל ונשען על אירועים שהתרחשו לאחר חתימת התנ"ך: מלחמתם של מורדים יהודים במלך אנטיוכוס ובממלכה הסלווקית שבסיסם בתרבות יוון. סיפור חנוכה כפי שהוא מוכר לנו כיום מופיע בספר מקבים א' ושוב בספר מקבים ב'. למרות השם הדומה מדובר בשני ספרים שונים לחלוטין שנכתבו על-ידי שני אנשים שונים, בשני מקומות שונים וכנראה שגם בשתי תקופות שונות. ספרים אלו אמנם משתייכים לקבוצה הכוללת אותה אנחנו נוהגים לכנות "ספרים חיצוניים", אך לפחות בכל האמור למקבים א' הם מציגים את תפיסותיה של היהדות הנורמטיבית.
אזכורים נוספים של חנוכה מופיעים גם במקורות תלמודיים, אם כי באופן רציף פחות. הדבר הביא רבים לשאול אם ביקשו חז"ל להשכיח את המקבים ואם הייתה להם בעיה עם המרידה או עם השלטון שבא בעקבותיה, כיום מקובל להניח שטענת ההשכחה מופרזת. כך או כך בדברי חז"ל כמעט ולא מוזכר הניצחון הפיזי-פרקטי ומוזכר רק נס פך השמן. נראה כי הם ביקשו להדגיש בכך את כוחו של הקב"ה ואת העובדה שהניצחון הצבאי הגדול בא בעזרתו.
נקודה זו של המתח בין פעולה עליונה ופעולתו של האדם עתיד ללוות את חנוכה גם במאה העשרים. התנועה הציונית האדירה את גבורת המקבים כפי שבא לידי ביטוי בשיר "אנו נושאים לפידים" של אהרון זאב:
"נס לא קרה לנו -
פך שמן לא מצאנו.
לעמק הלכנו
ההרה עלינו
מעיינות האורות
הגנוזים גילינו.
נס לא קרה לנו
פך שמן לא מצאנו
בסלע חצבנו עד דם -
ויהי אור!"
בתפילת "על הניסים" מופיע מעין תקציר מתומצת המבטא את עמדתה הבסיסית של היהדות כלפי אותו ניצחון צבאי- מחד אין השכחה, אך מאידך ישנה התייחסות גם לגורם עליון:
"בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהשַׁכִּיחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ לְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל"
החג נקבע לשמונה ימים לאחר הקרבות כיום חג בבית המקדש. הסיבה לכך נעוצה בנס פך השמן אך במידה רבה גם בעובדה שימי החנוכה היוו עבור המורדים "השלמה" לימי הסוכות אותם לא יכלו לחגוג במהלך הקרבות. מלחמתם של המקבים הייתה מלחמה קשה למדי וניצחונם הושג למרות נחיתות מספרית בולטת והודות למהלכים אסטרטגיים סבוכים.
מלחמתם של המקבים הייתה במידה רבה מלחמה על הרוח- שלטונו של אנטיוכוס בארץ ישראל נשען על אליטה רחבה של מתיוונים- יהודים שקיבלו עליהם את אורח החיים ההלניסטי, המלחמה הייתה אם כן פנימית וחיצונית באחת.
בפעם הראשונה והיחידה בימי בית שני זכה עם ישראל לשבת לבטח תחת שלטון עצמאי. הסביבה ההלניסטית לא תמיד אהבה את המדינה החשמונאית אך נאלצה להשלים עם קיומה. כאשר טענו בפני שמעון החשמונאי על נישולם של יושבי יפו (ההלניסטים) ממושבותיהם הוא ענה:
"לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש נכרים משלנו כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבנו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה: ואנחנו כאשר הייתה לנו עת השיבנו את נחלת אבותינו"
כך או כך השלטון החשמונאי לא נמשך לאורך שנים רבות ואחרי כשישה עשורים שלוו בתהליך התייוונות פנימי איבדו יהודי ארץ ישראל את עצמאותם שוב והחלה תקופת הכיבוש הרומי שסופה בחורבן הבית.
rss