• דבר תורה קצר לשושן פורים

    בס"ד [דבר תורה קצר לשושן פורים - חגיגת ערי הפרזות] "עַל-כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים (הַפְּרָזִים), הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת*עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב; וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (אסתר, פרק ט' פסוק י"ט). [הגיע פורים]!!! נזכרנו שב"ה נעשה "[נהפוכו]" והמן האגגי צורר היהודים והמשת"פים שלו קיבלו מידה כנגד מידה – כאשר זממו לעשות ליהודים כן נעשה להם. בהחלט סיבה למסיבה. אם יש אוכל – אני בא! וזה עוד לא הכול – לחגוג גם ביום למחרת! מכיוון שבערי הפרזות נלחמו גם בי"ג וגם בי"ד וחגגו בט"ו. איזה כיף! [עוד סיבה למסיבה]! אבל רגע... החג חל רק בערים שמוקפות חומה מימות יהושע בן – נון בארץ ישראל, למשל – ירושלים. והשאלה היא – למה [דווקא רק] ערים כאלה? הרמב"ם בהלכות מגילה (פרק א' הלכה ה') והרמב"ן בחידושיו על מגילה (חידושים, ריש מסכת מגילה), מסתכלים על זה במבט של "בימים ההם": נדמיין יהודי בארץ ישראל שחי תחת שלטון הפחה הפרסי, שהגיע לארץ ישראל אחרי יותר מ70 שנות גלות נוראיות. היהודי מביט אל חומת ירושלים – העיר שחוברה לה יחדיו, שבורה והרוסה, ללא "אישור בנייה מחדש". והנה, הוא שומע מהרצים שיצאו דחופים מאת המלך אחשוורוש, מספרים בקול רם את הנס שקרה בשושן, ומקריאים את דברי מרדכי ואסתר על הלכות חג הפורים, ובמיוחד על ההלכות החלות בירושלים. סוף – סוף מגיעה ההרגשה המתחדשת והנפלאה הזאת, שירושלים היא לא סתם עיר כבושה כמו שאר הערים הנמצאות בתוך 127 מדינות המלך אחשוורוש. שיש כבוד לירושלים, [שהיא עיר קדושה]! עיר שיש בה יראת ה' ועבודת ה' מתוך אהבה – "שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב". עיר שיש בה אהבה בין אדם לחברו וגמילות חסדים – "וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ". ואז, אותו יהודי חושב גם על שאר ערי ישראל החרבות. ושוב נשמע הכרוז – "לא מוקפות חומה מעכשיו, אלא מוקפות חומה [דווקא מימות יהושע בן – נון]!". עולות לאותו היהודי אסוציאציות: יהושע בן – נון היה הראשון שלחם בעמלק וניצח אותם [בעזרת האמונה בקב"ה] ("וכי ידי משה עושות מלחמה?" וכוליה...). וגם, יהושע בן – נון היה זה שהתחיל להנחיל את הארץ לעם ישראל [בפעם הראשונה] לאחר היציאה ממצרים, [מעבדות – לחירות]! והיהודי הבוכה

    חברים מקשיבים

    08/03/12 23:38

  • דבר תורה קצר לפורים

    {[לב צדיק ולב רשע]} כל אחד ואחת מאיתנו רוצה; בכולנו צומחים חלומות, אותם אנו שואפים להגשים. עולות בנו תשוקות גדולות וקטנות – לעשות חסד, להצליח במבחן, להיות מקובלים בחברה, לנצח, להאיר פנים ולעשות מצוות. הלב רוצה, חושק וחומד, והידיים מסייעות לו להגשים בפועל את מאווייו. במציאות בה אנו חיים הרצון נועד להפוך למציאות; זו דרכו של עולם ותפקידו של האדם - למלא את רצון ה'. להמן היו רצונות. שאיפותיו היו גדולות מאוד. מזלו שיחק לו, והוא טיפס אל כס המשנה למלך, אליו צריך כל העם לכרוע ולהשתחוות. הוא התמלא חשיבות וכבוד, ולכן כאשר מרדכי אינה כורע בפניו, הוא מתמלא חימה (אסתר ג, ה). גם בכעסו הבוער, המן הוא אדם רם מעלה, ואדם גדול ששאיפות גדולות ממלאות את ליבו, אינו מתאמץ כדי לחסל אדם אחד. פונה הוא אל שורש התופעה (מרדכי) שפגעה בגאוותו, ומבקש לעקור אותו. משום כך המן רוצה להשמיד את היהודים, עַם מָרְדֳּכָי. הלב הגדול שלו, שביקש לעצמו גדלות וכבוד, גרם לו להתחיל בתהליך שהוביל בסופו אל גבהים חדשים – המן נתלה על העץ הגבוה חמישים אמה... אילו היה מתעלם ממרדכי, וממשיך בדרכו, הוא היה ממשיך במסלולו המובטח אל הגדוּלה. נראה כי ההתגרות של אדם אחד, שנמשל ליתוש לעומת הסוס האביר שהיה המן, הובילה לכך שהסוס סטה ממסלולו – והתרסק. המן הלך אחרי ליבו, ולא אחרי השכל הישר, ונתלה משום כך. אומר המדרש (אסתר רבה י, ג): וַיָּבוֹא הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ? וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ: לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי. (אסתר ו, ו) וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ, הרשעים ברשות לבם וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ, וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ. אבל הצדיקים לבם ברשותם הה"ד: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ. ודומין לבוראן (והם דומים לבוראם): וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ. המן חושב שהמלך חפץ ביקרו, וליבו לא מאפשר לו לחשוב שאולי המלך מתכוון למישהו אחר. הטעות הזאת הובילה אותו למאורע המשפיל ביותר, שאותו הוא לא יכול היה להעלות בדעתו (להרכיב את מרדכי על הסוס). הוא זה שהפיל את עצמו בפני מרדכי, ובישר את המשך הנפילה (פסוק יג) שעוד

    חברים מקשיבים

    08/03/12 11:34

  • דבר תורה קצר לשבת פרשת כי-תשא

    בע"ה ה' מצוה את ישראל לתת מחצית השקל. כל אחד מבן עשרים שנה ומעלה. העשיר והדל. למה? תרומה לה' לכפר על נפשותיהם. הקב"ה רוצה לכפר על ישראל, רוצה לסלוח להם. אבל הוא קבע בבריאת העולם שיש דין. שאי אפשר לסלוח סתם. אז הוא מצוה על ישראל שיתנו את שקליהם, והוא יכפר. אנחנו תופסים את זה? חטאנו. עשינו כנגד רצונו. פגענו בו (כביכול – "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח". איוב לה,ו-ז). והוא [מצוה עלינו] לעשות את הדבר שיציל אותנו. איזה רחמן ה'! כמה אהבה הוא משפיע עלינו כל הזמן! וכולנו נותנים אותו דבר. עשיר ודל. רשע וצדיק. אין הבדל. כי כולנו בנים למקום. כשאנו באים לעשות תשובה כולנו שווים. כולנו קרובים ורצויים ואהובים. סמוכים על שולחנו. כגמול עלי אמו. עשיר ודל. חכם ותם ושאינו יודע לשאול. כולם. כי מה איכפת לה' אם לאדם יש כסף? הרי הוא ברא את הכסף. מה איכפת לו אם אדם חכם? הרי הוא ברא את החכמה. הוא לא צריך את זה. העיקר הוא מה האדם מביא. והעיקר שיביא את הלב. שבת שלום! חברים מקשיבים

    חברים מקשיבים

    08/03/12 09:16

  • דבר תורה קצר לפורים

    בס"ד [הלב הרוצה ואני – צדיק או רשע] כל אחד ואחת מאיתנו רוצה; בכולנו צומחים חלומות, אותם אנו שואפים להגשים. עולות בנו תשוקות גדולות וקטנות – לעשות חסד, להצליח במבחן, להיות מקובלים בחברה, לנצח, להאיר פנים ולעשות מצוות. הלב רוצה, חושק וחומד, והידיים מסייעות לו להגשים בפועל את מאווייו. במציאות בה אנו חיים הרצון נועד להפוך למציאות; זו דרכו של עולם ותפקידו של האדם - למלא את רצון ה'. להמן היו רצונות. שאיפותיו היו גדולות מאוד. מזלו שיחק לו, והוא טיפס אל כס המשנה למלך, אליו צריך כל העם לכרוע ולהשתחוות. הוא התמלא חשיבות וכבוד, ולכן כאשר מרדכי אינה כורע בפניו, הוא מתמלא חימה (אסתר ג, ה). גם בכעסו הבוער, המן הוא אדם רם מעלה, ואדם גדול ששאיפות גדולות ממלאות את ליבו, אינו מתאמץ כדי לחסל אדם אחד. פונה הוא אל שורש התופעה (מרדכי) שפגעה בגאוותו, ומבקש לעקור אותו. משום כך המן רוצה להשמיד את היהודים, עַם מָרְדֳּכָי. הלב הגדול שלו, שביקש לעצמו גדלות וכבוד, גרם לו להתחיל בתהליך שהוביל בסופו אל גבהים חדשים – המן נתלה על העץ הגבוה חמישים אמה... אילו היה מתעלם ממרדכי, וממשיך בדרכו, הוא היה ממשיך במסלולו המובטח אל הגדוּלה. נראה כי ההתגרות של אדם אחד, שנמשל ליתוש לעומת הסוס האביר שהיה המן, הובילה לכך שהסוס סטה ממסלולו – והתרסק. המן הלך אחרי ליבו, ולא אחרי השכל הישר, ונתלה משום כך. אומר המדרש (אסתר רבה י, ג): וַיָּבוֹא הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ? וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ: לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי.(אסתר ו, ו) וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ, הרשעים ברשות לבם וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ, וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ. אבל הצדיקים לבם ברשותם הה"ד: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ.ודומין לבוראן (והם דומים לבוראם):וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ. המן חושב שהמלך חפץ ביקרו, וליבו לא מאפשר לו לחשוב שאולי המלך מתכוון למישהו אחר. הטעות הזאת הובילה אותו למאורע המשפיל ביותר, שאותו הוא לא יכול היה להעלות בדעתו (להרכיב את מרדכי על הסוס). הוא זה שהפיל את עצמו בפני מרדכי, ובישר את המשך הנפ

    חברים מקשיבים

    06/03/12 16:55

  • דבר תורה קצר לפרשת תצוה

    חברים מקשיבים

    01/03/12 23:05

  • דבר תורה קצר לפרשת תרומה

    בס"ד "...וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי" (שמות פרק כ"ה פסוק ב'). התורה מספרת לנו על תרומה שניתנה לבניית המשכן, שיא הקודש, כל אחד תרם לבנייה את אֲשֶׁר [יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ] – כמה שליבו חפץ לתת. לא יודע מה איתכם, אבל לי המילה "תרומה" מזכירה 3 דפיקות בדלת או מכתב בקשה. בימינו, ישנן הרבה אפשרויות לתרום (ולא רק כסף...): לגבאי צדקה, לקופות צדקה, לרשויות צדקה, לאנשים שמבקשים, למנגנים ברחוב למטרת צדקה, לתלמודי תורה... ישנן גם הלכות של תרומה, אותם מונה רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, ה"חפץ חיים", בספר – "אהבת חסד". לצערנו, קיימים אנשים למיניהם כאלה ש"מנצלים" את המצווה הגדולה הזאת לדברים ממש לא לגיטימיים, ולפעמים קשה להבחין בהם... נכון שנתינת צדקה זה חשוב, וקשה מאוד לעשות אותה מכל הלב כך שהעני לא יחזור "דך ונכלם", אבל יש דבר יותר גדול ממנה: הרמב"ם אומר שהרבה יותר טוב לתת [הלוואה] מאשר לתת תרומה, ולמה זה כך? כי המענק לא משקם את האדם לגמרי, ואילו הלוואה מחזירה לאדם את [מה שהיה לו קודם]! [נקודה חשובה]: ההעדפה תקפה רק במקרה שיש את 2 האפשרויות [בו זמנית] = או לתת צדקה או לתת הלוואה, ולא במקרה שיש צדקה לבדה – שאז צריך לתת. ההלוואה מחזירה לאדם את כבודו, מייצבת לו את הכלכלה, והעיקר – מחזירה אותו למעגל החברתי, למצב של "וחי אחיך ע(י)מך". ההלוואה יכולה להתבטא בעוד דברים בנוסף לממונות. לדוגמה: אדם הנמצא בהתלבטות קשה והוא מבקש לשמוע את דעתנו, אם אנחנו חושבים שאנו יודעים מהי ההחלטה הנכונה – עלינו להגיד לו "דעתי היא...". הוא "יחזיר לנו את ההלוואה" בכך שאם אנחנו ניתקל בהתלבטות (או בעזרה שונה) הוא [ישמח לעזור לנו]. "אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה (=בית המקדש) שהוא חרב! מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. אמר לו (רבו - רבי יוחנן בן זכאי): בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת [שהיא כמותה], ואיזה היא? גמילות חסדים, שנאמר (הושע פרק ו', פסוק ז'): "כי [חסד חפצתי] ולא זבח" (אבות דרבי נתן פ"ד מ"ה). חברה מתוקנת היא חברה שיש בה מידה של גמלות חסדים כלכלית, גשמית - כמו עזרה לאחר במשהו, או אפילו נפשית – דיבור, עידוד וכדומה... חברה של "אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" היא חברה שיכולה להביא לנ

    חברים מקשיבים

    23/02/12 10:18

  • ד''ת לשבת שקלים - הטייקונים והאביונים פוסעים יד ביד

    ["הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם"] (שמות ל', י"ג-ט"ו) פרשת שקלים – עם ישראל תורמים מחצית השקל למשכן. למה רק חצי שקל? למה לא לתת שקל. אם כבר נותנים אז נותנים. זה משהו הישראלים האלה.. אבל לא. הציווי הוא דווקא מחצית השקל. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. גם אם יש לך מיליונים – תתרום רק מחצית השקל. גם אם אתה עני – עדיין אתה חייב לגרד מחצית השקל ולתרום. אחד ההסברים הוא שמדובר בהבנה שאני תמיד חלקי. תמיד חצי. רוצה להגיע לאחדות? תתבטל לזה שאתה חלקי. אתה צריך את האחר, אתה צריך את החבר, אתה צריך את כלל ישראל. הסיפור שלך הוא לא סיפור אישי. זה לא מסע אישי שלך. זה מסע של כולם ביחד. אתה חלק מהכלל ואתה לא יכול לבד. אתה רק חצי. אם תזכור את זה ותעלה את זה למשכן – נזכה כולם להשראת השכינה. אבל אם תחשוב שכבר יש לך הכל – שאתה כבר הכל, שאתה שקל שלם – אתה תהיה בנפרדות. לא תזכה לאחדות. דבר נוסף שאנחנו יכולים לקבל מתוך פרשת שקלים, זאת ההבנה שיש כאלה שהם אחרים ממני, ובכל זאת יקרים מול השמיים באותה מידה כמוני. לכל אחד מאיתנו יש נשמה קדושה. לדעת ללמוד להכיל את העשיר ועני ממני בממון, העשיר ועני ממני בדעות, העשיר ועני ממני בחכמה, העשיר ועני ממני בכל דבר.. אף אחד לא יכול לדעת מה מקור נשמתו ונשמת חבירו, אי אפשר לעשות השוואות. גם אם על פני השטח נראה שזה עשיר וזה עני, יכול להיות שבפנימיות או פוטנציאל הדברים הפוכים לגמרי. כולנו מחצית השקל. מצד אחד חלקיים ומצד שני זורח בנו אור אלוקי אינסופי. שנזכה כולנו לראות את הטוב בתוכנו וכל הסובב אותנו. כל אחד חצי, וכולנו ביחד שלם. שבת של שלום ושלמות, חברים מקשיבים.

    חברים מקשיבים

    16/02/12 22:10

  • דבר תורה קצר לפרשת יתרו

    בס"ד בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", מגיעים אורחים נכבדים אל עם ישראל החונים במדבר סיני. "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלוקים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם... וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ*אֶל-מֹשֶׁה: אֶל-הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם*הַר הָאֱלוקִים" (שמות, י"ח א' – ה'). יתרו מתגייר, מודה לקב"ה על הניסים וכדומה, נותן כמה עצות טובות פה ושם ולבסוף חוזר למדיין לגייר את כל משפחתו. [וזהו]! זה הכול. מתוך פרשה כל – כך חשובה בה מסופר על תהליך הקשר הישיר הראשון בין הקב"ה לעם ישראל במעמד הר סיני, נבחר קטע קטן של 27 פסוקים של סיפור [קצת] שולי יחסית, שעליו נקראה הפרשה! המעמד הוא אחד הדברים הבסיסיים ביותר, הצינור דרכו תעבור התורה לעם ישראל. וחכמים בוחרים את השם "יתרו"? למה יתרו הדבר המרכזי בפרשה? עם נסקור את עברו של יתרו, נראה שהוא היה [הכהן הגדול] של מדיין שעבדו את כל העבודות הזרות [בו זמנית]. והנה, רגע אחרי שהתגייר, יתרו מצליח לחשוב על רעיון ש[אפילו משה] לא חשב עליו – הקמת הסנהדרין. הסנהדרין שפטו מימות משה עד סוף ימי יבנה (אחרי חורבן בית המקדש השני), ועליהם אנו מתפללים "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה...". יתרו מלמד אותנו, שכמו שהוא היה בתחילת גיורו, וכבר הצליח לייעץ למשה – כך גם אם אנחנו, שנמצאים בתחילת דרכנו בעבודת ה', אם רק נמשיך להתקדם ולא להתייאש, יש בנו את הכוח להגיע לרמה של [משה רבנו]. אז, שנמשיך? שבת שלום! חברים מקשיבים

    חברים מקשיבים

    11/02/12 21:58

  • דבר תורה קצר לשבת פרשת בשלח - שבת שירה

    בע"ה פרשת בשלח פרשת בשלח, שבת שירה. מה שירה מזכירה לי? שירי שבת. שירי חתונה. שירים עצובים ששרים בלוויות. שירים של ציפייה לישועה וגאולה. שירים שמתנגנים כשאני מנגן בגיטרה. שירים שאני מפזם מבלי משים כשאני הולך ברחוב. שירים שאני שר לבן שלי. אבל למה אני שר? בשבת? לפעמים אני שר מתוך נימוס, כי כך עושים. אך לפעמים אני שר מתוך שמחה לשבת שהגיעה ולשכינה והקדושה ששורים על ישראל. בחתונה? לפעמים אני שר מתוך הסחפות עם הקצב וזרם הרוקדים. אך לפעמים אני שר מכל הלב, שמח בשמחתם הגדולה של בני הזוג. בלוויות? רק כשאני מחובר לשיר. ... יש בשירים משהו שפותח. משהו שנותן לרגש לזרום. אבל צריכה להיות התאמה. בני ישראל שרו כי הם הרגישו שהם [רוצים] לשיר. כי הלב שלהם דחף אותם לזה. אם הם לא היו שרים, זו היתה כליאת הרגש. "שירו לה' כי גאה גאה". השיר פרץ מתוכם. מתוך ליבם. איפה השיר שלנו? מתי אנחנו מבטאים את הרגשות שלנו לה'? הרי כל כך הרבה דברים נפלאים הוא עושה איתנו, כל כך הרבה 'קריעות ים סוף' הוא עושה לנו כבר בחיים האלו (בנוסף לטובה הגדולה שנזכה לה לעולם הבא...) – בזיווג, בפרנסה, במשפחה החמה, בתורה נפלאה שמראה לנו את הדרך הנכונה והטובה בחיים, בצדיקים שמאירים את עינינו, בכשרונות, בחברים, במידות הטובות שיש בנו, בעצות טובות לעבוד אותו, בחיזוקים שלא נתאייש בניסיונות. אז ברור שחייבים להיות דברים נפלאים כל כך שהשירה לה' תצא מליבנו מאליה. בשמחה, בתודה, בשבח, בהלל. אז אנחנו רק צריכים לחפש את הנקודות הללו, את הקריעות ים סוף שה' עושה לנו בטובו, להסתכל עליהן, להרגיש אותן, להרגיש שה' עשה לנו אותן, ולהתחיל לשיר. לבד בחדר או ליד אחרים. ואפשר גם עם אחרים. איך שזה יוצא. ואם עד עכשיו לא עשינו זאת, נראה שזו בדיוק השבת המתאימה להסתכל על החיים שלנו ולמצוא את ה"שירה" שעולה מהם. שבת שלום, שבת שירה, שבת שמחה. שנזכה לגאולה שלמה בקרוב, ולשיר שיר חדש שיבקע מתוכנו. חברים מקשיבים

    חברים מקשיבים

    02/02/12 23:19

  • דבר תורה לפרשת 'בא'

    הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: (שמות, יב', ב') הנצי"ב מוולוזין, בחיבורו 'העמק דבר', עונה על שתי שאלות לגבי פסוק זה: א. לכאורה המילה 'לכם' מיותרת, ואפשר היה לומר 'החודש הזה ראש חודשים, ראשון הוא לחודשי השנה'? ב. לכאורה יש כפילות בפסוק, שהרי 'ראש חודשים' כוונתו החודש הראשון, ואם כך מה הוסיף סוף הפסוק 'ראשון הוא לכם'? תשובתו היא שפירוש המילה 'ראש' הוא לא סדר טכני, לפני השני, השלישי וכו', אלא גם החשוב ביותר, ראשון במעלה. הדברים אינם זהים, כמו בתור במרפאה שהראשון בתור אינו בהכרח החשוב ביותר... וכמו באולם שמחות שהראשון שמגיע אינו החשוב ביותר אלא דווקא המנקה (שאמנם עבודתו חשובה, אך הוא לא ראש המכובדים) ... הקב"ה אומר לנו שלחודש ניסן יש את שני היתרונות, הוא גם הראשון בשנה וגם החשוב בה ביותר. לכל חודש יש את התכונה שלו. תכונתו של חודש תשרי, החודש שבו נבראה גשמיות העולם, הוא הצד הגשמי. לכן בו נידון האדם על חייו בעולם הזה (בראש השנה) ובו חג הסוכות, חג האסיף בו אוספים את הגשמיות, את התבואה, אל הבתים. זהו ראש השנה של כל העולם, שחי את חייו ברובד מעשי, ולא מרומם את חייו למבט רוחני. אבל 'לכם', לעם ישראל, יש את היכולת והציווי להפוך את חודש ניסן לחודש החשוב והמרכזי בחייכם, החודש שסביבו סובב ציר מחשבותיכם. חודש ניסן הוא חודש של גילוי שם ה' בעולם, של ניסים שהראו שלקב"ה אכפת מה קורה בעולם ושהוא שולט בו, שהוא משגיח במיוחד על עם ישראל ומייעד להם תפקיד נשגב. המצווה הראשונה שהצטווה עם ישראל הייתה 'החודש הזה לכם', ובעצם, על פי הסבר הנצי"ב, ההבנה שאנו אחרים, שונים, ושמיועד לנו תפקיד אחר בעולם, תפקיד לרומם את המציאות אל מקום הקדושה והרוחניות. רוחניות זו צריכה להיות הדבר המרכזי, 'ראש' מלשון חשיבות, וגם לקבל את הביטוי לכך במציאות, 'ראשון' בסדר החודשים. יהי רצון שנזכה לדעת את ייחודנו, את ה'לכם', ולשים את הרוחניות במקום ה'ראש', במקום החשוב ביותר בנפשנו, וכן ליישם את העיקרון בפועל, 'ראשון' גם במציאות. יהונתן yehonatan@makshivm.org.il

    חברים מקשיבים

    26/01/12 13:25

  • דבר תורה לפרשת בא - שחבל על הזמן..

    ["וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם"] כחצות? מה זה כ-חצות? מה זה כ-שעה כלשהיא? כאילו, הקב"ה לא יודע מתי בדיוק יתחשק לו לבוא? רש"י מלמד אותנו: "רבותינו דרשו כמו כבחצות הלילה ואמרו - שאמר משה כחצות דמשמע סמוך לו - או לפניו או לאחריו, ולא אמר בחצות שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו: 'משה בדאי הוא', אבל הקב"ה יודע עתיו ורגעיו אמר [ב]חצות." מספר לנו רש"י - הקב"ה בטקסט המקורי אמר בחצות, אבל שמשה בא לתאר למצרים את מה שהולך לבוא עליהם, הוא אומר להם: 'חבר'ה, כחצות הוא יהיה פה, אל תגידו לא ידענו..' ולמה משנה משה את הדיוק האלוקי? הקב"ה הולך הרי להכות את מצרים בחצות בול, ביכולת דיוק על – אנושית, השינוי בא בעצם בגלל קטנות היכולת של בשר ודם לדייק. היום בעידן הלזרום/תזרמי/זרמנו ממש לא נורא אם לא מדייקים, עזבו לא נורא, אתה ממש כבד אם אכפת לך שמישהו איחר קצת. 'זמנים זה קודש' הפך להיות נחלת קורס קצינים בלבד. הפרשה שלנו מלמדת אותנו את חשיבותו של הדיוק. ההבדל בין 'מצה' ל'חמץ' הוא רגע. התמהמהות יתר יכולה להוביל להחמצה של דברים גדולים. בכלל עבור הרבה דברים בחיים שלנו, הדיוק בזמנים הוא קריטי, שבתות, תפילות, ישב"צים, זמן התחלה של הבגרות, זמן הסיום של הבגרות.. א-מ-מה? משום מה אנחנו נוטים לזלזל בערך המופלא הזה. וזה פוגע בנו בראש ובראשונה, והרבה פעמים גם באחרים.. הדיוק בזמנים יכול להוביל אותנו גם לדיוק בנפש – למחשבות בהירות יותר, למכוונות פנימית יותר, לאמת. ה'דיוק' זה לא אומר להיות כבדים, זה ממש לא אומר לא 'לזרום', זה אומר לחנך את עצמנו להיות טובים יותר, להידבק יותר בדרכיו של ריבונו. ואם נזכה ללמוד רק את זה מהפרשה שלנו, דיינו. שנזכה להכניס שבת בדיוק בזמן, בלי לאחר לשחרית בבוקר, בלי לאחר למפקד, וכו' וכו', שבת שלום ושמחה! חברים מקשיבים.

    חברים מקשיבים

    26/01/12 07:11

  • דבר תורה קצר לפרשת וארא

    בס"ד [דבר תורה קצר לפרשת וארא] (מתוך אתר "אש התורה" – אתר עם חוכמת חיים http://www.aish.co.il/) לעילוי נשמת פנינה בת אמיר ת.נ.צ.ב.ה בפרשת השבוע – פרשת וארא, מתחיל האקשן של תהליך היציאה ממצרים. משה בא אל פרעה, ואומר לו את ציווי הקב"ה: "...שַׁלַּח אֶת-עַמִּי..." (שמות פרק ה' פסוק א') פרעה שוקל אם לשלוח את משה ואהרון לבית משוגעים על הבקשה המצחיקה הזאת – ככה סתם, לשלח עם שלם של עבדים? אבל בכל זאת פרעה מתעניין: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ... לֹא יָדַעְתִּי אֶת- ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות פרק ה' פסוק ב'). בבקשה מכם – תראו לי איפה הקב"ה הזה שאתם כל הזמן מדברים עליו? אני לא רואה כאן שום דבר אלוקי מיוחד, וברוך השם – לנו יש הרבה..." אהרון לוקח את המטה, זורק אותו לעיני פרעה – והמטה נעשה לנחש. פרעה נקרע מצחוק: "בכיאת אהרון, תעשה לי טובה, זה כל מה שאתה יכול לעשות? אפילו הארי פוטר עושה את זה בקלות... אה, שכחתי, גם [הילדים הצעירים] שלי מבצעים את זה "פיס עוף קייק". מה, הקב"ה לא ידע את רמת הכישוף במצרים?! למה הוא נתן לאהרון להציג מופתים שניתן בקלות לחזור עליהם? ממש [חילול ה'] גדול יצא מכל הסיפור! מאז התחילו הצהובונים במצרים לתקתק. "האח הגדול" שבבית פרעה צברו מיליונים. מכת דם: היאור, מקור המים של מצרים הופך לדם. אבל קטן על החרטומים. מכת צפרדע: כל ארץ מצרים התמלאה בצפרדעים (או תנינים) מעצבנים שהתקרצצו בכל פינה. מי שהצליח להרוג אחת – [זכה למכת סירחון]… אבל מכשפי פרעה מצליחים להעתיק גם את זה. ומכה שלישית, קטנה אבל גדולה – מכת כינים: כל עפר ארץ מצרים נהיה לכינים, והן הגיעו לכולם – לאדם ולבהמה. פרעה קורא לחרטומים כדי שיחזרו על מה שעשו משה ואהרון, אבל הם לא יכולים לעשות את זה. התלמוד מסביר, שהכינים היו קטנות מכדי שלמכשפים תהיה עליהן שליטה הם פונים לפרעה, מתוך מודעות לכוחו האינסופי של ה', ומודים: "[אצבע אלוקים היא]". "תשמע פרעה, כנראה יש משהו ב"קסמים" האלה של משה ואהרון...". אחרי שכל העולם עוקבים על מה שנעשה בבית פרעה, שליט האימפריה הגדולה אי פעם – נהיה קידוש ה' גדול! אולי זה מזכיר קצת את מה שקורה בערך 3000 שנה אחר כך... אנשים טסים לחלל, דולי הכבשה הגנטית עומדת לרעות בשדות, האטומי

    חברים מקשיבים

    19/01/12 21:16

  • דבר תורה לפרשת שמות, לחומש שמות ולימינו אנו..

    ["וְאֵלֶּה שְׁמות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקב אִישׁ וּבֵיתו בָּאוּ."] ספר חדש, פרשה חדשה, הכל חדש דנדש, ועל ההתחלה יש כבר חזרות שלכאורה נראות לנו מיותרות. בני ישראל הבאים, טוב סבבה – למה שוב פעם – איש וביתו באו? אז כל הפרשנים מסבירים – ביתו זאת אשתו, לרבות את הנשים, בזכות נשים צדקניות נגאלו וסוגרים את הפינה. נרצה השבוע להעמיק טיפה יותר, ולהבין מה עומד מאחורי המשפט הזה, ממש לא רק בגלל שהקטע היום זה לדבר כמה כח יש לנשים, אלא פשוט כי זה נכון.. עמ"י במצרים היה במיצר. שאדם נמצא במיצר, יש לו שתי אופציות - יהיו את אלה שירגישו שזה מצר את צעדיהם, הם כלואים ואין להם שום אופציה להתקדם. ויהיו את החברים שלהם – שהמיצר יגרום להם ליצירה, הם יחשבו באופן הכי יצירתי איך להתגבר על המכשול ולהמשיך ליצור ולהתקדם. פרעה, כמנהיג, נכנס ללחץ שהוא רואה עם שלם צומח לו מתחת לאף. הנשים שם לא היו צריכות לשמוע כנס פוע"ה, ובטח לא להרצות באחד כזה. "כי חיות הנה" – כל כולן היה כוחות של חיים. ולמרות שגם לנשים, כמו לגברים היו עבודות פרך. הן 'תחת התפוח עוררתיך' – ומעוררות את הגברים שלהם להמשך יצירה. פרעה מבין, שאם הוא לא יעשה משהו בנידון, ימלאו לו את הארץ 'עם עצום ורב ממנו'. הוא פותח במלחמה, על מנת לדכא את הילודה. והרשע הזה כמעט מצליח. בעקבות גזירתו, עמרם, שהיה גדול הדור, פורש מאשתו. ועמרם, מה שהוא עושה – ישר נכתב בסטטוס של כולם, ומייד - שישים ריבוא לייקים מסומנים. בכדי לא להביא ילדים למציאות האכזרית בה הם נמצאים. המיצר גרם לו להצר את עצמו עוד יותר – גזרתו קשה משל פרעה, פרעה גזר רק על הזכרים, ועמרם גם על הזכרים וגם על הנקבות. ואז קמה מרים, ומעוררת אותו, ואומרת לו: 'אבא, באמא שלך – תהיה יצירתי', טוב, אולי לא בדיוק במילים האלה. והיא גורמת בדבריה לכך שאביה שב לאימה, וכך נולד מושיען של ישראל. ושם, בדיוק שם מתמוססים הנסיונות של פרעה בדיכוי הילודה של עמ"י. ולכן כל כך חשוב בתחילת ספר שמות לרבות את ההגעה של הנשים למצרים. כי אם הן לא היו מגיעות גם כן, אפ'חד לא היה יוצא משם.. נשים גואלות, בכל התעוררות של יצירתיות ועשייה. נשים גואלות, כאשר לנוכח משברים הן אינן מתייאשות אלא ממשיכות. נשים גואלות, כאשר הן מפיחות יותר חיות בעבודת ה'. וכמו בתהליך הגאולה מ

    חברים מקשיבים

    12/01/12 07:52

  • דבר תורה לפרשת 'ויחי'

    בפרשתנו מתואר (פרק נ', פסוק כט' ואילך), שיעקב אבינו הרגיש שמותו קרב והזדרז להשביע את יוסף לקבור אותו בארץ ישראל, לומר לילדיו את אשר יקרה להם באחרית הימים וכו'. הפרשנים השונים מתייחסים לשאלה כיצד ידע יעקב שמותו קרב? וכי מניין לו ידיעה זו? תשובות שונות נאמרו בדבר, ונפלאה תשובתו של בעל ה'אור החיים', רבי חיים בן עטר, שממשיל משל לחיי האדם: משל למלך שנתן לעבדיו אבנים טובות ומרגליות כדי שיחתכו אותן בצורה הרצויה, ינקו אותן וכו'. לכל עבד נתן המלך מספר עצום של אבנים טובות, כחמישים אלף אבנים, ונתן לו תאריך רחוק שעד אליו מוטל על העבד לסיים את כל עבודתו על כל האבנים. כאשר תמו ימי העבודה קרא המלך לעבדיו וגילה שהיו שאכן עשו את עבודתם נאמנה, אך הם היו המיעוט. רוב העבדים לא טרחו לעמול. בזמן תחילת העבודה חשבו רוב העבדים שיספיקו לעשותה בהמשך והתעצלו מלהתחיל, וכאשר קרב תום הזמן התייאשו מלהצליח ומתוך תחושה שבכל מקרה לא יצליחו לא עבדו ברצינות. כעס המלך על רוב העבדים והענישם, אבל גם הפיק לקח – בפעם הבאה הוא נתן לכל עבד פחות אבנים, כארבעים אלף אבנים, אבל גם פחות זמן לעבודה. כך, חשב המלך, יהיה קל יותר לעבד לזכור שיום הדין, יום איסוף האבנים והבדיקה האם עשה העבד את עבודתו, קרב ובא, וממילא הוא יצליח יותר במשימתו. אך אבוי, גם בפעם הזאת לא הצליחו העבדים, ושוב חזר אותו התהליך של ענישה לרוב העבדים וחלוקת תפקיד קטן יותר לזמן קצר יותר בסבב הבא. והנמשל ברור. בדורות הראשונים היו נשמות גדולות עם תפקידים גדולים ולכן גם אורך החיים היה גדול יותר מהנמצא בימינו בצורה משמעותית. במהלך הדורות, על מנת להקל על עבדיו לעמוד במשימה ולזכור את יום הדין הקרב, מיעט הקב"ה את ימי האדם וכן את גודל הנשמות. לכן היום אנחנו לא רואים אנשים 'גדולים' ומיוחדים, עם כוחות מדהימים כמו שהיו בעבר, עם שנות חיים ארוכות וכו'. ואיך זה קשור ליעקב אבינו? יעקב אבינו, שהיה ערני מאוד ומחובר מאוד לנשמה שלו ולתפקידה בעולם, הרגיש כאשר תפקידו בעולם עומד להסתיים. כאשר הגיע אליו הרגשה זו הוא ידע שהוא עומד למות, שהרי אורך חיי האדם תלוי בגודל הנשמה ותפקידה. יהי רצון שנזכה לעמוד במשימה שהקב"ה נותן לנו, לנצל כל יום כראוי, ולזכות להוסיף ולהאריך ימים ושנים, לזכות מחדש באמונו של המלך ולהצליח לקבל תפקידים גדולים ולעמוד בהם! ואגב, א

    חברים מקשיבים

    04/01/12 15:23

  • דבר תורה קצר לפרשת ויגש

    בס"ד [דבר תורה קצר לפרשת ויגש] בפרשת "ויגש", יהודה והאחים לומדים שיעור חשוב: לפעמים צריך "לגשת", הכוונה - להתקרב, להקשיב ולהתבונן אל עומק דבריו של האדם שלא הסכמת בנוכחות שלו. לגשת [דווקא] לבנאדם שאנחנו חולקים עליו? שהוא שונה ממנו וגם אורח חייו שונים משלנו? למה שנעשה את הדבר הטיפשי הזה? הרי אין דבר שקשור בינינו... זה נכון, יכול להיות [שכולו] שונה מאיתנו – אבל זה מה [שמייחד] אותו! [עצם השונות] שלו ממנו, מקנה לו תפקיד שונה מהתפקיד שלנו. לפני 22 שנה, לפני הזריקה לבור, ראו האחים את יוסף ["מרחוק"] – כנפרד מהם. בהתחלה תהו האחים: "מה תפקידו המיוחד של הקטנצ'יק הזה, ששונה ממנו, כי לא בא מאמא שלנו?". ואחרי האלומות והכוכבים שיוסף חלם שהשתחוו לו – התחילו האחים לחשוש: "עכשיו יוסף יבנה לנו מערכת יחסים של שליט – עבדים? שישלוט עלינו? והרי המלוכה ניתנה ליהודה!". ועכשיו האחים, ונציגם – יהודה, מחליטים שהגיע הזמן "לגשת" = לכבד את [השוני עצמו]. איך עושים את זה? על ידי [בירור], דיבור, ולא על ידי דברים שיביאו לידי שנאת חינם. הרי האם האחר עשה לנו דבר רע בזה שהוא שונה? אז למה שנשנא אותו? נכון. לפעמים נדמה שהשוני מאיים, מבהיל, מגעיל, ועוד... אך האם כל זה כדי לפגוע בנו? במקרה של יוסף ויהודה זה מתבטא בצורה מעולה. כרגע יוסף, השונה, הוא המלך והשליט. וכמו בחלומות – אחיו משתחווים לו. אבל [בזכות השוני] של יוסף, שבגללו נתרחק – נעשה השליט - משפחת יעקב שורדת! והאחים [אוהבים אותו] על כך. משיח בן יוסף שונה ממשיח בן דוד (שבא מיהודה). משיח בן יוסף אחראי על הבניין [החומרי] של האומה – ובלעיו אי אפשר לחיות. הוא יודע להכין את הדברים הגשמיים - החומריים באופן מעולה ומותאם למה שהאומה צריכה. בעזרתו משיח בן דוד יוכל להכניס את מה שהוא אחראי עליו – הצד [הרוחני] של האומה, בלי בעיה בכלל. יעקב ידע את זה מאז ומתמיד, ולכן שלח בדרך למצרים את יהודה לפניו. ואומרים חז"ל שיהודה נשלח על מנת ["להתקין"] את הצד הרוחני במצרים, הרי יוסף כבר התקין שם את הצד החומרי. וכך, עם ה"גישה" ההדדית בעם ישראל, ה"גישה" של החומריות עם הגשמיות, של יוסף עם יהודה – יוכל לבוא משיח צדקנו. האם אנחנו מסוגלים "לגשת"? שבת שלום!!! חברים מקשיבים

    חברים מקשיבים

    29/12/11 01:01

  • דבר תורה לפרשת מקץ

    "וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר יעקב לבניו למה [תתראו] ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות" (בראשית מב, א-ב) מסתבר ש'לפעמים חלומות מתגשמים' זה לא עוד קלישאה משיר, אלא מציאות מוכרת כבר מימות התנ"ך. אחרי 7 שנות שובע מגיעות 7 של רעב. רעב כבד. כבד מאד. עד כדי כך כבד שיעקב אומר לבנים שלו 'הלו, אולי תרדו למצריים ותשיגו לנו שם תבואה'? אפשר להתייחס לפס' הנ"ל כמו אנסין באנגלית שלא חייבים להבין כל מילה בשביל להבין את הקונטקסט הכללי. אבל בתור כאלה שאמונים על זה שאין מילה מיותרת בתורה, נראה שכדאי לבדוק מה הפירוש של 'תתראו' מילה שספק אם האקדמיה ללשון בכלל מכירה. אז טוב שיש אונקלוס שבתרגום שלו ל"למה תתראו" אומר "למא תתחזון" ורש"י מסביר למה אתם מראים את עצמכם לפני הגויים בתור כאלה שיש להם מספיק אוכל ושבעים? אם נחשוב על זה קצת יותר לעומק נראה שבעצם יעקב אומר לבנים שלו מסר עצום, שלפעמים בחיים זאת לא בושה לבוא ולהגיד שלא ממש הכל בסדר אצלנו, שאנחנו זקוקים לעזרה ממישהו אחר (שיש לו אוכל, עצה או מה שזה לא יהיה בשבילנו), ושהדבר האחרון שזה אומר עלינו זה שאנחנו חלשים. להפך. עצם העובדה שאתה מצליח לזהות את הנקודת חולשה ולשתף בה מישהו אחר זאת כבר גדולה בפני עצמה שראויה להערצה. אפשר לשחק אותה בכאילו אצלי הכל בסדר (השבוע כבר מצאתי לי חדר) אבל עצם הגילוי יכול לקדם אותך שלא רק לא תמות אלא גם תצליח לחיות כמו שצריך (כבר סגרנו שאין מילה מיותרת), הרי אחרת למה הכפילות, אם אתה לא מת - אתה חי? כנראה שאפשר למות גם כשהגוף מתפקד 100. והלימוד של יעקב את הילדים שלו ו..אותנו ממשיך גם בפעם השנייה כשהם צריכים לרדת למצרים, כשהפעם הלב כבד, החששות חונקים את הגרון והאווירה קשה, כי בנימין, הבן היחיד שנשאר מהאישה האהובה, צריך לרדת עם האחים אחרת הם יכולים לחפש ת'חברים שלהם במצרים. אז יעקב מעמיס עליהם השתדלות – מנחה מזמרת הארץ לאותו שליט קשוח אש, כסף, וכמובן את בנימין – הכל בשביל שהפעם העניינים ילכו חלק. אבל הוא גם אומר להם רגע לפני הפרידה הלא פשוטה הזאתי: "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש", שרש"י מסביר את זה שיעקב בעצם אומר להם: חבר'הל'ך, יש מנחה, יש כסף, יש בנימין, ההשתדלות קומפליטד לא ב-100% אלא ב-200%! אבל תזכרו ששום דבר לא שלם בלי תפילה. והדבר היחיד שחסר

    חברים מקשיבים

    22/12/11 15:24

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר