-
דבר תורה קצר לפרשת וארא
בס"ד [דבר תורה קצר לפרשת וארא] (מתוך אתר "אש התורה" – אתר עם חוכמת חיים http://www.aish.co.il/) לעילוי נשמת פנינה בת אמיר ת.נ.צ.ב.ה בפרשת השבוע – פרשת וארא, מתחיל האקשן של תהליך היציאה ממצרים. משה בא אל פרעה, ואומר לו את ציווי הקב"ה: "...שַׁלַּח אֶת-עַמִּי..." (שמות פרק ה' פסוק א') פרעה שוקל אם לשלוח את משה ואהרון לבית משוגעים על הבקשה המצחיקה הזאת – ככה סתם, לשלח עם שלם של עבדים? אבל בכל זאת פרעה מתעניין: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ... לֹא יָדַעְתִּי אֶת- ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות פרק ה' פסוק ב'). בבקשה מכם – תראו לי איפה הקב"ה הזה שאתם כל הזמן מדברים עליו? אני לא רואה כאן שום דבר אלוקי מיוחד, וברוך השם – לנו יש הרבה..." אהרון לוקח את המטה, זורק אותו לעיני פרעה – והמטה נעשה לנחש. פרעה נקרע מצחוק: "בכיאת אהרון, תעשה לי טובה, זה כל מה שאתה יכול לעשות? אפילו הארי פוטר עושה את זה בקלות... אה, שכחתי, גם [הילדים הצעירים] שלי מבצעים את זה "פיס עוף קייק". מה, הקב"ה לא ידע את רמת הכישוף במצרים?! למה הוא נתן לאהרון להציג מופתים שניתן בקלות לחזור עליהם? ממש [חילול ה'] גדול יצא מכל הסיפור! מאז התחילו הצהובונים במצרים לתקתק. "האח הגדול" שבבית פרעה צברו מיליונים. מכת דם: היאור, מקור המים של מצרים הופך לדם. אבל קטן על החרטומים. מכת צפרדע: כל ארץ מצרים התמלאה בצפרדעים (או תנינים) מעצבנים שהתקרצצו בכל פינה. מי שהצליח להרוג אחת – [זכה למכת סירחון]… אבל מכשפי פרעה מצליחים להעתיק גם את זה. ומכה שלישית, קטנה אבל גדולה – מכת כינים: כל עפר ארץ מצרים נהיה לכינים, והן הגיעו לכולם – לאדם ולבהמה. פרעה קורא לחרטומים כדי שיחזרו על מה שעשו משה ואהרון, אבל הם לא יכולים לעשות את זה. התלמוד מסביר, שהכינים היו קטנות מכדי שלמכשפים תהיה עליהן שליטה הם פונים לפרעה, מתוך מודעות לכוחו האינסופי של ה', ומודים: "[אצבע אלוקים היא]". "תשמע פרעה, כנראה יש משהו ב"קסמים" האלה של משה ואהרון...". אחרי שכל העולם עוקבים על מה שנעשה בבית פרעה, שליט האימפריה הגדולה אי פעם – נהיה קידוש ה' גדול! אולי זה מזכיר קצת את מה שקורה בערך 3000 שנה אחר כך... אנשים טסים לחלל, דולי הכבשה הגנטית עומדת לרעות בשדות, האטומי
חברים מקשיבים
19/01/12 21:16
-
דבר תורה לפרשת שמות, לחומש שמות ולימינו אנו..
["וְאֵלֶּה שְׁמות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקב אִישׁ וּבֵיתו בָּאוּ."] ספר חדש, פרשה חדשה, הכל חדש דנדש, ועל ההתחלה יש כבר חזרות שלכאורה נראות לנו מיותרות. בני ישראל הבאים, טוב סבבה – למה שוב פעם – איש וביתו באו? אז כל הפרשנים מסבירים – ביתו זאת אשתו, לרבות את הנשים, בזכות נשים צדקניות נגאלו וסוגרים את הפינה. נרצה השבוע להעמיק טיפה יותר, ולהבין מה עומד מאחורי המשפט הזה, ממש לא רק בגלל שהקטע היום זה לדבר כמה כח יש לנשים, אלא פשוט כי זה נכון.. עמ"י במצרים היה במיצר. שאדם נמצא במיצר, יש לו שתי אופציות - יהיו את אלה שירגישו שזה מצר את צעדיהם, הם כלואים ואין להם שום אופציה להתקדם. ויהיו את החברים שלהם – שהמיצר יגרום להם ליצירה, הם יחשבו באופן הכי יצירתי איך להתגבר על המכשול ולהמשיך ליצור ולהתקדם. פרעה, כמנהיג, נכנס ללחץ שהוא רואה עם שלם צומח לו מתחת לאף. הנשים שם לא היו צריכות לשמוע כנס פוע"ה, ובטח לא להרצות באחד כזה. "כי חיות הנה" – כל כולן היה כוחות של חיים. ולמרות שגם לנשים, כמו לגברים היו עבודות פרך. הן 'תחת התפוח עוררתיך' – ומעוררות את הגברים שלהם להמשך יצירה. פרעה מבין, שאם הוא לא יעשה משהו בנידון, ימלאו לו את הארץ 'עם עצום ורב ממנו'. הוא פותח במלחמה, על מנת לדכא את הילודה. והרשע הזה כמעט מצליח. בעקבות גזירתו, עמרם, שהיה גדול הדור, פורש מאשתו. ועמרם, מה שהוא עושה – ישר נכתב בסטטוס של כולם, ומייד - שישים ריבוא לייקים מסומנים. בכדי לא להביא ילדים למציאות האכזרית בה הם נמצאים. המיצר גרם לו להצר את עצמו עוד יותר – גזרתו קשה משל פרעה, פרעה גזר רק על הזכרים, ועמרם גם על הזכרים וגם על הנקבות. ואז קמה מרים, ומעוררת אותו, ואומרת לו: 'אבא, באמא שלך – תהיה יצירתי', טוב, אולי לא בדיוק במילים האלה. והיא גורמת בדבריה לכך שאביה שב לאימה, וכך נולד מושיען של ישראל. ושם, בדיוק שם מתמוססים הנסיונות של פרעה בדיכוי הילודה של עמ"י. ולכן כל כך חשוב בתחילת ספר שמות לרבות את ההגעה של הנשים למצרים. כי אם הן לא היו מגיעות גם כן, אפ'חד לא היה יוצא משם.. נשים גואלות, בכל התעוררות של יצירתיות ועשייה. נשים גואלות, כאשר לנוכח משברים הן אינן מתייאשות אלא ממשיכות. נשים גואלות, כאשר הן מפיחות יותר חיות בעבודת ה'. וכמו בתהליך הגאולה מ
חברים מקשיבים
12/01/12 07:52
-
דבר תורה לפרשת 'ויחי'
בפרשתנו מתואר (פרק נ', פסוק כט' ואילך), שיעקב אבינו הרגיש שמותו קרב והזדרז להשביע את יוסף לקבור אותו בארץ ישראל, לומר לילדיו את אשר יקרה להם באחרית הימים וכו'. הפרשנים השונים מתייחסים לשאלה כיצד ידע יעקב שמותו קרב? וכי מניין לו ידיעה זו? תשובות שונות נאמרו בדבר, ונפלאה תשובתו של בעל ה'אור החיים', רבי חיים בן עטר, שממשיל משל לחיי האדם: משל למלך שנתן לעבדיו אבנים טובות ומרגליות כדי שיחתכו אותן בצורה הרצויה, ינקו אותן וכו'. לכל עבד נתן המלך מספר עצום של אבנים טובות, כחמישים אלף אבנים, ונתן לו תאריך רחוק שעד אליו מוטל על העבד לסיים את כל עבודתו על כל האבנים. כאשר תמו ימי העבודה קרא המלך לעבדיו וגילה שהיו שאכן עשו את עבודתם נאמנה, אך הם היו המיעוט. רוב העבדים לא טרחו לעמול. בזמן תחילת העבודה חשבו רוב העבדים שיספיקו לעשותה בהמשך והתעצלו מלהתחיל, וכאשר קרב תום הזמן התייאשו מלהצליח ומתוך תחושה שבכל מקרה לא יצליחו לא עבדו ברצינות. כעס המלך על רוב העבדים והענישם, אבל גם הפיק לקח – בפעם הבאה הוא נתן לכל עבד פחות אבנים, כארבעים אלף אבנים, אבל גם פחות זמן לעבודה. כך, חשב המלך, יהיה קל יותר לעבד לזכור שיום הדין, יום איסוף האבנים והבדיקה האם עשה העבד את עבודתו, קרב ובא, וממילא הוא יצליח יותר במשימתו. אך אבוי, גם בפעם הזאת לא הצליחו העבדים, ושוב חזר אותו התהליך של ענישה לרוב העבדים וחלוקת תפקיד קטן יותר לזמן קצר יותר בסבב הבא. והנמשל ברור. בדורות הראשונים היו נשמות גדולות עם תפקידים גדולים ולכן גם אורך החיים היה גדול יותר מהנמצא בימינו בצורה משמעותית. במהלך הדורות, על מנת להקל על עבדיו לעמוד במשימה ולזכור את יום הדין הקרב, מיעט הקב"ה את ימי האדם וכן את גודל הנשמות. לכן היום אנחנו לא רואים אנשים 'גדולים' ומיוחדים, עם כוחות מדהימים כמו שהיו בעבר, עם שנות חיים ארוכות וכו'. ואיך זה קשור ליעקב אבינו? יעקב אבינו, שהיה ערני מאוד ומחובר מאוד לנשמה שלו ולתפקידה בעולם, הרגיש כאשר תפקידו בעולם עומד להסתיים. כאשר הגיע אליו הרגשה זו הוא ידע שהוא עומד למות, שהרי אורך חיי האדם תלוי בגודל הנשמה ותפקידה. יהי רצון שנזכה לעמוד במשימה שהקב"ה נותן לנו, לנצל כל יום כראוי, ולזכות להוסיף ולהאריך ימים ושנים, לזכות מחדש באמונו של המלך ולהצליח לקבל תפקידים גדולים ולעמוד בהם! ואגב, א
חברים מקשיבים
04/01/12 15:23
-
דבר תורה קצר לפרשת ויגש
בס"ד [דבר תורה קצר לפרשת ויגש] בפרשת "ויגש", יהודה והאחים לומדים שיעור חשוב: לפעמים צריך "לגשת", הכוונה - להתקרב, להקשיב ולהתבונן אל עומק דבריו של האדם שלא הסכמת בנוכחות שלו. לגשת [דווקא] לבנאדם שאנחנו חולקים עליו? שהוא שונה ממנו וגם אורח חייו שונים משלנו? למה שנעשה את הדבר הטיפשי הזה? הרי אין דבר שקשור בינינו... זה נכון, יכול להיות [שכולו] שונה מאיתנו – אבל זה מה [שמייחד] אותו! [עצם השונות] שלו ממנו, מקנה לו תפקיד שונה מהתפקיד שלנו. לפני 22 שנה, לפני הזריקה לבור, ראו האחים את יוסף ["מרחוק"] – כנפרד מהם. בהתחלה תהו האחים: "מה תפקידו המיוחד של הקטנצ'יק הזה, ששונה ממנו, כי לא בא מאמא שלנו?". ואחרי האלומות והכוכבים שיוסף חלם שהשתחוו לו – התחילו האחים לחשוש: "עכשיו יוסף יבנה לנו מערכת יחסים של שליט – עבדים? שישלוט עלינו? והרי המלוכה ניתנה ליהודה!". ועכשיו האחים, ונציגם – יהודה, מחליטים שהגיע הזמן "לגשת" = לכבד את [השוני עצמו]. איך עושים את זה? על ידי [בירור], דיבור, ולא על ידי דברים שיביאו לידי שנאת חינם. הרי האם האחר עשה לנו דבר רע בזה שהוא שונה? אז למה שנשנא אותו? נכון. לפעמים נדמה שהשוני מאיים, מבהיל, מגעיל, ועוד... אך האם כל זה כדי לפגוע בנו? במקרה של יוסף ויהודה זה מתבטא בצורה מעולה. כרגע יוסף, השונה, הוא המלך והשליט. וכמו בחלומות – אחיו משתחווים לו. אבל [בזכות השוני] של יוסף, שבגללו נתרחק – נעשה השליט - משפחת יעקב שורדת! והאחים [אוהבים אותו] על כך. משיח בן יוסף שונה ממשיח בן דוד (שבא מיהודה). משיח בן יוסף אחראי על הבניין [החומרי] של האומה – ובלעיו אי אפשר לחיות. הוא יודע להכין את הדברים הגשמיים - החומריים באופן מעולה ומותאם למה שהאומה צריכה. בעזרתו משיח בן דוד יוכל להכניס את מה שהוא אחראי עליו – הצד [הרוחני] של האומה, בלי בעיה בכלל. יעקב ידע את זה מאז ומתמיד, ולכן שלח בדרך למצרים את יהודה לפניו. ואומרים חז"ל שיהודה נשלח על מנת ["להתקין"] את הצד הרוחני במצרים, הרי יוסף כבר התקין שם את הצד החומרי. וכך, עם ה"גישה" ההדדית בעם ישראל, ה"גישה" של החומריות עם הגשמיות, של יוסף עם יהודה – יוכל לבוא משיח צדקנו. האם אנחנו מסוגלים "לגשת"? שבת שלום!!! חברים מקשיבים
חברים מקשיבים
29/12/11 01:01
-
דבר תורה לפרשת מקץ
"וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר יעקב לבניו למה [תתראו] ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות" (בראשית מב, א-ב) מסתבר ש'לפעמים חלומות מתגשמים' זה לא עוד קלישאה משיר, אלא מציאות מוכרת כבר מימות התנ"ך. אחרי 7 שנות שובע מגיעות 7 של רעב. רעב כבד. כבד מאד. עד כדי כך כבד שיעקב אומר לבנים שלו 'הלו, אולי תרדו למצריים ותשיגו לנו שם תבואה'? אפשר להתייחס לפס' הנ"ל כמו אנסין באנגלית שלא חייבים להבין כל מילה בשביל להבין את הקונטקסט הכללי. אבל בתור כאלה שאמונים על זה שאין מילה מיותרת בתורה, נראה שכדאי לבדוק מה הפירוש של 'תתראו' מילה שספק אם האקדמיה ללשון בכלל מכירה. אז טוב שיש אונקלוס שבתרגום שלו ל"למה תתראו" אומר "למא תתחזון" ורש"י מסביר למה אתם מראים את עצמכם לפני הגויים בתור כאלה שיש להם מספיק אוכל ושבעים? אם נחשוב על זה קצת יותר לעומק נראה שבעצם יעקב אומר לבנים שלו מסר עצום, שלפעמים בחיים זאת לא בושה לבוא ולהגיד שלא ממש הכל בסדר אצלנו, שאנחנו זקוקים לעזרה ממישהו אחר (שיש לו אוכל, עצה או מה שזה לא יהיה בשבילנו), ושהדבר האחרון שזה אומר עלינו זה שאנחנו חלשים. להפך. עצם העובדה שאתה מצליח לזהות את הנקודת חולשה ולשתף בה מישהו אחר זאת כבר גדולה בפני עצמה שראויה להערצה. אפשר לשחק אותה בכאילו אצלי הכל בסדר (השבוע כבר מצאתי לי חדר) אבל עצם הגילוי יכול לקדם אותך שלא רק לא תמות אלא גם תצליח לחיות כמו שצריך (כבר סגרנו שאין מילה מיותרת), הרי אחרת למה הכפילות, אם אתה לא מת - אתה חי? כנראה שאפשר למות גם כשהגוף מתפקד 100. והלימוד של יעקב את הילדים שלו ו..אותנו ממשיך גם בפעם השנייה כשהם צריכים לרדת למצרים, כשהפעם הלב כבד, החששות חונקים את הגרון והאווירה קשה, כי בנימין, הבן היחיד שנשאר מהאישה האהובה, צריך לרדת עם האחים אחרת הם יכולים לחפש ת'חברים שלהם במצרים. אז יעקב מעמיס עליהם השתדלות – מנחה מזמרת הארץ לאותו שליט קשוח אש, כסף, וכמובן את בנימין – הכל בשביל שהפעם העניינים ילכו חלק. אבל הוא גם אומר להם רגע לפני הפרידה הלא פשוטה הזאתי: "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש", שרש"י מסביר את זה שיעקב בעצם אומר להם: חבר'הל'ך, יש מנחה, יש כסף, יש בנימין, ההשתדלות קומפליטד לא ב-100% אלא ב-200%! אבל תזכרו ששום דבר לא שלם בלי תפילה. והדבר היחיד שחסר
חברים מקשיבים
22/12/11 15:24
-
דבר תורה 'וישב' - חנוכה
בספרים הקדושים מצאו רמז לחנוכה בפרשת השבוע שנקראת בו בדרך כלל או, כמו השנה, בשבת שלפני חנוכה. כאשר יוסף נפגש עם אחיו הם מתיישבים לאכול יחד. לקראת הדבר יוסף מצווה את אנשי ביתו להכין סעודה. וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם: מודגש בפסוק שיוסף ראה את בנימין עם שאר השבטים ובעקבות כך ארגן את הארוחה. משמעות הגעתו של בנימין היא שלראשונה, ועל אף שהם לא בארצם ולא ליד אביהם, נמצאים כל השבטים ביחד. אחרי עשרים ושתיים שנה של נתק שוב נמצאים כל בני יעקב יחד באותו המקום. כך מודגש גם בהמשך הפסוק, שהסיבה לטבח המיוחד, להכנת הסעודה המיוחדת, היא שהאנשים האלה יאכלו ביחד עם יוסף. האות האחרונה של המילה 'טבח' ואותיות המילה 'והכן' יוצרות ביחד את המילה חנוכה. חנוכה מגיע כאשר כל השבטים ביחד. אמנם בגלות במצרים, אמנם בתהליך של יציאה מהארץ, אמנם בלי אבא, בלי יציבות של בית אבא ותחושה של בית, אבל ביחד. בהתבוננות היסטורית חזרתנו לארץ גרמה ליותר מחלוקות. יש אנשים שרואים בזה דבר שלילי, סימן של חוסר בשלות של העם. האמת, כך לימדונו רבותינו, היא אחרת. כאשר היינו בגלות, מפוזרים, נרדפים, שורדים, לא היה לנו מספיק כוח להביע דעה. לא הייתה לנו יכולת להיפרד, כי היפרדות משמעה אבדן. המחלוקת מציינת התחזקות. בגלות מאוחדים מחוסר ברירה, בארץ, כאשר יש לנו כוח ואפשרות, אנו עוסקים יותר בבירור דרכנו, לא רק בהישרדות, ולכן ישנן גם יותר מחלוקות. האמת היא שצריך לשלב את המסר של הגלות, מסר האחדות שעוזרת לנו לשרוד, עם עוצמות הארץ ותהליך בירור דרכנו. נס חנוכה היה הנס האחרון לפני יציאתנו לגלות הארוכה ארוכה, הגלות האחרונה. השדר שלו הוא שאמנם חשוך, אמנם קר, אבל נוכל לשרוד אם נהיה ביחד. וחשוב לזכור – ביחד אין משמעותו שכולם כמוני, אלא שאני מתמקד במשותף על מנת ליצור הבנה ואחדות, ולא בשונה. אמנם אנו אנשים שונים בעלי צרכים שונים, ואולי, כפי שנתפס אצל האחים בשלב הזה, בעלי לאום שונה. בכל זאת, כולנו בני אדם וכולנו צריכים לאכול. אולי לפחות את זה נעשה ביחד? אחר כך כבר נתווכח. כל דבר בעיתו. כרגע נבנה משהו ביחד.
חברים מקשיבים
15/12/11 08:32
-
דבר תורה קצר לפרשת וישלח
בס"ד [דבר תורה קצר לפרשת וישלח] בפרשת השבוע שלנו, ממשיכה להתגשם הנבואה שניבאו לרבקה: "...וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ [יִפָּרֵדוּ]..." (בראשית פרק כ"ה פסוק כ"ג) יעקב נפגש עם עשיו אחיו בכניסה לארץ ישראל, ומגיע הרגע ההיסטורי המכריע – כיצד תיראה הפגישה בין הלאומים השונים? "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (בראשית פרק ל"ג פסוק ד') אכן, בקריאה ראשונה – הפגישה נראית טובה ומוצלחת! ממש כמו תאומים אוהבים שלא ראו אחד את השני המון זמן ושוב נפגשים. אבל אם נשים לב, את רוב הפעולות בפסוק, חוץ מפעולת הבכי שאליה גם מצטרף יעקב, [רק עשיו עושה]! למה יעקב לא פעל? הוא לא התרגש לקראת הפגישה? חז"ל שמו לב לניקוד מיוחד בפסוק, במילה "וישקהו". בעקבות ניקוד זה נדרשו כמה דרשות שונות על מה שקרה שם "מתחת לפני השטח": דרשה א' – בא עשיו לנשוך את יעקב בצווארו, [התקשה הצוואר] כמו שיש ונשברו שיני עשיו, ועל זה בכה עשיו. ואילו יעקב בכה מאהבתו לעשיו, כי אחרי הכול – הוא אחיו. דרשה ב' – יעקב נישק [מכל ליבו] ואילו עשיו לא מכל הלב. דרשה ג' – רש"י מביא את פירוש [רבי שמעון בר יוחאי], מחבר ספר הזוהר: "אמר ר' שמעון בן יוחאי – הלכה היא [בידוע שעשו שונא ליעקב], אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו". בסדר, דרשות יפות, אבל מה חכמים רצו ללמד אותנו דרך דרשות אלה? [רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב] – ה"שם משמואל", מחבר את שלושת הדרשות ומסביר... למה חכמים דרשו שנעשה צוואר יעקב כמו שיש? למה לא נעשה כמו ברזל או כמו כל סוג אחר של מתכת? ההבדל בין שיש למתכות אחרות הוא - שמתכת [מקבלת טומאה], ואילו שיש לא! עשיו רצה להשפיע עלינו טובה באותה העת, אבל טובה [לפי ראייתו שלו] = השפעת טומאה על יעקב. רבי שמעון בר יוחאי קובע שזה המצב הכי מסוכן! שבכל מקרה, [גם ברגע הנשיקה מכל הלב] – "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב". ברגעים כאלה צריך הצוואר להיות "כמו שיש" ולא לקבל טומאה. הנצי"ב שואל: אם כך – למה בכה [גם יעקב] בסוף? אלא שיש עוד נשיקה: נשיקה שעשיו ינשק את יעקב, כשיראה את מעלת הקדושה אצלו, [בזכות ששמר על עצמו]. אז עשיו יצטרף לבני יעקב, ויעזור לעם ישראל לתקן את העולם מתוך אהבת אמת ומכל ה
חברים מקשיבים
08/12/11 22:00
-
דבר תורה לפרשת 'ויצא'
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (בראשית, כח', יב'). אמר הבעל שם טוב על פסוק זה: 'סולם בגימטריא ממון, וזהו אומרו והנה סולם, שהוא ממון, מוצב ארצה, שהוא דבר גשמי וארצי, רק שראשו השני מגיע השמימה, שהוא שכר נצחי. רק שמלאכי אלוהים, הם הבני אדם, עולים ויורדים בו – רצונו לומר שיש מהם שעולים, שיש להם עליות גדולות על ידי הממון, ולהיפך חס וחלילה יש שיש להם ירידה גדולה לעמקי השאול על ידי ממונו...'. ממון מזכיר לנו משהו שמוצאים מתוכו, ממנו. משהו שהוא אמצעי. גם בשמו האחר, כסף, מורה לנו השם על כיסופים למשהו אחר, על היות הכסף אמצעי בלבד. הממון, הכסף, מייצג בתרבות העולם את התהליך הנחוץ כדי להגיע למשהו אחר. בזה הוא בעצם מבטא את היחס לעולם הזה כולו – אמצעי לעולם הבא, מסדרון שמוביל אל החדר הראשי, היעד הסופי. הבעיה, כמו בעיות רבות, היא כאשר הופכים טפל לעיקר ואמצעי למטרה. אדם שמצליח להתייחס נכון לממון ולהוציא ממנו תועלת, להשתמש נכון בכסף ולהוציא ממנו את הדבר שאליו ראוי לכסוף, אדם שכזה בעצם מתייחס לכל העולם הזה בצורה נכונה, ונמצא הוא מתעלה והעולם מתעלה עימו - שניהם נקשרים לשכר נצחי, למטרה ראויה בפני עצמה, ולא כאמצעי. מי שלא זוכה... והלוואי שנזכך את גופנו, את האמצעי, ובכך נזכה...
חברים מקשיבים
30/11/11 19:11
-
דבר תורה קצר ופרקטי לפרשת תולדות :)
["וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשיתים"] (כ"ו, י"ח) אם יצחק אבינו היה בימינו, היינו בלי שום ספק מסתכלים עליו במבט מוזר, לא בגלל שהוא חופר, אלא בגלל שהפלישתים באים וסותמים את הבארות, והוא כמו פראייר ממשיך וחופר את הבארות. לא אחת אנחנו מוצאים את עצמנו בסיטואציות שיוצרות לנו דז'ה-וו עצבני. כבר היינו בנקודה הזאת בחיים שלנו. ולא, הזכרון הזה ממש לא עושה לנו טוב. אנחנו מוצאים את עצמנו שוב באותה התמודדות, שמעלה בתוכנו את השאלה - מה היה בכל הדרך שעברנו? האם הכל היה אשליה? למה אנחנו לא מצליחים להתקדם, להשתנות? יצחק אבינו חופר את אותם בארות שחפר אברהם, ובכל זאת מוצא בהם "מים חיים". ואחרי כל מריבה עם אנשי גרר, שב יצחק עם אנשיו וחופר את הבארות. אז אולי קצת חבל שיצחק אבינו לא בימינו, היינו יכולים ללמוד קצת ממידת ההתמדה שלו. ה'נתיבות שלום' מנתח את כל המהלך של חפירת הבארות ומדגיש לנו שאצל אברהם נכתב "ונקרא המקום באר שבע", ואילו אצל יצחק נאמר "ונקרא המקום באר שבע [עד היום]", ולמה רק יצחק זוכה בנצח הזה? כי מה שיהודי מתייגע בו הרי זה עומד לעד – מה שיהודי מתמיד בו, שייך לו לעולמים. כמה פעמים החלטנו משהו ולא עמדנו בו. אפילו הדבר הכי טיפשי. אנחנו מצליחים להיות עקביים רק בדבר אחד - בלהיות לא עקביים. הרב דסלר מלמד אותנו שהעקביות היא היסוד והבסיס לגדילה רוחנית, כי כשיש לנו עקביות והתמדה אנחנו יכולים לקנות הכל. אז לחלקנו יש אבות חופרים, לחלקנו אמהות חופרות, לכולנו אין זמן, ואפשר להביא מיליון תירוצים מפה עד באר שבע למה לא הצלחנו להמשיך עם מה שהחלטנו.. אבל ברגע שנקנה לעצמנו את מידת ההתמדה שכבר טבועה בנו בחסות יצחק, נוכל להגיע לכל מקום. עכשיו עברה ההתלהבות של תחילת שנה, אשכרה – נכנסים לשגרה. היום-יום האפרורי מתדפק על הדלת מידי בוקר, והתפקיד שלנו הוא לגלות גם פה 'מים חיים' בסוף. שתהיה שיגרה מבורכת ושבת שלום! חברים מקשיבים.
חברים מקשיבים
24/11/11 09:32
-
דבר תורה לפרשת 'חיי שרה'
'ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל'. מדרשים וביאורים רבים נאמרו לגבי ברכתו של אברהם, 'בכל', מהי אותה ברכה. הסבר שאינו הפשט, אך הוא מלמדנו רבות, נאמר על ידי ר' לוי יצחק בספרו 'קדושת לוי'. הוא מסביר שצדיק מסוגו של אברהם, צדיק שערני לסביבה ולצרכיה, שמתפלל אף על הרשעים (אנשי סדום), גומל חסד עם משפחתו ונלחם עבורה גם אם אינה הולכת בדרכו (הצלת לוט מהמלכים שכבשו את סדום), מפיץ שם שמים מתוך אמונה שזו הטובה לאלוקים ואדם (כמופיע במדרשי חז"ל), צדיק כזה מתברך בכך שישנה ברכה לכל, לכל העולם. כאשר הקב"ה רוצה לשלוח ברכה לאברהם הוא שולח אותה לכל סביבתו של אברהם, ואולי אף לכול העולם, מכיוון שצדיק כאברהם אינו חפץ בטובה רק לעצמו, אלא לכול. אולי הכוונה שאברהם ראה בכל את הטוב, את ההתקדמות. אולי הכוונה שבאמת הקב"ה נתן לסביבתו של אברהם יותר שפע, על מנת שאברהם ישמח. ואולי, רק אולי, הכוונה היא שאברהם ראה שברכתו היא ברכה לכול. הוא הבין את תפקידו בעולם, הבין שכול אשר לו שייך לעולם כולו ושאין הוא אלא שליח, צינור דרכו זורם שפע של אמונה, פרנסה וברכה לעולם כולו. אדם פרטי רואה את ההון הפרטי כמשהו שלו. אברהם ראה שההון שלו, הברכה שלו, היא ברכה לכול. אדם שחי כך, שמטרתו חורגת ממסגרת חייו הפרטיים, אדם זה הוא אדם אשר אכן מתברך בכול, קשור לכול. הלוואי שנזכה כולנו לראות שכל אשר לנו הוא של הכול, ומתוך כך להיות צינור של שפע וברכה לעצמנו ולעולם כולו!
חברים מקשיבים
17/11/11 14:47
-
דבר תורה קצר לפרשת וירא
בס"ד [דבר תורה קצר לפרשת וירא] בפרשת וירא מסופר, שבזמן שאברהם מקיים את מצוות הכנסת האורחים המפורסמת שלו, מודיע לו הקב"ה הודעה משמחת, אפילו אפשר להגיד – מצחיקה. "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ..." (בראשית פרק י"ח פסוק י') [בן?! לשרה?!] איך יכול להיות? הרי "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים"! (שם בפסוק י"א). אברהם ושרה כבר קרובים לגיל המאה, ופלא אם אישה בגיל [50] תוליד. [שרה בעצמה] אפילו צוחקת בקרבה: "...אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (שם פסוק י"ב). הקב"ה מוכיח את אברהם ושרה על צחוק שרה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מ - ה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" (שם פסוקים י"ג – י"ד). רש"י מעיר ומאיר נקודה חשובה בסיפור: "[ואני זקנתי] - שינה הכתוב [מפני השלום], שהרי היא אמרה [ואדוני] זקן" (רש"י לפסוק י"ג). רש"י מסביר, שאם היה מספר הקב"ה לאברהם את האמת – ששרה אמרה [שאברהם עצמו] זקן, הייתה נוצרת איבה ביניהם, לכן שינה מפני השלום. כאן בעצם באה התורה ללמד אותנו כלל חשוב: עלינו לעשות את כל יכולתנו להשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. זה אחד מהדברים שאין להם שיעור. אפילו [מותר] לשנות את האמת (אם זה נצרך). טוב ויפה. אבל זאת ממש [דוגמה ממש לא טובה] אם התורה רוצה ללמד אותנו את הכלל הזה, מ – 2 סיבות פשוטות מאוד: [סיבה ראשונה] – כמו שאמרנו, זה [מציאותי מאוד] שלזוג בגיל מאוחר, כמו של אברהם ושרה לא ייוולד בן. ולכן קשה מאוד לא "לצחוק" לשמע בשורה זאת. אז למה שאברהם יתרגז על שרה, אם נגיד שחס וחלילה שרה "נכשלה" קצת באמונה במקרה שכזה? הרי [כל אחד] נכשל לפעמים... [סיבה שנייה] – נניח שהקב"ה [היה מספר] לאברהם את האמת, מה היה קורה? רוב הסיכויים – כלום! למה? כי אברהם הוא [ענק החסד]. מקסימום שנייה אחת היה חושב על העניין – ואז היה סולח, ולא היה אומר לשרה דבר או חצי דבר על זה... אלא שאי שם, [אפילו בנפתולי הנפש אצל אברהם] – אחד הנימים הדקים יכול להרגיש שלא בנוח.
חברים מקשיבים
10/11/11 19:34
-
דבר תורה- פרשת 'לך לך'
בפרשתנו מתואר תהליך יציאתו של אברהם אבינו מחרן: וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהֹוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: בפסוקים המתארים את יציאתו של אברהם לכיוון א"י מוזכר בראש ובראשונה שהוא הלך כאשר דיבר אליו ה', ולאחר מכן מוסבר שהוא לקח את כל משפחתו ורכושו והלך. מדוע כתוב פעמיים שאברהם הלך? וכי לא הבנו בפסוק הראשון שהוא עשה זאת? מפרשים שונים עומדים על העניין ועונים תשובות שונות. אהבתי את תשובתו של הנצי"ב מוולוז'ין. הנצי"ב, בפרושו העמק דבר, מסביר שאברהם הכיר את המציאות וידע שתמיד, אבל תמיד, יש משהו נוסף שחשוב מאוד לטפל בו, לסיים אותו, לפני שיוצאים לדרך. צריך למכור את זה, לתדרך את ההוא, לגמור לעזור פיזית ונפשית לשכן, לדוד, הסבתא בדיוק במצב קשה וזה לא מוסרי לעזוב אותה עכשיו וכו' וכו'. אם תחכה לגמור הכול לעולם לא תצא לדרך. אז אברהם אבינו עזב הכול ויצא. מיד כאשר הקב"ה דיבר אליו הוא הלך. בלי לחכות. מיד. אבל אברהם ידע גם שכל מה שהוא קיבל מהקב"ה צריך לשמש אותו. כל נפש וכל רכוש נוצרו ברצון ה' וקשורים אליו ברצון ה' על מנת שיצליח לממש את ייעודו. לכן הוא עצר, חיכה שימכרו את הבית, את העסק, יארזו את הכול ויבואו. הוא יצא לדרך, חיכה מחוץ לעיר, במלון הקרוב, על מנת לקבוע מציאות, לשדר וודאות והכרח לצאת לדרך, וכך גרם שמשפחתו תמכור את הרכוש, תארוז את המזוודות ותגיע. הלוואי שנזכה גם אנחנו להבחין בכל מציאות באידיאלים השונים ונצליח למצוא דרך להגשים את כולם בצורה הטובה ביותר. . . יהונתן יעקובי
חברים מקשיבים
03/11/11 08:25
-
דבר תורה קצר לפרשת נוח
בתחילת פרשת נוח מתואר: וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל: (בראשית, פרק ז', פסוק ז') חז"ל התקשו בשאלה מה באות המילים 'מפני מי המבול' להוסיף לנו? הרי ברור שסיבת הכניסה לתיבה הייתה מי המבול – זו כל הסיבה שהתיבה נבנתה? רש"י מביא את תשובתם (שימו לב לפיסוק) – 'אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים'. פירוש הדברים ברור – נוח היה צדיק תמים בדורותיו, אבל לא היה לגמרי 'סגור על העניין', ורק כשראה את המבול בעיניים האמין בו סופית ונכנס לתיבה. החסידים, כדרכם של חסידים לא אוהבים פירושים 'שליליים'. עוד דבר שחסידים עושים כדרכם של חסידים, הוא לפסק קצת אחרת, לקבל משמעות קצת אחרת. הם מפסקים את רש"י כך: 'אף נח מקטני אמנה היה מאמין, ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים'. פירוש: נח האמין שגם האנשים הקטנים הם אנשים גדולים, כי יש ערך לכל מעשה ולכל מחשבה, לכל אדם ולכל מאבק המתחולל בקרבו, גם אם הוא נכשל בסופו של דבר, ולכן לא האמין שגזר הדין הנורא של המבול מתאים להם. אפילו כאשר המים כבר התחילו לרדת לא האמין נח שהתהליך יימשך, שהאנשים הקטנים בעלי הערך הגדול יימחו, ורק כאשר ממש לא הייתה ברירה הוא נכנס לתיבה. כמובן, זו דרשה חסידית, והאמת שהקב"ה החליט להראות בעולם היא אחרת (שהרי גזר דינו של הקב"ה הוא אמת), אבל בכל זאת יש מה ללמוד מכך, איזו זווית הסתכלות על האנשים ה'קטנים' שאולי ככל שיותר אנשים ישתמשו בה הקטנים באמת יהפכו לגדולים יותר. . . ועוד באותו עניין. על הגדרת נח כצדיק תמים בדורותיו מסביר רש"י: 'יש מרבותינו דורשים אותו לשבח - כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי - לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום': סבי ז"ל (בני השני קרוי על שמו) הסב את תשומת ליבי לכך שלדורשים לשבח מצמיד רש"י את התואר 'רבותינו', ואילו לדורשים לגנאי לא מוזכר תואר זה. אמנם גם אלו דברי תורה וגם הדרשה לגנאי היא פירוש של חז"ל, אבל בכל זאת רש"י העדיף להצמיד את התואר רבותינו לדורשים לשבח. . . הלוואי שנזכה לזהות את האפשרות לראות את הדברים בעין אחרת, עין טובה, להאמין בראייה הזו ולפעול על פיה!
חברים מקשיבים
28/10/11 09:07
-
דבר תורה קצר לפרשת בראשית
בס"ד [דבר תורה קצר לפרשת בראשית] יצא חג שמחת תורה והגיע הזמן להתחיל מההתחלה – להתחיל מבראשית ברא. בפסוק א' מעלה רש"י שאלה: "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ו[מה טעם פתח בבראשית]?" הרמב"ן מחדד את השאלה: "כי כל זה (=מעשה בראשית עצמו [עד לפרטים]: ביום ראשון ברא...) – [לא יובן] בינה שלימה מן הכתובים... ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ,יא): "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי...". נסביר: נכון שצריך להאמין שהקב"ה ברא. זה עיקר מעשרת הדיברות ("שמור את..."), אבל למה לפרט את מעשה הבריאה לפרטים? הרי רק [מעט] חכמים מבינים את מעשה הבריאה (וגם הם לא הגיען לתכלית ההבנה)? נשארנו מבולבלים כמו שהיינו קודם, לא הבנו [כמעט כלום] מהפירוט על מעשה הבריאה. התשובה נמצאת בכתוב שחוזר על עצמו בכל מעשה בראשית: "[וַיַּבְדֵּל] אֱלוקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ... [וַיַּבְדֵּל] בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ... יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם [לְהַבְדִּיל] בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה... [וּלֲהַבְדִּיל] בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ..." את ההבדלה שבמוצאי שבת וחג אנו מבקשים בתפילת שמונה עשרה בברכת "חונן הדעת", כי הבדלה היא בראש ובראשונה [חכמה]. מי שאין בו חכמה, אין לו יכולת להבדיל. הבדלה דורשת הבנה של [מהות] הדבר, היא דורשת יכולת להגדיר את הדבר – זה כך וזה אחרת. כדי להוציא את העולם ממצב של תהו ובהו, יוצר הקב"ה הגדרות לכל דבר, כך שבעולמו של הקב"ה יש סדר. הקב"ה מנסה ללמד אותנו [שלכל דבר ולכל אחד] בעולם יש את מקומו ומטרתו. זוהי התשתית לכל מה שנדרש מאיתנו בעולם – כל מטרתנו בעולם הזה היא לדעת להבדיל. אנחנו נדרשים להבדיל בין טוב ורע, מותר ואסור, קודש וחול, טמא וטהור, אמת ושקר וכדומה... להבדיל [מכל דבר] בעולם את הטוב, כי לכל דבר בעולם יש תפקיד. להבדיל את ראיית המצב הטוב שבעולם לעומת העגום בו, ולהביט באותה מידה על הטוב והרע. ותוך כדי הבדלה [בסביבתנו], להתחיל להסתכל גם על [הפנימיות] שבאנשים. כך יוצא שההבדלה קובעת את
חברים מקשיבים
21/10/11 12:35
-
דבר תורה קצר לחג הסוכות
בס"ד [דבר תורה קצר לחג הסוכות] בימים אלה, אנו נוהגים בימי שני וחמישי לקרוא את התחלת פרשת "וזאת הברכה", שם כתוב: "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים פרק ל"ג פסוק ב'). על פסוק זה בתחילת מסכת עבודה זרה, יש מדרש שמספר על התלוננות הגויים על הקב"ה, שנתן את התורה לישראל בזמן שכופה עליהם "הר כגיגית": או שיקבלו את התורה – או שתמותו, הרי ברור שיסקימו לקבל אותה... לכן הגויים מבקשים גם הם מצוות. הקב"ה החליט לתת להם דווקא את מצוות [סוכה] בטענה שהיא קלה – ומיד הלכו, בנו להם סוכות והתיישבו בתוכן. הקדיר הקב"ה עליהם חמה (=השמש חיממה מאוד) עד שיצאו מהסוכה ופירקו אותה בבעיטה. יש הרבה שאלות על מדרש זה, אחת מהן היא – למה בחר הקב"ה דווקא במצוות הסוכה? עונה המהר"ל תשובה שמסבירה את ההבדל בין ישראל לעמים. "האומות, כל הנהגתן טבעית ותחת זה הם יושבים. וכאשר בא להם דבר שהוא כנגדם, שהוא בלתי טבעי – הם מבעטים, מצד (=בגלל) שיצאו ממחיצתם הטבעית... אבל ישראל מיוחדים בזה שיצאו מן הטבע... ואף על גב שהם גם כן טבעיים קצת, שאין האדם מלאך, והם פטורים מן הסוכה לפעמים כאשר המצווה היא כנגד הטבע, ולכן מצטער פטור מן הסוכה, מכל מקום [אין (הם) מבעטים] מפני שהם חפצים ואוהבים לצאת מן הטבע" (חידושי אגדות על עבודה זרה ג' עמוד א'). מצוות סוכה מציינת את היציאה מעולם הטבע – הבית הרגיל של האדם, ואת הכניסה לעולם בלתי טבעי שתחת השגחתו וחסותו הישירה של הקב"ה. לעומת הגויים, רואים ישראל גם בבלתי טבעי את יד ה', וכשאין הם יכולים להיות בסוכה, ולקיים את המצווה – הם [מצטערים] על כך, כי רוצים הם להיות בצל הקב"ה (ולכן הם גם לא מבעטים בסוכה). ובסוף, אחרי שאדם המליך את ה' בראש השנה, התנקה מעוונותיו ביום כיפור, ועכשיו נכנס תחת כנפי ה' – יכול הוא לקבל את התורה בשמחה ולהתחילה שוב מחדש בשמחת תורה. אז... נכנסים? חג שמח! חברים מקשיבים
חברים מקשיבים
12/10/11 11:15
-
דבר תורה קצר ליום הכיפורים
בס"ד [דבר תורה קצר ליום הכיפורים] מתחילת חודש אלול (לבני עדות המזרח), או מתחילת השבוע שלפני ראש השנה (לאשכנזים), ועד יום הכיפורים – אנו נוהגים להתפלל ולהגיד מזמורים ובקשות של "סליחות", מכיוון ש"המלך בשדה". מכיוון שהמלך נמצא בשדה, זהו זמן טוב להתוודות בפניו, כמו שאנו מתוודים [5 פעמים] ביום כיפור עצמו: ערבית – וידוי, שחרית – וידוי, מוסף – וידוי, מנחה – וידוי, ונעילה, לא טעיתם – וידוי. ניקוי נפש טוטאלי. אבל כאן יש שאלה – למה לחזור ולהתוודות על אותם חטאים [שוב ושוב] 5 פעמים ביממה (וזה עוד בלי לספור את החזרה בתשובה, שלא בתפילה)? כמה אפשר להתחנן מכל הלב לפני אבינו מלכנו שהוא א-ל רחום וחנון? אפשר לענות על השאלה הזאת אם נבחן יחסי עובד – מעסיק [בשותפות]: אם אדם עובד בעסק כלשהו מספר שנים ומצליח מאוד, הוא יכול לדעת שהוא מוצא חן בעיני המעסיק, [לאו דווקא] כשהוא אומר לו – ""שכוייח!" תמשיך ככה!". אפשר לדעת שאנו מוצאים חן בעיני המעסיק, כשהמעסיק [משקיע בנו]! אם הוא נותן לנו זמן מזמנו היקר, מביא לנו ביקורת בונה, נותן לנו משימות קשות שבעזרתן ובזכותן נתעלה מעל רמתנו. המעסיק התומך עוזר לנו למצוא את נקודת התורפה שלנו ולהתגבר עליה. הוא דוחף אותנו קדימה - וכך מעלה אותנו לשלבים הבאים. אז למה מתוודים הרבה בימים נוראים? בגלל שלקב"ה [אכפת מאיתנו]! הקב"ה רוצה שנתוודה שוב ושוב, כדי שנתחיל להבין כמה אנחנו חשובים לו, ונתחיל לחשוב על להשתפר: להתנהג יותר בסבלנות, להיות נחמדים יותר, טובים יותר, חזקים באמונה יותר וקדושים יותר. למה שלקב"ה, המלך שבשדה, יהיה אכפת [מכל דבר קטן] בחיים שלנו? כי הקב"ה רוצה ממש להיות שותף איתנו! הקב"ה מאמין בנו, ומקווה שמתוך התהליך הזה – שנבדוק לפחות 5 פעמים את עצמנו, בשעה שאנחנו עומדים "כבני מרום", נתחיל [להאמין בעצמנו] שאנחנו יכולים לעשות את זה! האם אנחנו מאמינים בעצמנו, שאנו יכולים להיות שותפים איתו? (המאמר באדיבות www.aish.co.il - אתר עם חכמת חיים) שבת שלום וגמר חתימה טובה! חברים מקשיבים
חברים מקשיבים
06/10/11 11:26