• נזיר - קדוש או חוטא, ומה זה קשור אלינו היום?

    [נזיר, סוטה ומה שביניהם] בפרשת נשא אנחנו פוגשים את הסוטה והנזיר שנסמכים אחד לשני. והנה רש"י בא וסוגר לנו את הפינה: 'למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין' (עפ"י סוטה ב א). סבבה. נשמע הגיוני. וקריאת התורה ממשיכה, ובסוף פרשת נזיר אנחנו מגלים להפתעתנו שהוא צריך להביא חטאת. חטאת? כן חטאת: ["וְכִפֶּר עָלָיו, מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל-הַנָּפֶשׁ"] (במדבר ו', י"א), 'תניא ר' אלעזר הקפר ברבי אומר " וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין' (תענית י"א ע"א). רגע רגע רגע. צריך להזיר? לא צריך להזיר? קדוש או חוטא? מה נסגר עם הסיפור של הנזיר?! דווקא הבלאגן הזה גורם לנו להבין נקודה מאוד משמעותית על החיים שלנו כאן. נאמר בירושלמי: "לא דייך במה שאסרתך תורה?" (נדרים פ"ט ע"א) ו"עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל" (קידושין פ"ד), וכך פוסק הרמב"ם להלכה כי הסיגוף העצמי: "דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא... ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית". אז יופי ,זה מסביר את העניין של החטאת, אבל עדיין נזיר, שמקדיש עצמו לה' נראה בפרשה כדמות חיובית ביותר ולא כחוטא. היום אנחנו לא מצליחים להשיג בשכל שלנו עניינים של טומאה וטהרה. זה רחוק מאיתנו. אבל העניין הוא כזה - הקב"ה הביא לנו את העולם הזה שנהנה ממנו. מה שכן, אנחנו צריכים לחיות באיזון - מי שיקצין לצד אחד - ואוכל, יין וכל הנאות העולם יהיו בראש מעייניו, הוא יפספס את העניין המרכזי, ומהר מאוד יגיע למצב קיצוני שיגרום לא לראות סוטה בקלקולה, ואו אז הוא יצטרך לדלג לקצה השני של הסקאלה ולהזיר עצמו - כדי שבסופו של דבר הוא יוכל להגיע לאיזון הנכון. ועל זה באה החטאת בסופו של דבר – על הכל. אנחנו רואים אותה רק אחרי פרשת נזיר - כי שם מסתיים התהליך, אבל הראייה צריכה להיות הרבה יותר רחבה. החטאת היא שלא הצלחנו לשמור על האיזון הנכון בעולם, שלא ידענו לשלב את החומר ברוח בצורה נכונה, שלא ידענו לתקן עולם במלכות שדי. בעולם עמוס כלכך בחומר והנאות, הלוואי ונמצא את האיזון לקודש, את החיבור האמיתי. שתהיה שבת של שלום ושמחה, חברים מקשיבים.

    חברים מקשיבים

    01/06/12 10:19

  • דבר תורה קצר לשבועות

    חברים מקשיבים

    24/05/12 15:24

  • דבר תורה לפרשת במדבר

    וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ. . . וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם: פרשתנו עוסקת ברובה במניין בני ישראל, סידורם לדגלים וסדרי חנייתם. לאנשים רבים ישנה תחושה של שעמום בזמן פרשות כאלה, רגשות של עיסוק בבירוקרטיה חסרת משמעות. האדם הפרטי מקבל במניין כזה מקום של 'מספר', אובייקט בתוך מערכת. העולם האינדיווידואלי תופס בדרך כלל בחיינו את מירב תשומת הלב, והתחושה לגבי מערכות כלליות היא תחושה של סרבול, חוסר התאמה, חיכוך וכו'. התחושה הזו הזכירה לי מאורע שהיה בזמן שירותי הצבאי. הליכה במצעד היא הליכה שנותנת הרגשה מאוד משונה לרבים מן החיילים. להליכה כזו אין שום קשר, במבט ראשוני, לתפקידו של החייל. אם חייל ילך בזמן קרב כבמצעד. . . אבל כאשר התחושות האלה צפו בפלוגה שלי ביקש אחד החיילים מהמפקד רשות לומר כמה מילים לכלל הפלוגה ולאחר קבלת רשות פנה ואמר: 'כשכל חייל מסתכל על עצמו במבט פרטי התחושה בזמן מצעד היא מאוד משונה. צורת הליכה לא נוחה, בקצב שאינו מותאם אישית, והכול הכול חסר תכלית. אבל כל אדם שמתבונן במצעד מהצד רואה עוצמה, רואה כוח, רואה מערכת שלא כדאי להסתבך איתה. עצתי לי ולכל שאר חיילי הפלוגה היא לנסות לזכור את התחושות שיש לצופה מהצד כשאנחנו נמצאים בתוך המערכת ולהבין שלמרות שברמה האישית אין תועלת במצעד לאף אחד מאיתנו, ישנה תועלת כללית בעניין'. אין כאן המקום להאריך בתפיסה התורנית לגבי היחסים שצריכים להירקם בין תפקידו האישי של האדם לבין תפקידו הציבורי, האם יש סתירה בין השניים, התחושות שאמורות להיות לכל אחד מהתפקידים וכו'. האמירה שכן ישנה כאן היא 'להרים את הראש' ולזכור, עוד לפני בניית היחס המדויק, את עוצמתה של המערכת ושהיא בנויה מאיתנו. אדם - כחלק ממשפחה כחלק מבית אב (חמולה לפי חלק מהפרשנים) כחלק משבט כחלק מעם - הוא אמנם רק פרט אחד, אבל עוצמת המערכת היא מדהימה בזכות פרטים אלה. פרשתנו היא לא בירוקרטיה יבשה, אלא, בין השאר, גאווה עצומה ותחושת שייכות למערכת המדהימה הזו שקוראים לה עם ישראל ושהיא אנחנו. בכל מיני זוויות בחיים, כשאנחנו פוגשים את המערכת הזאת ומרגישים את ה'קור' שלה, אפשר לקחת צעד אחד אחורה ולראות את המכלול הזה. בהצלחה. יהונתן, yehonatan@makshivim.org.il

    חברים מקשיבים

    23/05/12 19:44

  • דבר תזכורת ליום ירושלים

    בס"ד מכירים את השיר של בן סנוף שהלחין יוחנן שפירא, שמקורו בספר תהילים? "אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני..." (תהילים פרק קל"ז פסוקים ה' – ו'). המשורר שיושב בגלות, בוכה על חורבנה של ירושלים ומתגעגע למולדתו. בפסוקים אלה המשורר [נשבע] שלא רק שלא ישכח את עברו = את ירושלים, אלא אף יציין ויזכיר את האסון בשעת כל שמחה! המשורר פונה אל עירו האהובה בפנייה אישית, בשבועה ובהבטחה שלעולם לא ישכח אותה, ויעשה מאמץ שהיא לא תישכח. נוהגים לומר את 2 פסוקים הללו רגע לפני שבירת הכוס בחופה ובעוד שמחות, העיקר – [לא לשכוח]! כשבונים בית בישראל – צריך לזכור שלא מושלם הכול, שהגאולה עדיין לא הסתיימה... למרבה הפלא: ירושלים, עד כמה שהיא "אורו של עולם" – אינה מוזכרת כלל בתורה! בכל מיני מקומות אנחנו מוצאים את ירושלים בעקיפין: בשירת הים משה ובני ישראל מכריזים: "תבאמו, ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה'; מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות פרק ט"ו פסוק י"ז) אנחנו מאמינים שתביא אותנו לארץ ישראל, להר שבו אתה נמצא, שם יהיה המקדש שלך! כמו המשורר בתהילים – עם ישראל [ידעו שצריך] מקום כזה, מקום בו ה' נראה תמיד בגלוי ושם הכי מתחברים אליו. או, כמו שאברהם אבינו מגדיר את מקום העקדה בהר המוריה – "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא [ה' יִרְאֶה]; אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (בראשית פרק כ"ב פסוק י"ד). אנחנו מקיימים את השבועה? האם [אנחנו באמת] זוכרים את ירושלים, או שסתם כיף לנו לשיר "לשנה הבאה..." בליל הסדר? מה אנחנו יכולים לעשות למען זכירת ירושלים – כך שיום ירושלים לא יישאר רק בתחום ההיסטוריה? חלק מהדברים שאפשר לעשות, אפשר למצוא בעזרת עיון בחלק מהפסוקים שמדברים על ירושלים. "יְרוּשָׁלִַם הָרִים, סָבִיב לָהּ :ו – [ה' סָבִיב לְעַמּוֹ] מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם" (תהילים פרק קכ"ה פסוק ב'). הקב"ה לא נמצא רק בתוך בית הכנסת ובית המדרש, אלא גם בתוך כל אחד מישראל. "ירושלים הבנויה: כעיר, שחוברה-לה [יחדיו]" (תהילים פרק קכ"ב פסוק ג'). ירושלים מתחברת = נבנית [ביחד]! למצוא את הנקודה הטובה שבכל יהודי, את החיבור [שלו] אל הקב"ה (אפילו אם הנקודה נראית מאוד קטנה) – זאת התחלה של אהבת חינם, כך בונים את ירושלים! ודבר אחר: בניסיון העקדה, אברהם הולך לכיוון

    חברים מקשיבים

    17/05/12 22:17

  • דבר תורה קצר לפרשת בחוקותי

    בס"ד מי לא שמע פעם את הקריאה: "[אתה עצור בשם החוק]!"? ללא מערכת חוקים כלשהי, ועד כמה שהם נראים נוקשים – לא הייתה שום חברה מצליחה להחזיק מעמד. גם בפרשה שלנו – פרשת בחוקותי, מוזכר המושג חוק: "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא פרק כ"ו פסוק ג'). אז מה ההבדל בין המצוות – שאלה בעצם הוראת הדרך כיצד יש להתנהג ע"פ התורה, לבין חוקים? כאן מפרש רש"י את המושג "חוק" בצורה אחרת – "שתהיו עמלים בתורה". הכוונה, החוק עצמו הוא דבר נוסף שצריך לקיים, [מעבר] למצוות – לעמול בתורה. אז מה זה "[עמל]" בעצם? אנחנו פוגשים שוב את המושג "עמל" בסיום מסכת: "אנו עמלים והם עמלים - אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ו[אינם] מקבלים שכר". זה ממש לא הוגן! למה יש מישהו שעמל – ו[לא מקבל] שכר? החפץ חיים מביא משל: משל לאדם שהזמין חליפה מחייט, וכשבא לקחת אותה – התברר שהיא לא מתאימה למידות שלו. "וואי, איזה חליפה! אבל תוכל להכין לי יותר טובה – כזאת שתתאים לי?" שאל הקונה. "תשמע, אין בעיה, רק תשלם לי גם על זאת ש[כבר עשיתי]" ענה החייט. "מה?! אבל באתי לקנות חליפה שמתאימה לי! רק עליה אשלם!" רטן הקונה. "אבל עבדתי המון זמן על החליפה הראשונה!" טען כנגד החייט. "כן, אבל התשלום לא על [העמל] – אלא על [התוצאה]!" נתן הקונה מכה ניצחת. כאן מסיים החפץ חיים את המשל, ומלמד נמשל חשוב מאוד שהתורה רוצה [לחוקק לנו]. שכר לימוד התורה הוא [לא עבור הידיעה]! "והם עמלים ואינם מקבלים שכר" על [עצם] העמל! "ר׳ יוחנן... אמר הכי: ...אשרי מי שגדל בתורה ו[עמלו] בתורה, ועושה נחת – רוח ליוצרו!" (גמרא בבלי ברכות, דף י"ז עמוד א'). כמה הצלחנו, כמה הבנו – זאת לא הנקודה החשובה ביותר. העיקר זה העמל - זה הכי נותן נחת רוח לקב"ה! אז יאללה – לעבודה? שבת שלום! חבים מקשיבים

    חברים מקשיבים

    17/05/12 21:21

  • דבר תורה קצר לפרשת בהר

    בס"ד למושג [קשר] יש הרבה משמעויות: קשר בשרוכים של הנעליים, קשר בדיבור – שמיעה, קשר בין חברים או בין בני זוג... בפסוקים הראשונים של פרשת "בהר" אנו מוצאים 2 פסוקים, שמקריאה ראשונה ממש [אין] קשר ביניהם. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת ל-ה'" (ויקרא פרק כ"ה פסוק א' – ב'). רש"י שואל שאלה על הפסוקים: "מה ענין (=מה הקשר בין) שמיטה אצל (=ל) הר סיני? ו[הלא כל המצות נאמרו מסיני]!" (רש"י לפסוק א'). רש"י שואל: למה [דווקא עכשיו], לפני לימוד מצוות שמיטה, מזכיר הכתוב שהיא נאמרה בהר סיני? הרי גם שאר המצוות נאמרו בהר סיני! בתקופה זאת, בין פסח לשבועות, נוהגים ישראל ללמוד את [מסכת אבות]: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה..." (משנה מסכת אבות פרק א' משנה א') במשנה מסופר על התחלת העברת התורה, הכוונה העברת הסמכות לשפוט את ישראל ע"פ התורה. אבל ההתחלה אינה מובנת: היה צריך לכתוב: "משה קבל תורה [ב]סיני", ולא – [מ]סיני"! [הקב"ה] נתן למשה את התורה – לא ההר! חכמים רוצים ללמד אותנו כלל חשוב מאוד, אותו למד משה רבנו מהר סיני: כמו ש[חתיכת סלע], שהיא דוממת וניתנת לפירוק ולפיסול, יכולה לקבל את התורה – קל וחומר ש[בנאדם] יכול לקבל את התורה! ולא סתם יכול לקבל, אלא יכול להגיע לידיעת "כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה" (כלשון רש"י). לא משנה מאיזו דרגה האדםמתחיל לקבל את התורה, אפילו יהיה בדרגת הסלע – העיקר שיהיה לו רצון!. שילך אל ההר - ויטפס! בפרשה, הקב"ה אומר לישראל: "כשאתם תיכנסו לארץ, ותתחילו לקיים את המצוות התלויות בארץ (שהן לא מעט מהמצוות) – [אל תפחדו]! יש בכם את היכולת לקיים את כל המצוות, היכולת לעלות ברמה הרוחנית לאט – לאט, כמו בעלייה על הר מפותל. וגם אם יהיה לכם פחד גבהים פתאום, תיפלו באמצע, תחליקו או תמעדו – אל דאגה! [תמיד] תוכלו לטפס על ההר שוב". האם אנחנו מוכנים לטפס על ההר, כדי שתהיה לנו יותר [קליטה בקשר]? שבת שלום! חברים מקשיבים

    חברים מקשיבים

    11/05/12 01:14

  • פרשת אמור - מה חשוב היום - מה?

    "וּסְפַרְתֶּם [לָכֶם] מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּום הֲבִיאֲכֶם אֶת עמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתות תְּמִימת תִּהְיֶינָה" בפרשת אמור אנחנו מצווים על מצוות ספירת העומר, ואיזה קטע - בימים אלו ממש אנחנו מקיימים את מצוות ספירת העומר. אחלה נושא שבעולם לדבר תורה. בביצפר למדנו שספירת העומר זה להתכונן לקראת שבועות, למדנו שהתלמידים של רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה ותראו מה קרה להם, אז תתנהגו יפה חמודים, ולמדנו שסופרים מ"ט ימים כנגד מ"ט שערי טומאה במצרים. והכל טוב ויפה ונכון ואמיתי. בכל זאת, אנחנו ניגע בנקודה קצת שונה. כל יום שעובר אנחנו אומרים '[היום] כך וכך לעומר' כל יום הוא יחידה בפני עצמה. בכל יום אפשר לעשות משהו בלתי נשכח שישאיר זיכרון של שמחה מבורך. מה שנוכל לעשות היום לא נוכל לעשות עוד אי פעם. אנחנו אמוּנים על 'עם שאין לו עבר אין לו עתיד', אמוּנים על חשיבה על העבר ועל העתיד, על חיי נצח ולא על ההווה היומיומי. ו- 'לחיות את הרגע' נשמע לנו קצת גס.. בספירת העומר, לקראת מתן תורה, אנחנו עומדים כל יום ומזכירים לעצמנו, מספרים לעצמנו שהנה מגיע עוד יום. יום חדש. ואותו אנחנו צריכים לחיות הכי טוב שאפשר. אנחנו לא שוקעים בעבר, אנחנו מעריכים אותו. אנחנו לא בונים על העתיד, בעזרת היום אנחנו בונים את העתיד. גם אם נפלנו בעבר, זה לא אומר שום דבר על מה שאנחנו יכולים לעשות היום. ביום הזה נוכל לקום, ביום הזה נוכל להתגבר. וגם אם הדרך עד לשלמות היא ארוכה - אין שום בעיה, נחלק את זה לחלקים, ליחידות. והנה - עכשיו יש לי רק את 'היום' לגדול בו. 'היום' להשקיע בו. להשקיע בי. שיהיה בהצלחה גדולה, ומי ייתן והסיכויים תמיד יהיו לטובתכם. בע"ה, רק בע"ה. שבת שלום! חברים מקשיבים.

    חברים מקשיבים

    03/05/12 23:23

  • דבר תורה קצר לפרשת אחרי מות קדושים

    חברים מקשיבים

    27/04/12 12:10

  • דבר זיכרון ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (שאלה מפעם)

    בס"ד [השאלה] מדוע כולנו חוגגים את יום העצמאות סמוך וקרוב ליום הזיכרון? [התשובה] שלום לך! לפני שנתחיל – יישר כוח! השאלה שלך ממש טובה, ובאמת צריך לדון בה. ברשותך, נדון בהתחלה למה מציינים את יום הזיכרון, ובעזרת תשובה זו נגיע לתשובה לשאלתך. אני מקווה שהקב"ה יהיה בעזרנו להגיע אל התשובה הנכונה והטובה ביותר. [היסטוריה] ההיסטוריה מתעדת, שראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון ז"ל, התייעץ 2 יועצי הצבא הבכירים בשאלה קשה. האם להכריז על הקמת מדינה יהודית, כשכל מדינות ערב עומדות בפתח, ואין עזרה ממשית מאומות העולם? הראשון אמר: "אתה משוגע? ימחקו אותנו ברגע! תחכה עוד קצת, עד שנתבסס, נקבל תמיכה וכדומה...". ראש הממשלה הביט ביועץ השני ששתק, ואז אמר: "יש סיכוי של [50 – 50] שננצח במקרה של מלחמה". בן גוריון בחר באפשרות השנייה – ורגע אחרי ההכרזה פרצה מלחמה עקובה מדם שנערכה בערך [שנתיים]. וב"ה, את רואה מה קרה בסופו של דבר – בזכותם ובזכות הקב"ה שעוזר לכולנו, אנו כאן כיום. בזכות הקרבת חיילינו בכל מלחמות ישראל, זכינו ועדיין אנו זוכים לעצמאות (תביטי בעיתון/בחדשות). [זיכרון הנופלים] "ד' באייר הוא יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא-הגנה לישראל, [שנתנו נפשם] על הבטחת קיומה של מדינת ישראל, וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם". (מתוך חוק הכנסת לגבי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, התשכ"ג-1963,) יום הזכרון נקבע לתאריך זה, משום שביום זה נפל גוש עציון בידי הירדנים במלחמת השחרור, יום לפני הכרזת המדינה. [ביהדות] ביהדות שמור מקום מיוחד של כבוד לחלליה: "הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתם בגן עדן" (מסכת פסחים, דף נ' עמוד א'). אנשים המוסרים את חייהם במלחמה למען עם ישראל ומקדשים את חייהם - זוכים למעלה רוחנית מיוחדת שנובעת מקרבנם זה. על אנשים כמותם נאמר הפתגם – "בחייהם (=כשנתנו את חייהם) [ציוו] לנו את החיים". [זעזוע] את יום השואה אנחנו זוכרים, ממש זוכרים – שומעים הרצאות, רואים סרטים וקוראים עדויות. ובכלל, כשהמועד מגיע, יש הפצצת ענק של שאלות בנושאים כמו: טיסות לפולין, או - היכן היה הקב"ה בשואה? אבל לא שמעתי על הרבה שאלות לגבי טיול בית הספר לאתרי הזיכרון כמו למשל לטרון או מצדה... הרי גם באתרי הנצחה צבאיים מסר

    חברים מקשיבים

    24/04/12 21:00

  • דבר תורה קצר לפרשות תזריע – מצורע

    בס"ד פרשות תזריע – מצורע נקראות ברוב השנים בשבת אחת, אבל לכאורה יש בהם [דינים שונים] אחת מהשנייה. פרשת תזריע מדברת על אישה שהזריעה וילדה זכר, ופרשת מצורע עוסקת בדיני צרעת. למה התורה חיברה לנו את שתי פרשות אלה לפרשה אחת? מה חז"ל רוצים להגיד לנו בתקנה זאת? בחיינו אנו נפגשים עם אנשים קרובים אלינו אך שונים מאיתנו מכל מיני סיבות: מוצא שונה, גובה שונה, משקל שונה, יופי שונה, יכולת גופנית שונה, "סלנג" שונה, רמת אמונה שונה ועוד... כל מיני דברים שנחשבים מוזרים או מגעילים, יותר נכון – "[מצורעים]" בעינינו. ובכלל – לפעמים אנחנו עוברים כל מיני משברים, שגורמים [לחיים שלנו] להיראות "מצורעים" בעינינו. בתקופה מסוימת הזרע תקוע באדמה, לא נובט, לא גלוי, לא נראה לעין כלל... אבל לאט – לאט, כל זרע בקצבו האישי, הזרע יצמח ויגדל [לתפארת]! בכך שהתורה [מקדימה] את פרשת תזריע היא מלמדת אותנו דבר חשוב מאוד, (פירוש זה נמצא בחסידות ברסלב): הביטו בעומק של הבנאדם ש"צרוע" בעיניכם, מצאו פחות את ה"מעט הטוב" שיש בו (למרות שסביר שיש יותר מ"מעט"). מצאו את הדבר הטוב בחיים "המצורעים" בעיניכם, איפה הקב"ה נכנס שם ועזר לכם. הביטו תמיד בזרע, שבעזרת השקעה מצידנו – ובמיוחד, עזרה מהקב"ה, בקצב האישי הטוב ביותר לו – נובט! "כִּי הוּא לְבַדּו מרום וקדוש פּוֹעֵל גְּבוּרוֹת. עוֹשֶׂה חֲדָשׁות. בַּעַל מִלְחָמות. [זוֹרֵעַ צְדָקוֹת]. מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת. בּוֹרֵא רְפוּאוֹת. נוֹרָא תְהִילּוֹת. [אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת]!". שבת שלום! חברים מקשיבים

    חברים מקשיבים

    20/04/12 00:58

  • דבר אמונה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה (שאלה בעבר)

    שאלה: יש אצלנו באולפנה כל היום ויכוחים האם צריך לנסוע לפולין או לא. ואני שואלת שאלה אולי קצת כפירתית, אבל למה בעצם כל- כך חשוב לנו לזכור את השואה? התשובה: שלום! שאלה גדולה שאלת. אין זו שאלה כפרנית. כשיש שאלה חשוב מאוד לברר ולחפש לה תשובה עד כמה שאפשר. כדי להבין למה בכלל, עלינו לזכור את השואה עלינו לנסות ולברר ולו במקצת מהי השואה ומה יחסינו אליה. השואה היא דבר נורא ואיום! הרצי"ה קורא לה: "החורבן היותר גדול בתולדות עמנו". אמנם אין זה החורבן הראשון, היו כבר חורבנות לפני כן, אך חורבן כמו זה לא פקד את עמנו מעולם. מכונה שטנית שכזו לא טעמנו עדיין, רצח שיטתי בצורה מחרידה של עם שלם בניסיון למחוק אותו מעל לפני האדמה. התייחסותנו הבסיסית היא שהשואה היא חידה שאין אנו יודעים את פישרה, ועל ריבונו של עולם ומעשיו אין מקשים קושיות. לאחר שזהו יחסינו הראשוני מותר לנו לגשש בזהירות גדולה ולנסות ולהבין קצת. בספר דברים פרק ל"ב פסוק ז' כתוב: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור " – נצטווינו להתבונן מה קורה בכל דור ודור ומתוך כך לנסות להבין מעשי ה'. [למה זה כ"כ חשוב]? משום ששום דבר אינו מקרה בעולם הזה, וקל וחומר שמאורעות ענקיים שארעו לעם ישראל אינם מקריים, וכל דבר הינו חלק מסדר אלוקי שאנחנו צריכים ללמוד ממנו ולנסות להבין מה הקב"ה רוצה להגיד לנו. ננסה לומר כאן כיוון מסוים, על פי דבריו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל: משל לאם הקוראת לבנה לשוב הביתה מן היער כי בא הליל ומשבושש הילד לבוא אחזה בו האם בחוזקה וגררה אותו הביתה והביאתהו פצוע וחבול עד זוב דם, קרוע ושרוט אבל הוא בבית. מקומו הטבעי של עם ישראל הוא בארץ ישראל , אולם אנחנו בחרנו לדבוק בגלות. כך בתקופתם של עזרא ונחמיה שלאחר 70 שנות הגלות של בית ראשון קראו לעלות לא"י ולבנות את בית המקדש, אולם עם ישראל בחר להישאר בגלות ורק דלת העם עולה. כבר אז נחתם גורלו של בית זה להיחרב. בתקופתנו אנו – החליט הקב"ה לאחוז בציציות ראשנו ולהביאנו ארצה. הקב"ה החליט לבצע ניתוח, ניתוח קשה וכואב בכדי לנתק אותנו מן הגלות "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה" ( יחזקאל כ' ל"ג) (אפשר לעיין בכל הפרק שם). ממש ממש כמו אותה אם הגוררת בנה הביתה, ומתוך מרחץ הדמים הפציעה לה תחיית האומה, והשיבנו בחסדים גדולים ה' אלוקינו לארצנו והו

    חברים מקשיבים

    19/04/12 16:53

  • דבר תורה קצר לשביעי של פסח

    שביעי של פסח: אין דבר כזה אין דבר כזה תמיד אמרו לנו שפסח הוא זמן להתחלות חדשות: אביב הגיע, השמש מתחילה לזרוח, פרפרים עפים, נהרות של אופטימיות מפכים ושוצפים את כל הרדום שבנו. העניין עם התחלות חדשות, הוא שתמיד באיזה שהוא שלב, הם לאט לאט כבים והולכים, מתקררים ומתאדים להם ברוח. כולנו מכירים את התחושה הזו: רגע לפני תפילת נעילה ביום כיפור הבטחנו לקב"ה שהשנה אנחנו הולכים להבעיר את השמיים ואיפה היינו אז ואיפה אנחנו היום. רגע אחרי ששמענו שהאדם הכי אהוב עלינו נקלע לצרה, הבטחנו שאנחנו הולכים להשתנות ולהפסיק עם השטויות שלנו ואיפה היינו אז ואיפה אנחנו היום. רגע אחרי שנכנסו לישיבה הבטחנו שאנחנו הולכים להביא את הלימוד של החיים שלנו והנה אנחנו מוצאים את עצמנו ממשיכים בשגרה האפורה של החטאים הקטנים ואיפה היינו אז ואיפה אנחנו היום. כי כמו קומקום רותח ככה הם התחלות חדשות: אם לא נדאג לנפוח בהם כל פעם מחדש ולהזכיר לעצמנו בשביל מה אנחנו בכלל מתאמצים הם ילכו ויכבו, יתאדו וייעלמו לנו. * העניין הנוסף עם התחלות חדשות הוא שעוד לפני שהם הולכים וכבים יש להם גבולות, מקומות שאין להם, להתחלות החדשות רשות להגיע ולגעת בהם. אנחנו יכולים לקבל על עצמנו לדבר פחות לשון הרע, אבל להפסיק עם זה בכלל? לא, זה כבר יותר מידי אנחנו יכולים לקבל על עצמנו שמירת עיניים אבל להעיף לגמרי את הטלוויזיה? כן בטח, תמשיכו לעוף על עצמכם... אנחנו יכולים לקבל על עצמנו לנסות ולהיות אנשים טובים יותר, אבל שבאמת נאמין שאנחנו גם נצליח לעמוד בזה? עזבו אתכם, קריעת ים סוף הייתה כבר יותר קלה... בדיוק בשביל זה מגיע לנו שביעי של פסח. החג שבו אנו קוראים את קריעת ים סוף, להגיד לנו, שאחרי שהתאמנתם וקבלתם על עצמכם כל מיני התחלות חדשות וקטנות, קבלות שאתם חושבים שתוכלו לעמוד בהם, עכשיו אנשים, הגיע הזמן לדבר האמיתי: לנקודה האחרונה והקשה ביותר שנמצאת באופן אחר אצל כל אחד ואחת מכם. הנקודה שהכי קשה לו בה, הנקודה שאתם מרגישים שאין לכם בכלל סיכוי אי פעם לכבוש אותה: חבר שכל כך פגע בכם עד שנשבעתם לעצמכם שבחיים אתם לא הולכים לסלוח לו פחדים עמוקים שרק אתם יודעים עליהם ואיך שהם מונעים מכם לפרוץ קדימה חלומות שתמיד רציתם לגעת בהם אבל שכחתם כבר באיזה שהוא שלב

    חברים מקשיבים

    11/04/12 20:58

  • שי לחג - סיפור לפסח

    דבר תורה לפסח זאת חת'כת משימה, כאילו מה שלא תבחר תשאיר עוד אלף ואחד עניינים שיותר משווים התייחסות מאחור. לכן חשבנו הפעם להביא משו קצת אחר, קודם כל מדובר בסיפור ודבר שני הוא מתייחס למהות הכללית של החג הזה בתור חג החירות, חג של גאולה. אז אם אתם בקטע מוזמנים לזרום איתנו לשורות הבאות: יהודי עשיר אחד בא לרב שלו וביקש ממנו לראות את אליהו הנביא, הרב כמובן אמר לו שאי אפשר לראות את אליהו הנביא, ובטח שלא כל אחד.. לא שהוא מזלזל בו או משהו, חלילה, אבל עדיין לא כל יום קורים ניסים והכל אפשרי... ההוא בכלופן לא התייאש ושיגע לרב ת'שכל ברמות אחרות, ואז הרב אמר לו ת'יודע מה, בכפר פה ליד יש את מלכה האלמנה, יש לה 10 ילדים יתומים, המצב שם בקאנטים אין אוכל אין בגדים, קיצור און דה פייס. לך אליה אתה ואשתך ותעשו איתה את ר"ה ואתה תראה את אליהו הנביא. אותו יהודי אמר לרב: מה, דווקא ר"ה? אשתי בחיים לא תסכים, ואיך אני אסתדר בלי הדרשה של הרב לפני התקיעות? הרב עונה לו מה אתה מעדיף ת'דרשה שלי או לראות את אליהו הנביא? ואותו יהודי ממשיך לשלוף ערימת תירוצי שרשרת: איך נהיה רחוקים מהילדים ואיך נסחב ת'ראש של דג, אה, וגם אשתי לא תסכים... והרב אומר לו: תחליט אתה אם חשוב לך לראות את אליהו הנביא, אז... לבסוף אותו יהודי אכן מצליח לשכנע את אשתו הם מעמיסים טרנזיט שלם באוכל, בגדים, ובקיצור את כל צורכי החג ונוסעים לכפר השכן. שם הם מחפשים את הבית של מלכה האלמנה ואכן הם מוצאים אותו והאמת שזה לא ממש קשה: בית מוזנח פלוס שנראה כאילו לא הולכת לעבור שניה והוא יקרוס. העשיר ואשתו דופקים בדלת, מלכה פותחת להם והם אומרים שלום ושהם באו לחגוג איתם את ראש השנה. מלכה בפנים מבויישות אומרת שהיא מאד מצטערת אבל בקושי להם יש איך להעביר את החג. העשיר ואשתו מרגיעים אותה ובחיוך אומרים לה שתרגע והכל פסדר כי הנה הם יש איתם את כל מה שצריך. מהר מאד המקרר מתמלא, חולקו שם חולצות, מכנסיים, נעליים, חליפות הכל חדש דנדש לכבוד החג. העשיר והילדים המאורגנים והמלובשים הלכו בחיוך גדול לבית הכנסת, חזרו לסעודת חג הכל לפי כל כללי הטקס. מגיע הערב אחרי הסעודה עם כל סימני ר"ה והעשיר מחכה לפגוש את אליהו. הוא נשאר ער אבל לא קורה כלום, בסוף מרוב עייפות הוא נרדם. העשיר קם בבוקר וחושב אולי בזמן התקיעות, אבל גם בזמן התפילה ולאחריה לא קורה ש

    חברים מקשיבים

    06/04/12 04:55

  • דבר תורה קצר לשבת הגדול

    בע"ה למה שבת הגדול נקראת כך? הרבה תשובות בדבר. יתכן ומישהו כבר העלה את התשובה שאכתוב כאן בע"ה, ויתכן גם שהיא לא התשובה האמיתית. אך בין כה וכה, לעניות דעתי יש בה נקודה שהיא נכונה בפני עצמה. ננסה לחזור 3324 שנים אחורה... ננסה לתאר את הדברים כאילו אנחנו שם... אנחנו יושבים על הריצפה בתוך הבית הקטן. המשפחה שלנו שם. אבא, אמא, וגם אברהם הקטן, שנולד לא מזמן. אבא ואמא שמחו על הלידה. אך מי שמח בימים האלה? ימים קשים שנדמה שלא היו מעולם. בזמן האחרון קורים דברים מוזרים. פתאום כל המים הפכו להיות דם. איזה פחדדדד... אבל אצלי ביד הם היו מים. זה כל כך מוזר... אתם בטח כבר מכירים את כל הדברים המוזרים הללו, אבל כשחווים את זה, זה אחרת... אבא הביא היום איזו חיה הביתה. הוא אמר שנאכל אותה עוד כמה ימים יחד עם כל הבני דודים. דברים מוזרים קורים. אבל אנחנו עדיין מפחדים. מפחדים מאוד. פרעה הוא אדם חזק. אני לא מבין איך יש לאיש הזה... נו, איך קוראים לו... כן, משה. אני לא מבין איך יש למשה אומץ לעמוד מולו. מלך של אימפריית ענק... שולט בנו בחוזק במשך מאות שנים... הורג אותנו, פוצע אותנו, מה לא... ומשה עומד מולו. ובאיזה גיל משה... מילא אם היה צעיר, אולי היה מצליח לברוח אם היו מתנפלים עליו. אבל כזה זקן, ויש לו כזה אומץ. אומרים שהוא בא בשם אלוקים אחד, אלוקים שהיה האלוקים של אבא, ושל אבא של אבא, ושל אבא של אבא של אבא... ואפילו של אברהם אבינו. כן, זה שאחי הקטן, אברהם, נקרא על שמו. אז אולי מהאלוקים הזה בא האומץ למשה? אבל איפה האלוקים הזה היה כל השנים שאנחנו פה? ולמה פתאום שהוא יציל אותנו? מה עשינו בשבילו? ובכלל, מישהו ראה אותו? נכון, אומרים שכל הדברים המוזרים שקורים נעשים ע"י משה, שעושה את זה מכוחו של האלוקים ההוא. אבל זה נשמע מוזר... והאמת, אני בכלל לא בטוח שהוא יצליח להוציא אותנו מכאן. שנים של עבדוּת. שנים של שיעבוד. מה היה עד עכשיו? ואם הוא יכול להוציא אותנו, למה הוא מחכה? אנחנו סובלים עכשיו... סובלים מאוד... אני שומע את אמא בוכה... קשה לה... אני גם בוכה... אני מפחד... נחזור לימינו... אז מה היה בסוף כולנו יודעים. ה' הוציא את עם ישראל ביד חזקה ובזרוע נטויה. ה' עשה זאת מכח הברית וההבטחה שכרת עם אבותינו, ומכח אהבתו אלינו. כי הוא פשוט אוהב אותנו. אפילו כשאנחנו עובדים עבודה זרה. והם עמדו שם,

    חברים מקשיבים

    29/03/12 12:36

  • דבר תורה קצר לפרשת ויקרא

    בס"ד "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'*מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא פרק א' פסוק ב'). להקריב בהמה (פרה)?! להקריב צאן (כבש או עז)?! לשחוט אותם? מה זאת [האכזריות] הזאת?! לא היה בתקופה ההיא משהו בסגנון אגודת "צער בעלי חיים"? ובכלל, אומרים שתפילה היא תחליף לקורבנות, נכון? אולי עדיף בכלל רק להתפלל [מלכתחילה]? כשהאדם מתפלל הוא אומר בהתחלה, עם קומו – "מודה [אני] לפניך...", ובסופו של יום – לפני השינה "...שתשכיב[ני] לשלום...". כל אחד מתפלל [ביחס לעצמו] (או ביחס לכלל האומה האנושות). והשאלה היא – איפה הטבע נכנס כאן? הרי גם הטבע משמש בתור "כלי" חשוב מאוד במשחק החיים של האדם. לטבע לא מגיע להיות [שותף לקודש] ברמה כזאת או אחרת? בימי קדם – במשכן, ולאחריו ב2 בתי המקדש, נהגו לשתף את [כל הבריאה כולה] בעבודת ה'. ושוב, אפשר לטעון – זאת אכזריות לשמה! זה מה שהתורה מלמדת אותנו? לשחוט בעלי חיים תמימים וחסרי ישע? אבל אם נביט ב[צורה עתידית], אמרו חכמים: "סוף בהמה – לשחיטה". זה ממש לא אומר שעכשיו צריך לרוץ להום – סנטר, לקנות סכין קצבים, ולגשת להתחרות במרוץ למיליון – מי שוחט הכי הרבה בהמות בשעה. אלא שסוף הבהמה היא או שחיטה לצורך אכילה, מוות מזקנה, מוות ממחלה, מוות מטריפה של חיה כלשהי, ועוד... בקיצור, לבהמות אין עתיד מי-יודע-מה... לא כדאי שהאדם ישתמש בטבע הסובב אותו (בהמה, בקר, צאן) גם לצורכי [הקודש] שלו, ולא רק לצורכי הסטייקים העסיסיים שלו? האם עתיד הבהמה יהיה "מזהיר" יותר אם נשתף אותה בעבודת ה'? עבודת [הכפרה] על כל ישראל? [אשריהם] אותם בעלי החיים, שזוכים לכפר על כל עוונות בני ישראל, וזוכים להיות מוקרבים = להיות [מקורבים] לקב"ה! האם אנחנו יכולים גם בימינו לשתף את הטבע [שסביבנו – שלנו], לעבודת ה'? שבת שלום! חברים מקשיבים

    חברים מקשיבים

    22/03/12 16:27

  • דבר תורה לפרשת ויקהל-פיקודי

    ויקהל פיקודי לכאורה שתי פרשות שהן האמא של המשעממות, טכניות . נכון שגילה המורה לתנ"ך אומרת שאין דבר כזה מילה מיותרת בתורה, ושספר היסטוריה זה הדבר האחרון שהתורה תהיה, אבל בטח זה כי פרשת ויקהל-פיקודי ירדה לה במיקוד. אחרת איך אפשר להסביר למה חשוב שנדע על היריעה הקיצונה, על הלולאות המקבילות ועל שהיו 50 קרסי זהב. כאילו, הלוואי, אבל לא שמחר נלך לבנות את המשכן. אז מן הסתם יש לזה תשובה, ואתם מוזמנים ללכת לבדוק כי מה שתשיגו בעצמכם לא ישווה לשום דבר שתשמעו אפילו מהרב הכי צדיק. אבל לא לשם כך התכנסנו כאן היום, אלא לשים את הדגש בכיוון קצת אחר. מדהים לראות את המסרים שמנצנצים בינות לפרטים. קחו לדוגמה את פרק ל"ו: ג- ז, חמישה פסוקים, לקרוא וללמוד כמו שרש"י עשה בלי יותר מידי פירושים סלש וורטים, אלא רק אנחנו והכתוב: וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי משֶׁה אֵת כָּל-הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר: וַיָּבֹאוּ כָּל-הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל-מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים: [וַיֹּאמְרוּ אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָֹה לַעֲשׂת אֹתָהּ: וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: ] וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר: ומה כל כך מרגש? כולה רוח התנדבות, טוב, אובר רוח התנדבות, אבל להתרגש? נו, באמת, אין צורך להיסחף, בטח, הסתדר להם בלוח עם יום המעשים הטובים. אמממה, בואו ניזכר על מי אנחנו מדברים כאן, הפרשות האלה בעצם סוגרות לנו מעגל של חומש מגלות לגאולה. מהבירא עמיקתא הכי גדול, מגרים בארץ לא להם, עבודת פרך, עם של עבדים, מגיעים לאיגרא רמא של שיא הקודש - לבניית משכן. ולא שהמשכן נבנה מעצמו, אלא שיש לנו עם שכולו מתגייס לטובת העניין עד שצריך להגיד 'יאללה חבר'ה תודה, שיחקתם אותה'. וזה פשוט אדיר. בונים משכן. כולם שותפים. כולם בעשייה. סתם מישהו, כל אחד ו...כולם עושים עבודה שאף אחד לא מתחמק ממנה! אשכרה בחינת, 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומ

    חברים מקשיבים

    16/03/12 00:40

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר