• דבר תורה קצר לפרשת כי-תבוא - על חשבון נפש

    ['חשבון נפש' - נשמע מאיים מספיק, טוב שלא קוראים לזה 'מתמטיקה נפש'] לקראת סיום השנה, ממש רגע לפני ירידת שפע חדש לעולם אנחנו קוראים את פרשת הביכורים. בביכורים - אוספים את הפירות ומכירים טובה לה' על כל הטוב שהוא נתן לנו. כך בביכורים, וכך גם בנפש. זה בדיוק הזמן לחשבון נפש מדוייק. וחשבון נפש משמעו לא רק מה הדברים שאני גרוע בהם, אלא גם ובעיקר הדברים שאני טוב ומובחר בהם. היכולת להכיר את הטוב שבנו מביאה אותנו לידי שמחה. שמחה שבעתיד היא זאת שתיתן לנו את הכוח להמשיך ולעלות להמשיך ולהשתפר. אם נשים לב, הפרשה שלנו כולה סובבת ועוסקת בשמחה. בהתחלה 'והיה כי תבוא אל הארץ' - ואין והיה אלא לשון שמחה. ומסתיימת ב'ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך ולביתך'. אפילו הקללות במשך הפרשה הם כעונש על זה ש'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל'. נראה לנו, שדווקא בזמן שבו אנחנו כל כך עסוקים וטרודים בחסר שבנו, במה שדורש תיקון, חשוב לא פחות ואולי אפילו טיפה יותר להכיר במעלות שלנו, את מה שיש בנוף את מה שקנינו. רק כל המכלול ביחד יכול להיקרא חשבון נפש. או כמו ששולי רנד מזמזם לנו את רבי נחמן 'נקודה טובה ועוד נקודה טובה ועוד מעט ואין רשע התבוננת על מקומו ואיננו' בעצם על ידי זה שנמצא עוד מעט טוב, ששם אין רשע, על ידי זה מגיעים ל'והתבוננת על מקומו ואיננו' - היינו כשנתבונן ונסתכל על המקום והמדרגה הנמוכה, לא נראה כלום: 'ואיננו'- אבל הוא כבר לא יהיה שם, מהסיבה הפשוטה שהוא כבר לא במקומו הנמוך הזה כי כבר מצאנו עוד מעט טוב, איזה נקודה טובה. שתהיה שבת שכולה טוב! שבת שלום, חברים מקשיבים

    חברים מקשיבים

    07/09/12 08:29

  • כי תצא למלחמה- באויבך האמיתי, ביצר הרע!

    כי תצא למלחמה באויבך האמתי, ביצר הרע! מי שמדפדף בפרשתנו, יראה לאחר עיון קצר שפרשתנו היא הפרשה הכי עמוסה בתורה במצוות, יש בה 72 מצוות! לכאורה נראה שאין שום קשר בין המצוות, אך רש"י מלמד אותנו את הכלל שכולנו מכירים עוד מהגן- "מצווה גוררת מצווה" ו"עבירה גוררת עבירה", שנלמד מסמיכות המצוות והעבירות שבפרשתנו. ננסה להאיר רעיון נוסף המקשר בין המצוות השונות שלפנינו. הפרשה פותחת במקרה של אדם שיצא למלחמת רשות וכחלק מתהליך הלחימה- שבו אנשים בשבי. לפתע, רואה האדם בין השבויים שלו- אישה יפה ורוצה לקחת אותה לאישה! (כמובן, מיותר לציין שאישה זו גויה...). התורה מפתיעה אותנו ומתירה לו לקחת אותה לאישה- אבל בתנאים ובתהליך ארוך. והנה אותם תנאים לפניכם- בסיום המלחמה לוקח האדם את האישה הזו לביתו ומגלח את ראשה. האשה צריכה לגדל את ציפורניה ומחליפה את השמלה היפה שבה נשבתה. אותה אישה יושבת בביתו ובוכה על אביה ועל אמה חודש שלם! רק לאחר התהליך הזה, שלוקח לפחות חודש- יהיה מותר לו לקחת אותה לאישה. והנה, בסוף התהליך הזה אומרת התורה: "והיה אם לא חפצת בה ושלחת לנפשה ומכור לא תמכרינה בכסף"... – התורה מציבה אפשרות שלאחר התהליך הארוך- לא יהיה בא לך לקחת אותה אישה, איך זה? קבלו עיון ברש"י- רש"י מסביר לנו שלכל אחת מהפעולות שהתורה מורה לנו לעשות עם אותה "אשת יפת תואר", יש סיבה. והסיבה היא- לוחמה פסיכולוגית ביצר הרע. מגלח את ראשה- שתתנוול בעיניו היא צריכה לגדל את ציפורניה- שתתנוול בעיניו ומחליפה את השמלה שבאה איתה לשבי- אולי רצה האדם את האישה בגלל בגדיה היפים- לכן היא מחליפה לבגדים קרועים ומרופטים. יושבת בביתו ובוכה על אביה ועל אמה חודש שלם- כדי שתראה רע, יושבת בביתו כדי שיראה אותה כל הזמן במצב המכוער הזה ולא ירצה בה. רק אח"כ יהיה מותר לו לקחת אותה לאישה. כל הדברים האלה שנעשו עם האישה, נעשו במטרה שהאיש לא ירצה בה, או יברר האם הרצון שרצה בה אז בשעת המלחמה היה רצון שמחזיק מעמד, או שלאחר זמן מה, התקרר היצר שלו והוא יודע להגיד בדעה צלולה שהוא לא רוצה בה. מתוך כל זה אנו רואים שהתורה "דיברה כנגד יצר הרע". כלומר אומר לנו רש"י- אם התורה לא הייתה מתירה לאדם לקחת את אותה אישה, היה לוקח אותה באיסור. בהתחלה זה נשמע לנו כמו איזה "קומבינה" אבל כשמסתכלים לעומק, אנו מבינים שהקומבינה נעשתה, אב

