דבר תורה קצר לפרשת מטות מסעי

שלום,
למי מאיתנו היתה פעם איזו הרגשה של התעלות, או הרגשה של דביקות בה´, ואמר לעצמו: ´הלוואי שהתחושה הזו תמשיך ותמשיך, ונוכל להמשיך להתקדם איתה הלאה?
לכל אחד כמעט היתה הרגשה כזו, אי פעם, בזמן מסויים מן הזמנים.
ובכן, מה עושים כדי להמשיך תחושה רגעית שכזו?
בפרשת השבוע, ישנה עצה טובה: פרשת נדרים. אתה רוצה לשמר את ההצלחה? להמשיך את הרגע forever?
באותו רגע שבו אתה מרגיש את התחושה הזו, תידור, תוסיף עוד איזו מצווה מיוחדת, מצווה ששיכת רק לך, אני דיברתי את דיבור הנדר או השבועה, ואני צריך לקיים אותו. מעכשו אני אזכור כל יום את הרגע המיוחד הזה, ואני אוכל לשמר אותו.
לכאורה כלי טוב? לא כן?
אבל המציאות מוכיחה שלא תמיד המצב הוא כזה,
בפעמים ספורות הרגע מצליח להמשיך, ההתעלות או התחושה ממשיכות ללוות אותי הלאה, כל הזמן. אך ברוב הפעמים, התחושה המיוחדת נגמרת אם אחרי שבוע ואם אחרי זמן ארוך יותר.
לכן, ההמלצה היא (כבר בנביא) "טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם".
למרות ההתיחסות השלילית הזו לנדר, התורה רצתה לתת לנו את הכלי החשוב הזה ´נדרים´,
אולי היא רצתה ללמד אותנו את החשיבות של הרגעים המיוחדים האלו, שעלינו להשכיל ולדעת לקחת אותם, ולהמשיך איתם, ולנסות למשוך את הרגעים המיוחדים האלו ´שלא יגמר לעולם´, לדעת להסתכל על הצדדים החיובים והמאירים שלנו.
לכן, אף שההסתכלות היא שלילית (ורוב פרשת נדרים מדברת איך מתירים נדר, וה´ יסלח לה...) אנחנו צריכים לדעת שיש כזה כלי - נדר, כי הרעיון הזה הוא כלי חשוב בעבודת השם.
שבעזרת השם נדע לחזק את הכוחות הנפלאים שיש לנו, על ידי השעות שאנחנו מרגישים אותם באים לידי ביטוי.

שבת שלום!
חברים מקשיבים!