"רגילים אנו לדבר על אודות נס ההדלקה בחנוכת בית חשמונאי כעל מאורע שאירע, בתורת מעשה שהיה כך היה. להוציא מכללה של שיגרה זו באים הם דברינו הללו" (פחד יצחק עמוד קיב).
הקדמה
"מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה... שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום לימים טובים..." (שבת כא.).
הקורא עומד ותמה: הזהו טעמו של חג החנוכה? היכן הניצחון של החשמונאים? אף לגירסת השאילתות, שהשאלה היא "מאי נר חנוכה", עדיין קשה: האמנם נס פך השמן הוא באמת הטעם להדלקת הנרות? הרי מלבד העובדה שנס זה מוקשה מצד עצמו מבחינות רבות, אנו יודעים שאין זה מדרכם של חז"ל להנציח ניסים (כך לא מצינו שקבעו חגים לזכר נסי אליהו ואלישע, כיבושי יהושע, או ניסים שארעו בימי חז"ל). זאת ועוד: יוספוס לא הזכיר נס זה ומשמע שעוד בימיו (כ200- שנה אחרי הארוע) לא היה נס זה מפורסם כטעמו של החג.
שאלות אלה נשאלו באינסוף גירסאות ודגשים על ידי חכמי ישראל לאורך הדורות. מטרתנו במאמר תהא לסקור שלושה כיוונים בהגות ובפרשנות להתמודדות עם השאלה שבכותרת המאמר, תוך כדי התייחסות לבעיות שהזכרנו, ולבדוק מהו היחס על פי כל כיוון בין מעשה הנס לניצחון החשמונאים:
בכיוון הראשון נראה שהדלקת הנרות בחנוכה יכולה להיות מוסברת אף בלא זיקה לנס פך השמן.
בכיוון השני ננסה להבין מה המסר שביקשו חז"ל להעביר בעזרת נס פך השמן. כיוון זה יישא אופי יותר מדרשי, אולם יש לזכור שזו בדיוק הטענה: נס פך השמן איננו 'סתם' אירוע שקרה.חייבת להיות לו משמעות רעיונית, שאם לא כן, חז"ל לא היו מורישים אותו לדורות. אנו נציע את מה שקרוב ללבנו, אולם וודאי שלא באנו לקבוע מסמרות.
בכיוון השלישי ננסה לעמוד על שורשים קדומים יותר של 'חג האורים', שיעניקו למצות הדלקת הנרות בחנוכה נופך מחודש. כמו כן נצטרך לברר את הקשר בין אותו מנהג קדום לחג החנוכה המסורתי.
כיוון ראשון: הדלקת הנרות כהדלקה סמלית של מנורת המקדש
"מפני מה מדליקים נרות בחנוכה? אלא בשעה שניצחו בניו של חשמונאי... נכנסו לבית המקדש ומצאו שם שמונה של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות" (פסיקתא רבתי פ"ב).
משמע, על פי זה, שהדלקת הנרות בחנוכה איננה זכר לפך השמן אלא זכר להדלקת מנורת המקדש על ידי החשמונאים. עתה עולה השאלה, מה זכתה המנורה שדווקא זיכרה ישמר ולא חנוכת המזבח, או הקטורת, למשל?
:ניזכר לרגע בדברי המדרש המפורסם המובא על-ידי רש"י
"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים – לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו. אמר לו הקב"ה: חייךָ, שלך גדולה משלהם! שאתה מדליק ומיטיב את הנרות בוקר וערב" (פירושו לבמדבר ח', ב)
הרמב"ן מחבר מדרש זה לענייננו:
"ולא נתברר לי למה ניחמו בהדלקת הנרות ולא ניחמו בקטורת... וכל הקורבנות?... אבל לא רמזו אלאלנרות חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותינו" (בפירושו שם, בעקבות כמה מדרשים) .
אם כן, זכותו של אהרן עומדת לדורות, ועד עצם היום הזה הננו מדליקים באופן סמלי את נרות המנורה בחנוכיה שלנו, בכל שנה ושנה. כמה ראשונים הסבירו סוגיות בהלכות חנוכה על רקע דברים אלו
אלא ששאלתנו בעינה עומדת: מדוע נבחרהדווקא המנורה? על-מנת לענות על כך, נעיין באחד מדיני המנורה: הדלקה לאו עבודה היא (יומא כד:) . מן העקרון הנ"ל נגזרים שני דינים:1. לולא היתה בעיה לזר (1) מיקום המנורה בשעת הדלקתה אינו מעכב; (2) עקרונית, כל אחד מישראל יכול להדליק את המנורה (אם -למשל - יוציאו בשבילו את המנורה החוצה מההיכל, שהרי אסור לישראל להכנס אליו)
וכך בלשון הרמב"ם:
"וכן הדלקת הנרות (במנורת המקדש) כשירה בזרים. לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ, מותר לזר להדליקן" (הל' ביאת המקדש ט',ז', ועי' ראב"ד וכס"מ שם) .
ה'שם משמואל' משלים את המהלך:
"מה שלא נשאר בגבולין מעבודת המקדש רק נרות חנוכה... (הוא משום ש)הדלקת המנורה כשרה אף בזר, ואפילו בחוץ,על כן נשאר ממנה זכר בזמן הזה" (פר' מקץ, שנת תרע"ג).
המנורה היא, כביכול, כלי "עממי" יותר, מבחינת הפוטנציאל ההלכתי שבה: כל אדם בישראל רשאי להדליקה. משום כך נבחרה דווקא היא להיות הכלי שבו נעבוד, באופן סימלי, כבעבודת בית המקדש.
למעלה מכך: אין זה מקרה, לדעתי, שהמנורה היא הכלי שבו יכול כל אדם מישראל לעבוד. נזָכֵר מה המנורה מייצגת: אורה מעולם הִווה סמל לחכמה . והנה, אף החכמה, בניגוד לכהונה, כל הרוצה יכול לבא ולִטלה. ניתן אף להסביר כך את הדין שההדלקה אינה 'עבודה', במובן ההלכתי – זוהי עבודה 'רוחנית' יותר, סמלית יותר: כשם שהמנורה, המסמלת חכמה, יכולה להידלק על-ידי כל אדם מישראל, כך גם כתר תורה מונח, וכל הרוצה יכול לבא וליטלו.
כאן ייתכן וישנו רובד נוסף. כידוע, תקופת החשמונאים היא תחילת תורה שבעל פה (כפי שהיא מוכרת לנו), ראשית תקופת הזוגות. מוקד עבודת ה' עובר לאיטו מעבודת הקורבנות, ללימוד תורה; ממקדש מפואר שעשרה ניסים תמידיים בו, לבית המדרש הצנוע, שבו הקב"ה מתגלה רק בלבבות. אין מהפך זה פשוט כלל ועיקר!! דומה שלמהפכה זו בעבודת ה' יש רמז בבית המקדש של החשמונאים. במקדש ישנן שתי מדורות: אש המזבח ואש המנורה. אש המזבח הוצתה תמיד מגבוה, ואש המנורה מודלקת על-ידי האדם. בבית המקדש של החשמונאים, אף אש המזבח הוצתה בידי האדם. נראה שזהו רמז לכך, שמעתה מתחילה תקופה שעניינה צמיחה מלמטה למעלה: לא רק תורה מן השמים אלא אף "לא בשמים היא"; לא עוד התגלות ישירה של נבואה ממקור חיצוני, אלא מעתה – התגלות לאדם מפנימיותו
לאור דברים אלה, אולי מובן יותר מדוע בחרו חז"ל דווקא בהדלקת המנורה לדורות (אף על פי שהחג נקבע תחילה על "חנוכת המזבח"), שהרי היא מקיימת את השילוב האולטימטיבי: מצד אחד כלי שרת במקדש, שהוא הסמל ל'אתערותא דלעילא', ומצד שני סמל לחכמה, שהיא ה'אתערותא דלתתא'. המעבר מעבודת ה' שסביב למקדש, לעבודת ה' סביב לימוד תורה, הוא המעבר מאש המזבח לאור המנורה, המנורה המאירה לדורות באורן של נרות החנוכה
לסיום דברינו בכיוון זה נעיר, שבעקבות כל האמור יש לראות את מצוות נרות חנוכה לא רק כחלק ממורשת החשמונאים אלא גם כחלק ממערכת מצוות שהן זכר למקדש: בעוד שרוב ההלכות העוסקות בכך הן זכר לחורבן הבית, נרות חנוכה נותרו לנו כזכר למקדש בתפארתו – זכר למנורת המקדש הממשיכה להאיר לנו באור התורה . חג החנוכה עומד בסימן האתגר הגדול של המעבר מהנהגה ניסית, גלויה, שבה עבודת ה' היא מוחצנת ומוחשית, להנהגה מוסתרת, שיש בה מחשכת הגלות הקרֵבה, ובה עבודת ה' מופנמת ואינטימית יותר. אורות החנוכה הם המאירים לנו בחשך הנהגה סמויה זו.
אולם כעת עולה ביתר שאת השאלה: מפני מה הוצרכו חז"ל לסיפור פך השמן על מנת לתת טעם לחג ולהדלקת הנרות בו? מה ביקשו לרמוז לנו באמצעותו?
כיוון שני: פך השמן כסמל
"מה ראה ירמיהו למשול אבותינו כזית? אלא – כל המשקין מתערבין זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד, כך ישראל אין מתערבין עם העו"כ" (שמות רבה ל"ו).
אם כנים דברינו הראשונים, שחג החנוכה מציין נקודת מפנה מייחודיות גלויה של עם ישראל לייחודיות נסתרת, הרי שייתכן שמשמעות פך השמן, על פי המדרש הנ"ל, היא נקודת ההבדל הפנימית, הנסתרת, שבין ישראל לעמים. לפיתוח קו זה נֵעזר בכמה מגדולי בעלי מחשבה.
המהר"ל מפראג הִרבה להתעסק במצות נר חנוכה, והקדיש לכך את ספרו 'נר מצוה'. הוא ראה בחנוכה את תשתית המאבק האידאי בין ישראל ליוון, בין התורה לפילוסופיה. לשאלתנו – מהו שורש מצות הדלקת נרות חנוכה, עונה המהר"ל:
"...ועוד י"ל – שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה, בשביל שהיו מנצחים את היוונים, רק שלא היה נראה שהיה כאן נצחון הזה על ידי נס שעשה השי"ת, ולא היה זה מכחם וגבורתם. ולפיכך נעשה הנס ע"י נרות המנורה,שידעו שהכל היה בנס מהשי"ת..." (נר מצוה ח"ב).
כלומר – היה חייב להתרחש נס, ולו הנסתר ביותר, שיגלה לכולם שהמלחמה נוהלה בעצם על-ידי הקב"ה. היו שעצרו בנקודה זו וראו בכך את משמעות פך השמן הניסי. אולם המהר"ל בונה קומה נוספת, ומסביר מדוע דווקא נס פך השמן הוא שנבחר לגלות ענין זה.
לדעת המהר"ל יש להסביר את כל הסיפור באופן סימלי, כשאלו הם ה"שחקנים":היוונים מסמלים את השכל, הפילוסופיה; הכהניםהם מלמדי התורה; המספר שבע הוא העולם הזה, הטבע; ושמונה הוא המסמל את ה'מֵעבר לטבע; "כל השמנים" הם הקדושה, חכמת ישראל, התורה; "פך שמן קטן המונח בחותמו של כהן גדול" הוא "קדושה על הקדושה", שאותה לא ניתן לטמא. הנמשל הוא אם כן: היוונים, בעזרת אור השכל והפילוסופיה שלהם, הצליחו לסחוף אחריהם את המוני בני ישראל. אולם ישנה נקודה פנימית ביותר שבה הם לא יָכלו לגעת. זוהי הנקודה של פך השמן, החיבור אל מה שמעבר לטבע, והיא זו שמהווה את החיץ הטוטאלי בין ישראל ליוון, בין התורה לפילוסופיה. חיבור פנימי זה אל הנצח הוא שהציל את עם ישראל בשעתו הקשה. אולם דווקא בעניין זה נמשָלוֹ של המהר"ל מעט עמום: מהי משמעותה של אותה "קדושה על הקדושה" שבה לא יכלו לגעת היוונים ושבזכותה ניצל עם ישראל? על מנת לענות לשאלה זו נִזָקק לשני ממשיכיו של המהר"ל בהגות המודרנית: הראי"ה קוק והר"י הוטנר.
הראי"ה קוק מבאר באופן דומה למהר"ל את מרכיבי סיפור פך השמן, אלא שהוא מרחיב בעניין משמעות אותו פך קטן שנתקשינו מעט בהבנת דברי המהר"ל לגביו:
"...אותו הפך הקטן שמונח בחותמו של כה"ג לא יוכלו היוונים לטמאות. כל כוח וזרוע לא יוכל לעקור מכלל ישראל קישורם הפנימי העמוק עם ה' א-לקי ישראל" (מאורות הראי"ה לחנוכה)
על-פי הראי"ה, הפּך מסמל לא את ייחודה של חכמת התורה על-פני חכמת יוון אלא את הזיק הפנימי, הנקודה העמוקה ביותר של הישראליות שהיא עצמה מחוברת לקב"ה, ולפיכך לעולם "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". הדלקת הנרות, אם כן, היא לזכר אותו פך קטן שהוא הוא הנקודה הפנימית שבכל מצב תשמור על זיקת עם ישראל לקב"ה. הדלקת הנרות במשמעות זו היתה לראשונה בימי החשמונאים, כשברקע ההיסטורי עמדה סכנת ההתיוונות. כאז כך היום: עדין לא עברה הגזירה, ועל כן ההדלקה במשמעות זו רלוונטית מתמיד. ובאמת יש מעט אירוניה בכך שבימינו, בעיקר בגולה, משתתפים גוים בטקסי הדלקת הנרות, שהרי לדברינו הנרות באו להזכיר דווקא את הנקודה הפנימית המבדלת ביננו לבינם.
הרב יצחק הוטנר, שראה עצמו כתלמיד של המהר"ל (הוא נהג לומר שהרב קוק גילה לו את המהר"ל), המשיך גם הוא את דרכו. אולם הוא פיתח ושכלל אותה, וטבע בעצמו כמה מונחים, כך שעל מנת להבין את דבריו נקדים הקדמה קצרה. הוא מסביר שההבדל שבין חכמת יוון לחכמת ישראל הוא כהבדל שבין המאמרות לדיברות. המאמרות של מעשה בראשית הם חכמת הטבע, טבע העולם, "מתן הכרח", כלומר חכמת ההכרח – כך הם הדברים ולא יכלו להיות אחרת. לעומת זאת חכמת ישראל מיוצגת על ידי הדיברות של סיני שהן "מתן רצון", כלומר עומדות על רצונו של הקב"ה שהיה יכול גם לצוות אחרת. לפיכך העיסוק בתורה הוא עניין אישי, אינטימי בינינו לבין הקב"ה. ומכאן נגזר, שהתענוג שבלימוד חכמה חיצונית איננו כאותו התענוג שבלימוד חכמה פנימית, חכמת התורה: כיוון שהחכמה היא חיצונית (=כללית, סטנדרטית, לא-אישית) אזי גם התענוג הוא חיצוני, וכאשר החכמה היא פנימית אזי אף התענוג הוא פנימי כאן אנו מתחברים לעניננו:
"...מכיון שאורו של נר חנוכה הוא הפורקן משעבודה של חכמת התורה אל חכמות החוץ של יוון, הרי פורקן זה מתייחס הוא בעיקר לשחרורו של כוח התענוג הפנימי מידו של החוץ, למען יוכל... להתבדל להתייחד עם השגתה של חכמת התורה בלבדה. ...פורקן חכמתה של כנסת ישראל מחושך יוון הואהשבת עריבותם ומתיקותם של דברי התורה לאיתן פנימיותם, בכדי להעמיד על תלה אתההבדלה בין חכמת התורה ובין חכמות החוץ, ולבטל על ידי זה את החושך של תרגום התורה ליווניתומתוך כך להתעצם בקדושת הבדלה בין ישראל לעמים אשר תרגום זה הוא מחיקתה" (פחד יצחק, עמ' נב-נג).
כלומר, עיקר ההבדל בין התורה לחכמת יוון אינו בא לידי ביטוי חיצוני בתוכן, אלא באופןשבו הם נלמדים.
מה משמעותן של נרות החג בהקשר זה? כאן נזקק הרב לדברי הרמב"ם המפורסמים בייחודם: "מצות נר חנוכהחביבה היא עד מאוד" (הל' חנוכה פ"ד הי"ב) . ומפרש הפחד יצחק: "כי אין החביבות כאן ענין נוסף על המצוה. אלא שגוף גאולת יוון של נר חנוכה, היא – פורקנה של חיבה זו" (שם) . חנוכה הוא אכן – כמאמר השיר – חג יפה כל כך, אור חביב מסביב! לדעת הרב הוטנר זהו גוף עניינו של חג החנוכה – להמחיש לנו במה מתבטא ייחודה של התורה:
"כי בשמנוֹ של נר חנוכה גנוזים הם בשבילנו: כוחות התאמצות אשר בשמירת הגבול בין חכמת התורה, לבין שאר עניני שכל; וכוחות שמירת התענוג הפנימי שבנפש – לבל יפסל ביציאה לחוץ של החכמה החיצונית..." (עמ' נד) .
תורה הנלמדת ללא תענוג זה, ניטל ממנה כוחה ליצור חיבור חוויתי בין הלומד לקב"ה, וקרנה של התורה יורד. חביבות מצות נר חנוכה משיבה לנו את מרכזיותו של התענוג שבלימוד, וממילא מעמד התורה מתעלה.
לסיכום דבריהם של המהר"ל וממשיכיו נאמר, שלדעתם יש קשר פנימי בין המלחמה, התרבויות המנוגדות, והנס. המלחמה מבטאת את המאבק שבין הקודש וחול, בין התורה לפילוסופיה, ופך השמן לא בא אלא בכדי לציין את אותה נקודה פנימית המהווה את ההבדל היסודי שבין שתי התרבויות: חיבורו הנצחי של עם ישראל לקב"ה (הראי"ה) או עריבותה של התורה(הר"י הוטנר).הדלקתנו את הנרות היא הארת הנקודה הזו: הפצתה ופרסומה ברבים על מנת שאורה ידבק בנו לאורך השנה כולה.
כיוון שלישי: הדלקת נרות חנוכה על רקע תקופת השנה
"מעולם לא עשתה הנבואה שום נס כי אם כשקשרתו לאיזו טבעת טבעית, אפילו קלושה וקטנה" (שמונה קבצים, קובץ ז' אות כז).
אמנם לא היתה נבואה בבית שני, אבל נראה שקביעה זו של הרב קוק באה לאפיין את טבעו של הנס 'היהודי' המחובר לטבע (לעומת הכישוף הנוצרי, שהוא מעין אונס של הטבע, ואכמ"ל). לפיכך ננסה לתור אחר ההקשר הטבעי של חג חנוכה בכלל ונס הפך בפרט.
אף לדרך זו נעזר בדברי המהר"ל שם:
"וראוי היה זה (=נס פך השמן) שיהיה בכ"ה בכסלו, שאז האור יוצא..."
כוונתו (כפי שמבואר שם בהמשך) שחנוכה נמצאת בדיוק בקו התפר שבין תקופת תשרי שבה הימים מתקצרים והלילות מתארכים, לתקופת טבת שבה "האור יוצא", הימים מתארכים בחזרה, והחושך "מגורש" (21 בדצמבר, למניינם, הוא התאריך שבו חל המפנה, ויום זה תמיד חל באזור חנוכה). בתקופה חשוכה זו, בא פך השמן וסיפק אור מוגבר למנורה, על מנת שתאיר לעולם כולו.
אם כן – בחנוכה ההיסטוריה מתחברת לטבעושניהם יחד מבטאים את נצחון האור על החושך: בהיסטוריה – נס נצחון החשמונאים על היוונים, ובטבע – בנס הפך, שנועד להאיר בשמנו את חושך התקופה. בכך מצטרף חנוכה לשלושת הרגלים, שגם להם כידוע יש אופי כפול: היסטורי (יציאת מצרים, מתן תורה, סוכות המדבר) וחקלאי-עונתי (קציר העומר, חג הביכורים וחג האסיף).
קישור אחר של החג לתקופת השנה נמצא בדבריו של הרב יואל בן נון (פורסם ב"מגדים" י"ב). בשונה מהמהר"ל, ר' יואל מבאר גם את הדגש על עניין השמן. לדעתו, השמן קשור קשר חקלאי לחג החנוכה, כאשר הוא מבסס את הקשר הנ"ל על דברי המשנה:
"מעצרת ועד החג מביא וקורא, מהחג ועד חנוכה – מביא ואינו קורא, ר"י בן בתירא אומר: מביא וקורא" (ביכורים א, ו)
כלומר, חנוכה היא סוף מועד הבאת ביכורי הזית. ומסתבר (לדעתו) שבתקופה הזו התקיימה חגיגה גדולה הקשורה בשמן זית והדלקת נרות בשמנו. ר' יואל מסיק מכך ש"רק בפרק זה של השנה יכול היה הנס המתחבר אל הטבע להתרחש בשמן זית ובמנורה..." (עמ' 94, עיין שם באריכות) לפי שרק עתה הזית קשור גם לתקופה האסטרונומית וגם לתקופה החקלאית. לדעתו מנהג הדלקת הנרות היה קדום בהרבה לניצחון החשמונאים (כבר בבית ראשון, ואולי עוד מימות אדם הראשון...(עפ"י הסיפור במסכת עבודה זרה דף ח.)
לפיכך, ובניגוד למהר"ל, לדעתו אין קשר ישיר בין הדלקת הנרות, שהוא חג יהודי קדום, לבין הניצחון של החשמונאים. ישנו קשר עקיף: חגי וזכריה בחרו בתאריך זה ליסוד היכל ה' בימי שיבת ציון "יחד עם ימי השמחה על הבאת השמן הטהור כאור לישראל ולעולם"; לאחר מכן היוונים בחרו דווקא בתאריך זה על מנת להעמיד צלם בהיכל, מפאת חשיבות התאריך ליהודים (חגיגת האורות משמן ביכורי הזיתים); ולבסוף חזרו החשמונאים וחנכו את ההיכל שוב באותו תאריך (כ"ה בכסלו), וחגגו את המאורע באורות גדולים כמנהגם הקדמון. אולם אם נרכיב אנו את חידושו של ר' יואל (בדבר ההקשר החקלאי של שמן הזית) עם דברי המהר"ל (בדבר ההקשר האסטרונומי של ההדלקה), הרי שקיבלנו "תיזמון" מושלם של מערכות הטבע עם ההקשרההיסטורי: הדלקת המנורה בידי חשמונאים.
מבט חדש
ראינו שלושה כיוונים להבנת מצות הדלקת נרות חנוכה, כאשר כל אחד מהם יכול לכאורה לעמוד לעצמו. אולם אם ננסה לחבר את שלושתם, הרי שתתגלה לפנינו התובנה הרזית היסודית של עולם-שנה-נפש. פירוש הדבר, במובן הפשטני ביותר, הוא שכל דבר מתגלה בשלושה מישורים: במישור הקיום הפיזיקאלי-טבעי, במישור הזמן, ובמישור הדרגה הרוחנית-פנימית שלו. כך מתגלה לפנינו אף חג החנוכה:בעולם – בנס פך השמן ובנצחון החשמונאים;בשנה – בתקופה החקלאית והאסטרונומית; ובנפש – במעבר ממקדש לתורה, מפומביות לאינטימיות.
מעתה אף הדלקת הנרות מקבלת עוצמה חדשה: היא מחברת אותנו אל המקדש (זכר למנורה) מחד ואל התורה (אור החכמה) מאידך, היא מחברת אותנו אל הקב"ה בסודו (הראי"ה) וחביבותו (הרב הוטנר), והיא מחברת אותנו אף אל הטבע (הזיתים ותחילת התגברות האור).
אפשרות נוספת היא למקם את ההסברים השונים למצות ההדלקה על ציר ההיסטוריה: בראשונה, בראשית תקופת מדינת החשמונאים, הפן המודגש (ואולי היחידי) היה הנצחון במלחמה, עצמאות המדינה וכו'. בתקופה זו הדלקת הנרות היתה לכבודם של החשמונאים שהדליקו את המנורה על שיפודי הברזל, וחנכו את הבית בכוחות עצמם. לאחר החורבן (ואולי עוד קצת קודם לכן) ההקשר ההיסטורי של החג נעשה באופן טבעי פחות רלוונטי, והדלקת הנרות אז קיבלה משמעות כפולה: זכר לבית המקדש מחד וסמל ליחודו ולנצחיותו של עם ישראל מאידך.
בימינו שוב התהפך הגלגל: הפן ההיסטורי-צבאי של חנוכה הפך להיות דומיננטי, ואילו הפן הרוחני הוזנח. הרגשת האקטיביות הציונית השכיחה את הסייעתא דשמיא והנס הגדול שבהקמת המדינה. דומה שישנו רק ציבור אחד בארץ, שיכול, פוטנציאלית, להכיל בתוכו את שני קצותיו של החג: ספרא וסייפא, מלחמתה של תורה עם מלחמת מצוה.
ויה"ר שנזכה.