    חברים מקשיבים

    30/08/12 09:59

  • דבר תורה קצר לפרשת שופטים

    חברים מקשיבים

    24/08/12 09:46

  • דבר תורה קצר לפרשת ראה

    בס"ד הרבה פעמים יוצא לנו לשאול את עצמנו – איזה ייחוד יש לעם ישראל מכל העמים? את אחת התשובות עונה משה בפרשת ראה: "בנים אתם ל- ה' אלוקיכם" (דברים פרק י"ד פסוק א'). רבי עקיבא, במסכת אבות (פרק ג' משנה י"ד), מסביר לנו את ההבדל יותר בפירוט: "הוא היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית פרק ט' פסוק י'), "כי בצלם אלוקים עשה את האדם". חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים פרק י"ד פסוק א'), "בנים אתם לה' אלוקיכם"... אפשר ללמוד ממשנה ש[לכל בנאדם] בעולם יש צלם אלוקים! אבל יש עוד רמה מעל צלם אלוקים – בנים! "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". אז מה ההבדל בין צלם לבין בנים? מה הייחודיות? כדי למצוא את ההבדל צריך להבין את המושגים. [צלם]: תכונה אלוקית שיש באדם. שכל, בחירה חופשית, כוחות נפש, ו – נשמה! את הצלם הזה אמור כל אדם למצוא במהלך חייו, הן ישראל והן גוי (רק שהאופנים שונים). כדי לברר את המושג השני, נשאל שאלה – [למה] "בן" נקרא "בן"? התשובה בקצרה – הבן נקרא על שם זה [שיש לו אבא]! ה"בן" נקרא "בן" לא על שם עצמו – אל על [עצם שייכותו] לאביו. לא משנה מה יהיה: נלך "ראש בקיר", נעשה הפגנות "צדק חברתי", יחרב העולם – ה"בן" נשאר "בן". אפילו את ה"בן סורר ומורא" – התורה מקדימה להגדרה ההלכתית הכול כך מכאיבה, את המילה "בן". שלא כמו ב"צלם", עצם בחירתו החופשית וכדומה של האדם, לא תשנה את העובדה שהוא "בן". חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים פרק י"ד פסוק א'), "[בנים] אתם לה' אלוקיכם"... לקראת חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, אנו צריכים להבין ולזכור – מהי ה[חיבה היתרה]? הקשר שלנו עם הקב"ה, גם אם לפעמים יש ירידות ותקלות, הוא קשר מוחלט, קבוע ובלתי- משתנה. ואבינו שבשמים מחכה שנשוב אליו: "ה[בן] יקיר לי אפרים אם (אפילו) ילד שעשעים (ילד חוטא), כי מדי דברי בו (כשיהיו דברי בפיו = תפילה) - זכר אזכרנו עוד! על כן - המו מעי לו,[ רחם ארחמנו] נאם ה': (ירמיהו, פרק ל"א פסוק י"ט). האם אנו ממחישים את הפוטנציאל, שטמון בהבדל בין צלם אלוקים לבין בן? שבת שלום! חברים מקשיבים

    חברים מקשיבים

    17/08/12 10:25

  • דבר תורה - פרשת עקב

    [דבר תורה פרשת "עקב"] זה לא פשוט. באמת לא פשוט להקשיב לאמא שמשגעת אותי בחופש הזה, ללכת עם שלושת רבעי בחום המטורף שיש בחוץ. לקום בבוקר, להתפלל, לנצל את הזמן למטרות חיוביות, לחסד. וכל זה כשבפנים יש הרגשה גדולה של בדידות, של מרחק מהקב"ה. תחושה של נופל וקם מייאשת. "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן". למה 'עקב'? מה רע במילה 'אם'? מה המשמעות הנסתרת העומדת מאחורי מילה זו? נשים לב שעקב זו מילת סיבה המופיעה בהקשר שלילי (עקב הגשם בוטל הטיול). מילה זו יוצרת קונוטציה של קושי, של אכזבה, של ויתור. יש תקופות כאלו, בהן הכל נעשה קשה יותר. מרגישים נטולי כוחות, חווים כישלונות, נעים עם החיים מבלי למצוא חיבור. חיבור לעצמי, לעבודת ה' שלי. אז באה התורה ואומרת: עקב כל התחושה המבאסת, עקב המניעות, עדיין תורת ה' שגורה על פיך, הלכה זו הלכה, מקפידים על המידות. זו עבודת ה' גדולה. גם אם לא נראה, בגלל כל העקב שהיא נושאת בתוכה, סופה של עבודה חורקת שיניים זו להאיר בנפשך ולבנות בה עוד קומה של בגרות, של נאמנות לדבר ה'. גם מתקופה בה נמצאים הכי למטה, בעקבי עקבים, אך שומרים על הגחלת ולא מרפים, עתידה לצאת ברכה. "וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיך. וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ." איך עושים זאת? איך עובדים את הקב"ה גם במצבים של עקב? רש"י על הפסוק מפרש "והיה עקב תשמעון - אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון: ושמר ד' וגו' - ישמור לך הבטחתו:" השימוש במילה עקב גורם לרש"י לחשוב דווקא על אותן המצוות שפה ושם נוטים לזלזל בהן. בין מפני שהן נראות קלות, בין מפני שחושבים שהן שייכות לתקופה אחרת, או שהן של חרדים, או שהן רק לזמנים בהם אני מתחבר/ת. המצוות הקטנות כביכול האלה הן אלו שמחזיקות את כל המכלול. הן מאפשרות את שלוות הנשמה ומאפשרות חיבור ישיר לריבונו של עולם. הידיעה שאני בדרך הנכונה, צמוד לדבר ה' גם ברוח וגם במעשים, היא זו שנותנת כוחות בזמנים קשים, והיא זו שמצמיחה תקווה ומתוכה ישועה גדולה. נסכם ונאמר שהמבחן הוא דווקא בזמנים הקשים ובפרטי המצוות שיותר קשה לנו לקי

    חברים מקשיבים

    10/08/12 01:04

  • מכתב אהבה- דבר תורה לפרשת ואתחנן

    שמע ישראל! זועק משה רבינו אל העם את הזעקה שעוד יזעקו מיליונים בדורות שלאחר מכן- במלחמה, באנקיווזיציה, בשואה ובבתי הכנסת שבגוש קטיף! זוהי זעקת האומה, שנשמעת בכל אוזן ובכל לב, בכל העולם ובכל הדורות שהיו ושיהיו- זעקת החיבור! מייד לאחר הזעקה, אנו מכריזים ["ואהבת את ה' אלוקיך".] "קריאת שמע" היא מעין מכתב אהבה בינינו לבין הקב"ה, היא מהווה קריאה לדבקות ולקשר עם ריבונו של עולם. אם יצא לכם לכתוב מכתב אישי לחבר טוב או לקבל אחד כזה מחבר, אתם בוודאי מכירים את התחושה; יש מכתבים שאתה חוזר וקורא אותם שוב ושוב, מנסה להבין כל פעם מחדש את מה שכתוב גם בין השורות, אתה זוכר את צורת האותיות שנכתבו ובאיזה שורה נמחקה אות, מתרגש במילים מסוימות יותר מאחרות ויותר מכל בולע בשקיקה את שורת החתימה שכוללת לא מעט אהבה. זה הסיפור שלנו עם הקב"ה, ["סיפור אהבה"! ] לפני השינה, אנו רוצים להיזכר באהבה הזו,כשאנו משכימים בבוקר אנו רוצים להיזכר באהבה הזו, רוצים להזכיר לעצמינו למי אנו שייכים, בשביל מי עמלנו כל היום הזה, ולמי אנו רוצים שיהיה לנו כוחות מחר. ובעצם מחדדים את המטרות שלנו, את הרצונות שלנו. ["ואהבת"- מה שאהוב אוהב] במלאכי א',ב'- מסופר לנו, מה בדיוק הקב"ה אוהב- ["אהבתי אתכם אמר ה'"] הקב"ה מספר לנו שמושא האהבה שלו הוא אנחנו! עמ"י! לכן, באהבה שלנו לעמ"י נגלה שאנו אוהבים את ה' ולא את עצמינו, כי אהבה אמיתית היא זו שיודעת להיכנס אל נעליו של הזולת , להביט בעולם דרך עיניו, ללמוד לאהוב מה שהוא אוהב- אפילו אם הדבר רחוק מאוד מעולמי שלי. שנזכה לומר בלב שלם- "נפשי חולת אהבתך!" *נכתב על בסיס רעיון שקראתי בספרו של הרב יהושע שפירא "בקרבך קדוש". שבת שלום! חברים מקשיבים

    חברים מקשיבים

    02/08/12 22:36

  • דבר תורה לקראת ט' באב

    רבי צדוק הכוהן מלובלין, בספרו 'צדקת הצדיק' אות קעא', שואל שאלה חשובה ועונה תשובה חשובה. אנו יודעים שימי בין המצרים הם ימי פורענות. ימים שבהם נזהרים לא לעשות דברים מסוכנים, נמנעים מעסקים ובתי דין וכו'. אנו יודעים שנפש שנולדה במזל מאדים היא נפש שיש לה נטייה טבעית לשפיכות דמים. אנו יודעים, על פי דברי חז"ל, ששכם הוא אזור מועד לפורענות. ושואל ר' צדוק וכי ייתכן כדבר הזה, שהקב"ה יצר זמן, אדם או מקום שמוכנים לפורענות? לדבר רע? הרי 'מפי עליון לא תצא הרעות'? הקב"ה טוב וחפצו להיטיב, וכל רע שאנו פוגשים הוא תוצאה של העדר אורו יתברך, ואם כך כיצד ייתכן שהוא בורא דברים עם נטייה לפורענות? תשובתו של ר' צדוק מתבססת על הלשון פורענות, שורש פ.ר.ע., שמשמעותו, על פי מילון אבן שושן, 'השיב, סילק, שילם, פדה את חובו'. ימים מוכנים לפורענות הם ימים שבהם עלינו לפרוע חוב ושמיועדים לפירעון חובות משמים. כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, ואם כך הרינו בעלי חוב לקב"ה על כך שהחרבנו את ביתו. הימים האלה הם ימים של שפע, של הארת טוב, ומכיוון שקלקלנו את מעשינו סילק הקב"ה את שכינתו מביננו, ונמצא שאנו חייבים לימים האלה את הפוטנציאל הטמון בהם, שהאור שהקב"ה נותן בימים האלה לא מסוגל להתגלות במציאות וכך כל העסק יוצא שבור ופרוע. ימים אלו הם ימים טובים שלא הצליחו להתגלות בעולם בגלל חטאינו. יום יז' בתמוז אמור היה להיות יום קבלת התורה בירידת משה מן ההר ארבעים יום אחרי שעלה ב-ו' סיוון, אלא שחטאנו בחטא העגל. יום ט' אב הוא יום חזרת המרגלים, יום שבו היינו אמורים לשמוע את שבחי הארץ בהשתוקקות אליה ולקבל החלטה לכבוש אותה בשמחה, אלא שחטאנו בחטא המרגלים. אלו ימים טובים, ימים בעלי פוטנציאל, ימים שהקב"ה טמן בעולם כדי לתת לעולם את האור שצריך להיות מגיע לו, ועלינו להשיב להם את אורם, את כוחם, את יכולתם לגלות את שמו וטובו של הקב"ה בעולם. דווקא עוצמת הטוב שצריכה להיות בימים אלה גרמה קלקול גדול. בשעה שצריכה להתגלות אהבת ה' אלינו ואהבתנו אליו, ותחת זאת אנו מקלקלים מעשינו, הרי הקלקול גדול יותר ופוגע יותר. ואומר ר' צדוק שמי שזוכה לפרוע לימים אלה, לעסוק בהם בגילוי אור ה' באופן המתאים להם, זוכה וימים אלה באמת נהפכים לו לטובה, וכפי שידוע שהמשיח נולד ב-ט' באב. יהי רצון שנזכה לעסוק בימים אלה לא בהלכות אבלות מתוך

    חברים מקשיבים

    26/07/12 21:38

  • דבר תורה קצר לפרשת דברים - על מעלתו של המדריך והמורה הפשוט

    ב"ה דבר תורה לפרשת דברים על מעלתו של המדריך והמורה הפשוט "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן "... כל ספר דברים הוא נאומו הארוך של משה רבנו לעם ישראל לפני הכניסה לארץ. והדבר תמוה, הרי כאשר הקב"ה פונה אל משה רבנו במעמד הסנה, ומבקש ממנו לצאת למצרים ולגאול את עם ישראל, משה מסרב בתוקף ואחת מן הטענות היא "כי כבד פה וכבד לשון אנוכי", כלומר שדיבורים ונאומים זה לא הצד החזק שלו, והנה אנחנו רואים שמשה נואם נאום ארוך מאוד בכלל בלי בעיה, אז זה יתכן? ננסה קצת להבין יותר את טענת משה במעמד הסנה. רש"י אומר שמשה רצה שאהרון יקבל את השליחות. והוא לא רצה להקדים את אחיו. תרגום אונקלוס במקום מבאר עוד יותר לעומק את טענתו של משה "כבד פה וכבד לשון אנוכי" וכך הוא אומר: "כבד פה" – מתרגם אונקלוס "יקיר ממלל". ו"כבד לשון" – מתרגם אונקלוס "עמיק לשון". יוצא על פי זה, שטענתו של משה רבנו מדוע הוא לא מתאים לשליחות, היא לא בגלל שהוא מגמגם במובן הפשוט שהוא לא יכול ללכת להוציא את ישראל ממצרים, אלא בגלל שהוא נמצא במדרגה מאוד גבוהה וכל מילה ודיבור שלו היא 'עמוקה' ו'יקרה' כפי שמבאר אונקלוס, לכן לא יהיה לו דיבור וקשר עם עם ישראל שנמצא כרגע במדרגה נמוכה של מט' שערי טומאה, אלא דוקא אהרון שנמצא במדרגה נמוכה יותר ממשה, דוקא הוא יכול להצליח יותר כיון שיש לו יותר קשר וקירבה אל העם. בהקשר הזה חשוב לציין שלעיתים ישנם מחנכים, מדריכים וכדו' שאומרים 'מי אני ומה אני שאלמד או שאחנך' 'הרי יש אנשים גדולים ממני'.. וצריך לדעת כפי שאומר משה בעצמו, שלפעמים יש מעלה דווקא לאנשים שנמצאים במדרגה נמוכה, יותר מהאנשים שנמצאים במדרגות גבוהות, בנקודה הזאת- שלהם לפעמים יש יותר יכולת של תקשורת ודיבור עם התלמידים או החניכים מן הרבנים הגדולים. וצריכים להכיר בזה ולא להתבייש גם כן לחנך וללמד ולהשפיע כפי יכולתם. אז איך משה בסוף כן נואם את כל ספר דברים כפי ששאלנו בהתחלה? אומרים חז"ל, שבמעמד הר סיני כל החולים וכל בעלי המומים שהיו בעם ישראל התרפאו, וגם משה רבנו התרפא מכבדות הפה וכבדות הלשון שלו. כלומר, שמתוך המעמד העצום של הר סיני וההתרוממות הנבואית שזכו לה בני ישראל, כל אחד עלה והתרומם יותר ממה שהוא היה לפני הר סיני. וכעת גם משה רבנו התרומם למדרגה עליונה, שבה הוא היה יכול גם

    חברים מקשיבים

    26/07/12 18:45

  • דבר תורה קצר לפרשת מטות מסעי

    חברים מקשיבים

    19/07/12 23:41

  • "ימיתו הקנאים"- דבר תורה קצר לפרשת פינחס

    ["ימיתו הקנאים!"]- דבר תורה לפרשת פנחס קיים הבדל, בין מידת הקנאה למידת הקנאות. קנאה היא הרגשה מרירה של אדם, הרוצה להיות כמו מישהו אחר או רוצה שיהיו לו אותם דברים, תכונות, הישגים וכדומה כמו של אחר. בד"כ הקנאה במישהו מלווה בצער על ההצלחה שלו או על כך שטוב לו. קנאות היא התמסרות קיצונית לדבר מה, התלהבות עצומה לפעול למען משהו או נגד מישהו. (על פי מילון- "רב מילים") בעומק של העניין, קיים גם קו משותף בין שתי המידות הללו. שתי המידות האלו מכוונות כלפי מישהו שיהיה לו יותר טוב- הקנאה פועלת באינטרסים אישיים: שלי יהיה יותר טוב (לפחות כמו שלחבר שלי יש דשא ירוק) והקנאות פעולת כלפי מישהו היקר לנו. פנחס בן אלעזר היה קנאי [לה']. נראה לי, שקשה לנו להבין מה זה אומר. אדם שהוא קנאי למישהו, הוא נמצא במציאות שכל מחשבותיו ורצונותיו מופנים לאדם הזה. הוא כל הזמן חושב איך לתת לו, להגן עליו- על כבודו ועל הימצאותו. והנה, אדם שהוא בשר ודם, מעיד עליו הכתוב שכל כולו היה מסור לדבר ה' וקנאי לכבודו ולכבוד רצונו- "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם" (במדבר כ"ה, י"א). ישנם חטאים גדולים שהם קשים כ"כ, עד כדי כך שכתוב עליהם, כמו במקרה שלנו- "הבועל ארמית- קנאים פוגעים בו". כלומר יש אישור לאנשים שהם קנאים לדבר ה', לפגוע באדם שעבר על אותו החטא. אז איך מקבלים "תעודת קנאי"? הרי לא מדובר בתעודת זכאות לפגוע בחוטאים, לי זה נשמע די חובה. אז איך יודעים? התנאי ההכרחי להופעת הקנאה הראויה, שהוא הנותן למעשה את כל תוקפו החיובי, ובלעדיו- הופכת הקנאות לאיסור חמור, ודינה כהשתוללות חסרת רסן, לפנינו; כמו שציינו למעלה- "פינחס בן אלעזר... השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את [קנאתי] בתוכם" מילת המפתח היא "קנאתי" מעיד ה' על פנחס, שהוא קינא את קנאתו; קנאה שהיא כל כולה לשם שמיים [בלבד], לא היה בה שום מחשבה צדדית. זוהי מדרגה שקשה מאוד להגיע אליה. קשה לאדם להתעלם מן השיקולים הרבים- החיוביים!- המצויים בכל מעשה, ולבצע אותו אך ורק משום כבוד ה', משום שמעשה מסוים סותר את רצונו של ה'. אם נתמיד לטהר ליבנו בתחושות אלוקיות אלה, בדברים הקטנים שביומיום- נזכה להיות כלים ראויים להופעת דבר ה' וקנאתו באמצעותנו. שבת שלום! חברים מקשיבים

    חברים מקשיבים

    13/07/12 11:25

  • דבר תורה לקראת ימי בין המצרים

    'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'. פעמים רבות אנו שומעים מילים אלה, אומרים ואולי אפילו שרים (?) מילים אלה. מן הראוי עכשיו, בפתח ימי האבל על ירושלים, לעצור ולהתבונן במשמעות המילים. המהר"ל מפראג בספר 'נצח ישראל' (פרק כג'), כאשר הוא רוצה לבאר את תהליך הגאולה, מתחיל מהסבר תהליך החורבן. הוא מסביר שם שכדי להבין היטב את הגאולה לה אנו מצפים ואת הדרך שלנו לקדם אותה עלינו להבין היטב את החורבן ואת מה שגרם לו. בתוך הדברים הוא מבאר גם את הפסוק הזה בהסבר פשוט וישר; בכל דבר יש עיקר וטפל, חלק בסיסי וחשוב שאי אפשר בלעדיו, וחלק שנוסף לו בדרך אגב. החלק החשוב בפלאפון, לדוגמא, הוא הדיבור והשמיעה בו. אם יש או אין בו נגן ואפליקציות נוספות זה לא דבר מהותי לו. אם אפליקציה מסוימת לא עובדת אולי לא נרוץ לתקן את המכשיר אבל אם אי אפשר לדבר או לשמוע... כך בכל תחום – ישנו החלק מהותי והחשוב שאי אפשר בלעדיו, שהוא הנצרך בצורה הבסיסית ביותר, וישנם החלקים הנוספים. וכך גם בעולם - ירושלים היא המקום המרכזי ביותר שאי אפשר בלעדיו. היא מקום השראת השכינה, מקום המשפט, מקום עבודת המקדש ומקום המלוכה. אלה הדברים המרכזיים שעם ישראל והעולם כולו צריך. בלי זה העולם מקולקל. לא קלקול במשהו שולי, משהו שאפשר להסתדר בלעדיו ולסחוב עוד קצת. זה קלקול שפשוט משבית את המערכת ומצריך לרוץ לתקן. יד ימין, אצל רוב בני האדם, היא היד החזקה, היד שאי אפשר להסתדר בלעדיה. (תשאלו את מי שששבר). הדיבור הוא הדבר המייחד את האדם והחשוב ביותר מכוחותיו המעשיים. (תשאלו את מי שאיבד את הקול לכמה ימים). אובדן ירושלים לעולם שקול לאובדן יד ימין או יכולת הדיבור לאדם הפרטי. האם מישהו היה משתהה לרגע בחיפוש אחרי פיתרון? האם מישהו היה מסוגל להתייחס למשבר כזה באדישות ולהמתין עד שמישהו אחר יעשה משהו בעניין? וודאי שלא. כל אחד מאיתנו היה עושה כל שביכולתו כדי לזרז את תהליך הרפואה והתיקון. וודאי שאיש מאיתנו לא היה יכול לשכוח לרגע את החסר. פעמים רבות רבנים נשאלים בתקופת שלושת השבועות האם מותר לשמוע סוג מוזיקה מסוים, האם אפשר ללכת לטיול שיש בו קצת סכנה בתקופה בה הדין מתוח וכו' וכו'. כמובן, אלה שאלות חשובות, אבל, כך שמעתי ממורי ורבי הרב זלמן מלמד, הן מעידות עד כמה אנו רחוקים, עד כמה אנו

    חברים מקשיבים

    06/07/12 01:34

  • דבר תורה קצר לפרשת בלק - "מאחורי הקלעים"

    לרפואת ציון בת אֵלונה ונעם בן אסנת "אין סוסים שמדברים עברית..." - אבל חמורים דווקא מסתבר שיש! לפני שנים רבות חי על נהר פרת נביא ידוע. קללן סדרתי שנשכר על מנת לקלל/ לברך – עפ"י דרישת מזמין השירות. הוא ענה לשם המקורי "בלעם". לבלעם היה חמור, או יותר נכון – אתון. לסיפורנו מתווספת דמות נוספת שחיה באותה התקופה וענתה לשם המרשים: בלק בן ציפור. בלק היה, לא פחות ולא יותר, מלך מואב בכבודו ובעצמו! סמוך לארצו של בלק התנחלו בני ישראל במסעם לארץ ישראל, והם לא באו לו טוב בעין. הוא חשב וחשב מה יעשה ולבסוף טיכס עצה: הוא יישלח לשכור את שירותי "קללות בלעם בע"ם". לאחר דין ודברים, עיכובים ודיונים נעתר בלעם לבקשה, לא לפני שסגרו על המחיר (האסטרונומי). הוא התניע את האתון ויצא לדרך. אך אויה! מה זה ארע לה לאתון אשר שימשה אותו בנאמנות שנים כה רבות? ירדה לגמרי מהפסים, כלומר מהדרך - ועברה ללכת בתוך השדה. בלעם המעוצבן הכניס לה לאטמה. האתון הכאובה המשיכה ללכת והגיעה למשעול כרמים צר – מוקף בשתי גדרות. לפתע נצמדה האתון לאחת הגדרות ובלעם המסכן נחבל ברגלו. גם הפעם הפליא בה בלעם את מכותיו. המשיכה האתון הנאמנה ללכת עד שהגיעה למקום מעבר צר, או אז כרעה על רגליה וסירבה להמשיך בדרכה, בלעם התחרפן לגמרי והראה לה את נחת זרועו, (הרבה נחת לא היתה שם...) ואז.. אז קרה דבר מפתיע: האתון פתחה את פיה והחלה לגעור באדונה: "מה למען ה' עשיתי לך שהתקפת אותי 3 פעמים???" בלעם לא נפל מהחמור מרוב תדהמה אלא ענה לה בכעס: "מסתומרת למה? את מתעללת בי!! אם היה לי חרב עכשיו - הייתי שוחט אותך". לפתע ראה בלעם את מה שהוא פספס, נביא שכמותו, וראתה אפילו האתון שלו: מלאך! מלאך עומד בדרך ולא נותן לאתון להתקדם. לאחר שבלעם התנצל בפני המלאך, כפי שהנימוס מחייב (גם חרבו השלופה של המלאך תרמה רבות) הוא הורשה להתקדם, לא לפני שהושבע לנהוג כפי שיורה לו אלוהי ישראל. לאחר שגער בו בלק בן ציפור על האיחור האופנתי הוא שלח אותו לבצע את המשימה לשמה הוזמן: לקלל את ישראל!!! ניצב בלעם על גבעה סמוכה, והתחיל לקלל. אך שומו שמים! במקום הקללות אותן נשכר לומר יצאו לו מן הפה ברכות לרוב! "מה אתה עושה?" צעק עליו בלק, "הזמנתי אותך לקלל, לא לברך!" "מה אתה רוצה" השיב לו בלעם, "מה

    חברים מקשיבים

    05/07/12 19:50

  • תעביר את זה הלאה - רעיון לפרשת חוקת

    פרשת חוקת, פרה אדומה, מכיתה גימל אנחנו לומדים את הרש"י שפרה אדומה היא חוק ו-'גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה'. אז אמנם פרה אדומה זה הנושא החם, אבל הפעם בחרנו נקודה אחרת, מעניינת לא פחות בפרשה, שהיא ממש ממש לא חוק, וממש ממש מובנת. ואם זאת לפעמים, מבלי משים, אנחנו מהרהרים אחריה.. ["נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ"] [(במדבר כ', י"ז)] לקראת סוף הפרשה, עם ישראל כולה מבקשים מסיחון: 'עשה טובה אחינו, תן לנו לעבור אצלך, באמא שלנו - לא תרגיש שעברנו', וסיחון לא מעניין אותו. לא רק שהוא לא מסכים שעמ"י יקצרו דרך קצה המדינה שלו, הוא אף משיב במלחמה על ישראל. פתאום אנחנו שמים לב כמה האטימות והניכור בין אדם לאדם יכולים להגיע רחוק ביחסים אחד עם השני. מה שאנחנו יכולים ללמוד מהעניין הזה, שיכול להיות שלפעמים בחיים שלנו אנחנו מפסידים הזדמנויות לעשות טובה עם אנשים אחרים. מה גם, שהרבה פעמים אנחנו לא צריכים לוותר או להתאמץ יותר מידי בשביל זה... סתם אטימות שתוקפת אותנו מידי פעם. לפעמים, היציאה מעצמנו מתבטאת בהליכה לקראת הזולת, אבל לעיתים אנחנו רק נקראים לתת לו לעבור בגבולנו. לפעמים סתם להאיר פנים למישהו יכול לעשות לו דרך קיצור משמעותית, יכול לעזור לו באמת. אנחנו בפיתחה של תקופה מופלאה – החופש הגדול, יש לפנינו ים של זמן וים של אפשרויות לסלול לאחרים מעברים בתוכנו, החופש לגדול! שבת שלום, חברים מקשיבים

    חברים מקשיבים

    28/06/12 23:58

  • בכבישי החיים הֽיֵה חכם- איך עובדים על היצר הרע. –דבר תורה לפרשת קורח.

    את העבודה שקורח ועדתו נבלעו באדמה בגלל שחלקו על משה ואהרון, כולנו מכירים. רק שלא סיפרו לכולנו שקורח פלוס עדתו היו חסרים באדם אחד שהרוויח חיי נצח. ואם ישנו אדם שהצליח להתחמק מין העברה החמורה הזו של מחלוקת והרוויח בכך את חייו, שווה לנו, כנראה, להתחקות אחריו. און בן פלת. יותר נכון, כמו שאומרים: "מאחורי כל גבר מצליח, עומדת אישה מצליחה", אז באו נדבר על אשתו. אשתו של און קולטת את המצב הרגיש שבני עדת קורח ובניהם- בעלה נמצאים, ומבינה שעדת קורח, פועלת מכוח יצר הרע ולא מכח השכל. היא לא פונה לבעלה או מנסה להוכיח לו שמשה צודק. את זה גם הוא יודע בשכל, שמשה צודק. היא פונה לאון באותה רמה שהוא נמצא עכשיו. הוא מחפש כבוד, אז היא מדברת איתו בגובה הכבוד שלו; אתה רוצה משרה? רוצה כבוד?- תדע לך שאת שניהם אתה לא עומד להשיג. אם קורח יהיה ראש- אתה תישאר אפס, ואם משה יהיה ראש- גם כן תישאר אפס. או במלים אחרות, תבחר. נעליים של מי אתה רוצה לצחצח? לכל היותר אתה תצחצח את הנעליים של קורח, אז למה לך להתערב? און ראה שדבריה הגיוניים, ורק אומר: מה אני יעשה שיבואו לקרוא לי? הבטחתי להם... שלחה אותו האישה המוצלחת שמאחוריו- לישון. ישבה בפתח הבית וסירקה את שער ראשה. כשבאו לקרוא לאון ל'כינוס הפעילים', ראו את אשת און ומיד שבו לאחוריהם. לראות שער של אישה נשואה?! גם לעדת קורח, היה זה דבר שלא יעלה על הדעת. ועד שהתעורר און, נבלעו כולם באדמה, וכך ניצל בעצת אשתו. אשתו של און, באומנות, מדברת עם היצר הרע ומשכנעת אותו, שגם אם הוא רוצה את תאוות העולם הזה, זאת לא הדרך. זאת השיטה שאדם צריך להשתמש בה: לשכנע את עצמו, שגם ל"דעתו של היצר הרע" שווה לו לנהוג בדרך התורה. שבת שלום! חברים מקשיבים!

    חברים מקשיבים

    21/06/12 08:04

  • דבר תורה קצר לפרשת שלח

    בס"ד מתוך אתר: "ישיבת אש התורה – אתר עם חוכמת חיים" http://www.aish.co.il/ לעילוי נשמת סבי – מורי יחיאל מיכאל בן ישראל האס שבוע הספר [העברי] לא משמש סתם כ"שם אקראי" אלא מלמד דבר חשוב: לכל אחד יש את הסיפור שלו, את החיים שלו. זה נכון ביחידים – פרט, וזה נכון גם ברבים – כלל. גם לעם ישראל יש "סיפור" שהתחיל לפני המון שנים מאברהם אבינו, ונמשך עד ימינו אנו. יש לעם ישראל את כל האפיונים לסיפור: עלילה מרתקת ונמשכת, דרמות, בד – גאייס, מעשי גבורה, ניסים, מקומות מגוונים... והדבר הכי טוב והכי מדהים בסיפור הזה: דרך הסיפור אפשר [לפגוש את המחבר באופן ישיר] או עקיף – תלוי בבחירתנו! קטע מסוים, שמאוד משפיע להמשך העלילה בספר, מופיע בפרשתנו – פרשת "שלח". "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים [וְיָתֻרוּ] אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל..." (במדבר פרק י"ג פסוקים א' – ב'). העם מבקש לתור את הארץ המובטחת לפני הכניסה – לבדוק אותה. לבדוק [כמו תייר], שבא לראות אם מקום כלשהו נחמד, יפה, מרומם, טוב, איך מזג האוויר, ועוד... משה יודע שלעם ישראל יש עוד חששות, הם רק עכשיו יצאו ממצרים והם לא לוחמים מנוסים יכולים לכבוש 7 עמים. לכן הוא קורא לתייר הכי קרוב אליו, נציג שבט אפרים – הושע בן נון. "... וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן [יְהוֹשֻׁעַ]" (פרק י"ג פסוק ט"ז). רש"י במקום - התפלל עליו: "ה' יושיעך מעצת מרגלים". גם נציג שבט יהודה מהתיירים – כלב בן יפונה, ידע שזה יכול לקרות, לכן עשה מעשה: "...וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן..." (פרק י"ג פסוק כ"ב). רש"י במקום – כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות (מערת המכפלה), שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם. התיירים חוזרים ומתנהגים [כמרגלים], המדברים בעיקר על המצב הביטחוני – ומוציאים דיבה רעה על הארץ. כולם מלבד כלב בן יפונה ויהושע בן נון. עם ישראל בכו בלילה ההוא – ועל כך אנו נענשים בכל דור ודור. עד כאן נספר על העם לעכשיו, ונעבור לסיפור [שלנו] – של כל אחד ואחת מאיתנו. מה זאת אומרת לשרת את המחבר באופן [ישיר]? זאת אומרת שאני משמש כלי שמבטא את המחבר בסיפורו. ככל שאני משרת יותר את המחבר ורצונו, כך מחלחלת נוכחותו של המחבר יותר אל עצם מהותי, וכך אני מבין יותר

    חברים מקשיבים

    14/06/12 17:26

  • פספוסים? יש אפילו חג זכה!- דבר תורה קצר לפרשת בהעלותך

    [פספוסים? יש אפילו חג זכה!] הייתה להם תעוזה לא קטנה לחברה האלה. הם פתחו במחאה חברתית מול בית ראש העם והכריזו "למה ניגרע?" פסח נחוג אז בפעם השנייה מאז יציאת מצרים, והנה קובצת אנשים "קיצוניים" שנטמאו למת, או 'נתקעו' בדרך, פונה למשה רבינו ומבקשת "מועד ב'!" חברים, מה נסגר אתכם? ממתי יש מועד ב' על מצוות? שברת?- שילמת! מה לעשות, על טעויות משלמים גם אם הן נעשות בשגגה! משהו קרה שם. משה רבינו פונה לקב"ה ונענה בחיוב! יש מועד ב'! "בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלהו" (במדבר, ט', י"א) איך זה? נשמע כאילו משהו לא רציני קורה פה. החבר'ה הטמאים פונים למשה רבינו בבקשה עמוקה; "קורבן פסח הוא סמל לברית ולקשר ביננו לבין הקב"ה, תזכורת לאותם רגעים מקודשים שנבחרנו מכל עם ולשון. זועקים הם בקול: "למה נגרע?" איך יכול להיות שאנחנו, חלק מעמ"י, לא נהיה חלק מהברית הזו? והקב"ה עונה בחיוב- צודקים! לא יכול להיות מציאות כזו ולכן קבלו- מועד ב'. סבבה, אם זה כ"כ קריטי, ואין אדם שיכול להיגרע מהשותפות בברית, אז למה מראש, ריבונו של עולם, לא יצרת את האופציה הזו? או.. ממתי סומכים על בני האדם? אלא מה? הברית קיימת, השאלה עד כמה אנו שייכים בה. כשהחבר'ה הטמאים באו וביקשו חלק בברית הם אמרו, אנו לא רק שייכים בלי בחירה בדבר הזה, נפשית- רוחנית אנו לא מסוגלים לחיות בלי זה, אנו רוצים להיות קשורים אלייך, רוצים לבחור לעשות רצון ה' לא רק כי אנחנו חייבים, אלא כי באמת אנו רוצים! יהי רצון שנזכה לעשות רצון ה' מתוך בחירה ושמחה! (הדברים נכתבו עפ"י רעיון שנאמר מפי הרב חיים סבתו) שבת שלום! חברים מקשיבים.

    חברים מקשיבים

    07/06/12 23:41

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר