תעביר את זה הלאה - רעיון לפרשת חוקת

פרשת חוקת, פרה אדומה, מכיתה גימל אנחנו לומדים את הרש"י שפרה אדומה היא חוק ו-'גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה'. אז אמנם פרה אדומה זה הנושא החם, אבל הפעם בחרנו נקודה אחרת, מעניינת לא פחות בפרשה, שהיא ממש ממש לא חוק, וממש ממש מובנת. ואם זאת לפעמים, מבלי משים, אנחנו מהרהרים אחריה.. ["נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ"] [(במדבר כ', י"ז)] לקראת סוף הפרשה, עם ישראל כולה מבקשים מסיחון: 'עשה טובה אחינו, תן לנו לעבור אצלך, באמא שלנו - לא תרגיש שעברנו', וסיחון לא מעניין אותו. לא רק שהוא לא מסכים שעמ"י יקצרו דרך קצה המדינה שלו, הוא אף משיב במלחמה על ישראל. פתאום אנחנו שמים לב כמה האטימות והניכור בין אדם לאדם יכולים להגיע רחוק ביחסים אחד עם השני. מה שאנחנו יכולים ללמוד מהעניין הזה, שיכול להיות שלפעמים בחיים שלנו אנחנו מפסידים הזדמנויות לעשות טובה עם אנשים אחרים. מה גם, שהרבה פעמים אנחנו לא צריכים לוותר או להתאמץ יותר מידי בשביל זה... סתם אטימות שתוקפת אותנו מידי פעם. לפעמים, היציאה מעצמנו מתבטאת בהליכה לקראת הזולת, אבל לעיתים אנחנו רק נקראים לתת לו לעבור בגבולנו. לפעמים סתם להאיר פנים למישהו יכול לעשות לו דרך קיצור משמעותית, יכול לעזור לו באמת. אנחנו בפיתחה של תקופה מופלאה – החופש הגדול, יש לפנינו ים של זמן וים של אפשרויות לסלול לאחרים מעברים בתוכנו, החופש לגדול! שבת שלום, חברים מקשיבים

בכבישי החיים הֽיֵה חכם- איך עובדים על היצר הרע. –דבר תורה לפרשת קורח.

את העבודה שקורח ועדתו נבלעו באדמה בגלל שחלקו על משה ואהרון, כולנו מכירים. רק שלא סיפרו לכולנו שקורח פלוס עדתו היו חסרים באדם אחד שהרוויח חיי נצח. ואם ישנו אדם שהצליח להתחמק מין העברה החמורה הזו של מחלוקת והרוויח בכך את חייו, שווה לנו, כנראה, להתחקות אחריו. און בן פלת. יותר נכון, כמו שאומרים: "מאחורי כל גבר מצליח, עומדת אישה מצליחה", אז באו נדבר על אשתו. אשתו של און קולטת את המצב הרגיש שבני עדת קורח ובניהם- בעלה נמצאים, ומבינה שעדת קורח, פועלת מכוח יצר הרע ולא מכח השכל. היא לא פונה לבעלה או מנסה להוכיח לו שמשה צודק. את זה גם הוא יודע בשכל, שמשה צודק. היא פונה לאון באותה רמה שהוא נמצא עכשיו. הוא מחפש כבוד, אז היא מדברת איתו בגובה הכבוד שלו; אתה רוצה משרה? רוצה כבוד?- תדע לך שאת שניהם אתה לא עומד להשיג. אם קורח יהיה ראש- אתה תישאר אפס, ואם משה יהיה ראש- גם כן תישאר אפס. או במלים אחרות, תבחר. נעליים של מי אתה רוצה לצחצח? לכל היותר אתה תצחצח את הנעליים של קורח, אז למה לך להתערב? און ראה שדבריה הגיוניים, ורק אומר: מה אני יעשה שיבואו לקרוא לי? הבטחתי להם... שלחה אותו האישה המוצלחת שמאחוריו- לישון. ישבה בפתח הבית וסירקה את שער ראשה. כשבאו לקרוא לאון ל'כינוס הפעילים', ראו את אשת און ומיד שבו לאחוריהם. לראות שער של אישה נשואה?! גם לעדת קורח, היה זה דבר שלא יעלה על הדעת. ועד שהתעורר און, נבלעו כולם באדמה, וכך ניצל בעצת אשתו. אשתו של און, באומנות, מדברת עם היצר הרע ומשכנעת אותו, שגם אם הוא רוצה את תאוות העולם הזה, זאת לא הדרך. זאת השיטה שאדם צריך להשתמש בה: לשכנע את עצמו, שגם ל"דעתו של היצר הרע" שווה לו לנהוג בדרך התורה. שבת שלום! חברים מקשיבים!

דבר תורה קצר לפרשת שלח

בס"ד מתוך אתר: "ישיבת אש התורה – אתר עם חוכמת חיים" http://www.aish.co.il/ לעילוי נשמת סבי – מורי יחיאל מיכאל בן ישראל האס שבוע הספר [העברי] לא משמש סתם כ"שם אקראי" אלא מלמד דבר חשוב: לכל אחד יש את הסיפור שלו, את החיים שלו. זה נכון ביחידים – פרט, וזה נכון גם ברבים – כלל. גם לעם ישראל יש "סיפור" שהתחיל לפני המון שנים מאברהם אבינו, ונמשך עד ימינו אנו. יש לעם ישראל את כל האפיונים לסיפור: עלילה מרתקת ונמשכת, דרמות, בד – גאייס, מעשי גבורה, ניסים, מקומות מגוונים... והדבר הכי טוב והכי מדהים בסיפור הזה: דרך הסיפור אפשר [לפגוש את המחבר באופן ישיר] או עקיף – תלוי בבחירתנו! קטע מסוים, שמאוד משפיע להמשך העלילה בספר, מופיע בפרשתנו – פרשת "שלח". "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים [וְיָתֻרוּ] אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל..." (במדבר פרק י"ג פסוקים א' – ב'). העם מבקש לתור את הארץ המובטחת לפני הכניסה – לבדוק אותה. לבדוק [כמו תייר], שבא לראות אם מקום כלשהו נחמד, יפה, מרומם, טוב, איך מזג האוויר, ועוד... משה יודע שלעם ישראל יש עוד חששות, הם רק עכשיו יצאו ממצרים והם לא לוחמים מנוסים יכולים לכבוש 7 עמים. לכן הוא קורא לתייר הכי קרוב אליו, נציג שבט אפרים – הושע בן נון. "... וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן [יְהוֹשֻׁעַ]" (פרק י"ג פסוק ט"ז). רש"י במקום - התפלל עליו: "ה' יושיעך מעצת מרגלים". גם נציג שבט יהודה מהתיירים – כלב בן יפונה, ידע שזה יכול לקרות, לכן עשה מעשה: "...וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן..." (פרק י"ג פסוק כ"ב). רש"י במקום – כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות (מערת המכפלה), שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם. התיירים חוזרים ומתנהגים [כמרגלים], המדברים בעיקר על המצב הביטחוני – ומוציאים דיבה רעה על הארץ. כולם מלבד כלב בן יפונה ויהושע בן נון. עם ישראל בכו בלילה ההוא – ועל כך אנו נענשים בכל דור ודור. עד כאן נספר על העם לעכשיו, ונעבור לסיפור [שלנו] – של כל אחד ואחת מאיתנו. מה זאת אומרת לשרת את המחבר באופן [ישיר]? זאת אומרת שאני משמש כלי שמבטא את המחבר בסיפורו. ככל שאני משרת יותר את המחבר ורצונו, כך מחלחלת נוכחותו של המחבר יותר אל עצם מהותי, וכך אני מבין יותר

פספוסים? יש אפילו חג זכה!- דבר תורה קצר לפרשת בהעלותך

[פספוסים? יש אפילו חג זכה!] הייתה להם תעוזה לא קטנה לחברה האלה. הם פתחו במחאה חברתית מול בית ראש העם והכריזו "למה ניגרע?" פסח נחוג אז בפעם השנייה מאז יציאת מצרים, והנה קובצת אנשים "קיצוניים" שנטמאו למת, או 'נתקעו' בדרך, פונה למשה רבינו ומבקשת "מועד ב'!" חברים, מה נסגר אתכם? ממתי יש מועד ב' על מצוות? שברת?- שילמת! מה לעשות, על טעויות משלמים גם אם הן נעשות בשגגה! משהו קרה שם. משה רבינו פונה לקב"ה ונענה בחיוב! יש מועד ב'! "בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלהו" (במדבר, ט', י"א) איך זה? נשמע כאילו משהו לא רציני קורה פה. החבר'ה הטמאים פונים למשה רבינו בבקשה עמוקה; "קורבן פסח הוא סמל לברית ולקשר ביננו לבין הקב"ה, תזכורת לאותם רגעים מקודשים שנבחרנו מכל עם ולשון. זועקים הם בקול: "למה נגרע?" איך יכול להיות שאנחנו, חלק מעמ"י, לא נהיה חלק מהברית הזו? והקב"ה עונה בחיוב- צודקים! לא יכול להיות מציאות כזו ולכן קבלו- מועד ב'. סבבה, אם זה כ"כ קריטי, ואין אדם שיכול להיגרע מהשותפות בברית, אז למה מראש, ריבונו של עולם, לא יצרת את האופציה הזו? או.. ממתי סומכים על בני האדם? אלא מה? הברית קיימת, השאלה עד כמה אנו שייכים בה. כשהחבר'ה הטמאים באו וביקשו חלק בברית הם אמרו, אנו לא רק שייכים בלי בחירה בדבר הזה, נפשית- רוחנית אנו לא מסוגלים לחיות בלי זה, אנו רוצים להיות קשורים אלייך, רוצים לבחור לעשות רצון ה' לא רק כי אנחנו חייבים, אלא כי באמת אנו רוצים! יהי רצון שנזכה לעשות רצון ה' מתוך בחירה ושמחה! (הדברים נכתבו עפ"י רעיון שנאמר מפי הרב חיים סבתו) שבת שלום! חברים מקשיבים.

נזיר - קדוש או חוטא, ומה זה קשור אלינו היום?

[נזיר, סוטה ומה שביניהם] בפרשת נשא אנחנו פוגשים את הסוטה והנזיר שנסמכים אחד לשני. והנה רש"י בא וסוגר לנו את הפינה: 'למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין' (עפ"י סוטה ב א). סבבה. נשמע הגיוני. וקריאת התורה ממשיכה, ובסוף פרשת נזיר אנחנו מגלים להפתעתנו שהוא צריך להביא חטאת. חטאת? כן חטאת: ["וְכִפֶּר עָלָיו, מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל-הַנָּפֶשׁ"] (במדבר ו', י"א), 'תניא ר' אלעזר הקפר ברבי אומר " וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין' (תענית י"א ע"א). רגע רגע רגע. צריך להזיר? לא צריך להזיר? קדוש או חוטא? מה נסגר עם הסיפור של הנזיר?! דווקא הבלאגן הזה גורם לנו להבין נקודה מאוד משמעותית על החיים שלנו כאן. נאמר בירושלמי: "לא דייך במה שאסרתך תורה?" (נדרים פ"ט ע"א) ו"עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל" (קידושין פ"ד), וכך פוסק הרמב"ם להלכה כי הסיגוף העצמי: "דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא... ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית". אז יופי ,זה מסביר את העניין של החטאת, אבל עדיין נזיר, שמקדיש עצמו לה' נראה בפרשה כדמות חיובית ביותר ולא כחוטא. היום אנחנו לא מצליחים להשיג בשכל שלנו עניינים של טומאה וטהרה. זה רחוק מאיתנו. אבל העניין הוא כזה - הקב"ה הביא לנו את העולם הזה שנהנה ממנו. מה שכן, אנחנו צריכים לחיות באיזון - מי שיקצין לצד אחד - ואוכל, יין וכל הנאות העולם יהיו בראש מעייניו, הוא יפספס את העניין המרכזי, ומהר מאוד יגיע למצב קיצוני שיגרום לא לראות סוטה בקלקולה, ואו אז הוא יצטרך לדלג לקצה השני של הסקאלה ולהזיר עצמו - כדי שבסופו של דבר הוא יוכל להגיע לאיזון הנכון. ועל זה באה החטאת בסופו של דבר – על הכל. אנחנו רואים אותה רק אחרי פרשת נזיר - כי שם מסתיים התהליך, אבל הראייה צריכה להיות הרבה יותר רחבה. החטאת היא שלא הצלחנו לשמור על האיזון הנכון בעולם, שלא ידענו לשלב את החומר ברוח בצורה נכונה, שלא ידענו לתקן עולם במלכות שדי. בעולם עמוס כלכך בחומר והנאות, הלוואי ונמצא את האיזון לקודש, את החיבור האמיתי. שתהיה שבת של שלום ושמחה, חברים מקשיבים.

דבר תורה קצר לשבועות

דבר תורה לפרשת במדבר

וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ. . . וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם: פרשתנו עוסקת ברובה במניין בני ישראל, סידורם לדגלים וסדרי חנייתם. לאנשים רבים ישנה תחושה של שעמום בזמן פרשות כאלה, רגשות של עיסוק בבירוקרטיה חסרת משמעות. האדם הפרטי מקבל במניין כזה מקום של 'מספר', אובייקט בתוך מערכת. העולם האינדיווידואלי תופס בדרך כלל בחיינו את מירב תשומת הלב, והתחושה לגבי מערכות כלליות היא תחושה של סרבול, חוסר התאמה, חיכוך וכו'. התחושה הזו הזכירה לי מאורע שהיה בזמן שירותי הצבאי. הליכה במצעד היא הליכה שנותנת הרגשה מאוד משונה לרבים מן החיילים. להליכה כזו אין שום קשר, במבט ראשוני, לתפקידו של החייל. אם חייל ילך בזמן קרב כבמצעד. . . אבל כאשר התחושות האלה צפו בפלוגה שלי ביקש אחד החיילים מהמפקד רשות לומר כמה מילים לכלל הפלוגה ולאחר קבלת רשות פנה ואמר: 'כשכל חייל מסתכל על עצמו במבט פרטי התחושה בזמן מצעד היא מאוד משונה. צורת הליכה לא נוחה, בקצב שאינו מותאם אישית, והכול הכול חסר תכלית. אבל כל אדם שמתבונן במצעד מהצד רואה עוצמה, רואה כוח, רואה מערכת שלא כדאי להסתבך איתה. עצתי לי ולכל שאר חיילי הפלוגה היא לנסות לזכור את התחושות שיש לצופה מהצד כשאנחנו נמצאים בתוך המערכת ולהבין שלמרות שברמה האישית אין תועלת במצעד לאף אחד מאיתנו, ישנה תועלת כללית בעניין'. אין כאן המקום להאריך בתפיסה התורנית לגבי היחסים שצריכים להירקם בין תפקידו האישי של האדם לבין תפקידו הציבורי, האם יש סתירה בין השניים, התחושות שאמורות להיות לכל אחד מהתפקידים וכו'. האמירה שכן ישנה כאן היא 'להרים את הראש' ולזכור, עוד לפני בניית היחס המדויק, את עוצמתה של המערכת ושהיא בנויה מאיתנו. אדם - כחלק ממשפחה כחלק מבית אב (חמולה לפי חלק מהפרשנים) כחלק משבט כחלק מעם - הוא אמנם רק פרט אחד, אבל עוצמת המערכת היא מדהימה בזכות פרטים אלה. פרשתנו היא לא בירוקרטיה יבשה, אלא, בין השאר, גאווה עצומה ותחושת שייכות למערכת המדהימה הזו שקוראים לה עם ישראל ושהיא אנחנו. בכל מיני זוויות בחיים, כשאנחנו פוגשים את המערכת הזאת ומרגישים את ה'קור' שלה, אפשר לקחת צעד אחד אחורה ולראות את המכלול הזה. בהצלחה. יהונתן, yehonatan@makshivim.org.il

דבר תזכורת ליום ירושלים

בס"ד מכירים את השיר של בן סנוף שהלחין יוחנן שפירא, שמקורו בספר תהילים? "אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני..." (תהילים פרק קל"ז פסוקים ה' – ו'). המשורר שיושב בגלות, בוכה על חורבנה של ירושלים ומתגעגע למולדתו. בפסוקים אלה המשורר [נשבע] שלא רק שלא ישכח את עברו = את ירושלים, אלא אף יציין ויזכיר את האסון בשעת כל שמחה! המשורר פונה אל עירו האהובה בפנייה אישית, בשבועה ובהבטחה שלעולם לא ישכח אותה, ויעשה מאמץ שהיא לא תישכח. נוהגים לומר את 2 פסוקים הללו רגע לפני שבירת הכוס בחופה ובעוד שמחות, העיקר – [לא לשכוח]! כשבונים בית בישראל – צריך לזכור שלא מושלם הכול, שהגאולה עדיין לא הסתיימה... למרבה הפלא: ירושלים, עד כמה שהיא "אורו של עולם" – אינה מוזכרת כלל בתורה! בכל מיני מקומות אנחנו מוצאים את ירושלים בעקיפין: בשירת הים משה ובני ישראל מכריזים: "תבאמו, ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה'; מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות פרק ט"ו פסוק י"ז) אנחנו מאמינים שתביא אותנו לארץ ישראל, להר שבו אתה נמצא, שם יהיה המקדש שלך! כמו המשורר בתהילים – עם ישראל [ידעו שצריך] מקום כזה, מקום בו ה' נראה תמיד בגלוי ושם הכי מתחברים אליו. או, כמו שאברהם אבינו מגדיר את מקום העקדה בהר המוריה – "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא [ה' יִרְאֶה]; אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (בראשית פרק כ"ב פסוק י"ד). אנחנו מקיימים את השבועה? האם [אנחנו באמת] זוכרים את ירושלים, או שסתם כיף לנו לשיר "לשנה הבאה..." בליל הסדר? מה אנחנו יכולים לעשות למען זכירת ירושלים – כך שיום ירושלים לא יישאר רק בתחום ההיסטוריה? חלק מהדברים שאפשר לעשות, אפשר למצוא בעזרת עיון בחלק מהפסוקים שמדברים על ירושלים. "יְרוּשָׁלִַם הָרִים, סָבִיב לָהּ :ו – [ה' סָבִיב לְעַמּוֹ] מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם" (תהילים פרק קכ"ה פסוק ב'). הקב"ה לא נמצא רק בתוך בית הכנסת ובית המדרש, אלא גם בתוך כל אחד מישראל. "ירושלים הבנויה: כעיר, שחוברה-לה [יחדיו]" (תהילים פרק קכ"ב פסוק ג'). ירושלים מתחברת = נבנית [ביחד]! למצוא את הנקודה הטובה שבכל יהודי, את החיבור [שלו] אל הקב"ה (אפילו אם הנקודה נראית מאוד קטנה) – זאת התחלה של אהבת חינם, כך בונים את ירושלים! ודבר אחר: בניסיון העקדה, אברהם הולך לכיוון

דבר תורה קצר לפרשת בחוקותי

בס"ד מי לא שמע פעם את הקריאה: "[אתה עצור בשם החוק]!"? ללא מערכת חוקים כלשהי, ועד כמה שהם נראים נוקשים – לא הייתה שום חברה מצליחה להחזיק מעמד. גם בפרשה שלנו – פרשת בחוקותי, מוזכר המושג חוק: "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא פרק כ"ו פסוק ג'). אז מה ההבדל בין המצוות – שאלה בעצם הוראת הדרך כיצד יש להתנהג ע"פ התורה, לבין חוקים? כאן מפרש רש"י את המושג "חוק" בצורה אחרת – "שתהיו עמלים בתורה". הכוונה, החוק עצמו הוא דבר נוסף שצריך לקיים, [מעבר] למצוות – לעמול בתורה. אז מה זה "[עמל]" בעצם? אנחנו פוגשים שוב את המושג "עמל" בסיום מסכת: "אנו עמלים והם עמלים - אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ו[אינם] מקבלים שכר". זה ממש לא הוגן! למה יש מישהו שעמל – ו[לא מקבל] שכר? החפץ חיים מביא משל: משל לאדם שהזמין חליפה מחייט, וכשבא לקחת אותה – התברר שהיא לא מתאימה למידות שלו. "וואי, איזה חליפה! אבל תוכל להכין לי יותר טובה – כזאת שתתאים לי?" שאל הקונה. "תשמע, אין בעיה, רק תשלם לי גם על זאת ש[כבר עשיתי]" ענה החייט. "מה?! אבל באתי לקנות חליפה שמתאימה לי! רק עליה אשלם!" רטן הקונה. "אבל עבדתי המון זמן על החליפה הראשונה!" טען כנגד החייט. "כן, אבל התשלום לא על [העמל] – אלא על [התוצאה]!" נתן הקונה מכה ניצחת. כאן מסיים החפץ חיים את המשל, ומלמד נמשל חשוב מאוד שהתורה רוצה [לחוקק לנו]. שכר לימוד התורה הוא [לא עבור הידיעה]! "והם עמלים ואינם מקבלים שכר" על [עצם] העמל! "ר׳ יוחנן... אמר הכי: ...אשרי מי שגדל בתורה ו[עמלו] בתורה, ועושה נחת – רוח ליוצרו!" (גמרא בבלי ברכות, דף י"ז עמוד א'). כמה הצלחנו, כמה הבנו – זאת לא הנקודה החשובה ביותר. העיקר זה העמל - זה הכי נותן נחת רוח לקב"ה! אז יאללה – לעבודה? שבת שלום! חבים מקשיבים

דבר תורה קצר לפרשת בהר

בס"ד למושג [קשר] יש הרבה משמעויות: קשר בשרוכים של הנעליים, קשר בדיבור – שמיעה, קשר בין חברים או בין בני זוג... בפסוקים הראשונים של פרשת "בהר" אנו מוצאים 2 פסוקים, שמקריאה ראשונה ממש [אין] קשר ביניהם. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת ל-ה'" (ויקרא פרק כ"ה פסוק א' – ב'). רש"י שואל שאלה על הפסוקים: "מה ענין (=מה הקשר בין) שמיטה אצל (=ל) הר סיני? ו[הלא כל המצות נאמרו מסיני]!" (רש"י לפסוק א'). רש"י שואל: למה [דווקא עכשיו], לפני לימוד מצוות שמיטה, מזכיר הכתוב שהיא נאמרה בהר סיני? הרי גם שאר המצוות נאמרו בהר סיני! בתקופה זאת, בין פסח לשבועות, נוהגים ישראל ללמוד את [מסכת אבות]: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה..." (משנה מסכת אבות פרק א' משנה א') במשנה מסופר על התחלת העברת התורה, הכוונה העברת הסמכות לשפוט את ישראל ע"פ התורה. אבל ההתחלה אינה מובנת: היה צריך לכתוב: "משה קבל תורה [ב]סיני", ולא – [מ]סיני"! [הקב"ה] נתן למשה את התורה – לא ההר! חכמים רוצים ללמד אותנו כלל חשוב מאוד, אותו למד משה רבנו מהר סיני: כמו ש[חתיכת סלע], שהיא דוממת וניתנת לפירוק ולפיסול, יכולה לקבל את התורה – קל וחומר ש[בנאדם] יכול לקבל את התורה! ולא סתם יכול לקבל, אלא יכול להגיע לידיעת "כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה" (כלשון רש"י). לא משנה מאיזו דרגה האדםמתחיל לקבל את התורה, אפילו יהיה בדרגת הסלע – העיקר שיהיה לו רצון!. שילך אל ההר - ויטפס! בפרשה, הקב"ה אומר לישראל: "כשאתם תיכנסו לארץ, ותתחילו לקיים את המצוות התלויות בארץ (שהן לא מעט מהמצוות) – [אל תפחדו]! יש בכם את היכולת לקיים את כל המצוות, היכולת לעלות ברמה הרוחנית לאט – לאט, כמו בעלייה על הר מפותל. וגם אם יהיה לכם פחד גבהים פתאום, תיפלו באמצע, תחליקו או תמעדו – אל דאגה! [תמיד] תוכלו לטפס על ההר שוב". האם אנחנו מוכנים לטפס על ההר, כדי שתהיה לנו יותר [קליטה בקשר]? שבת שלום! חברים מקשיבים

פרשת אמור - מה חשוב היום - מה?

"וּסְפַרְתֶּם [לָכֶם] מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּום הֲבִיאֲכֶם אֶת עמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתות תְּמִימת תִּהְיֶינָה" בפרשת אמור אנחנו מצווים על מצוות ספירת העומר, ואיזה קטע - בימים אלו ממש אנחנו מקיימים את מצוות ספירת העומר. אחלה נושא שבעולם לדבר תורה. בביצפר למדנו שספירת העומר זה להתכונן לקראת שבועות, למדנו שהתלמידים של רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה ותראו מה קרה להם, אז תתנהגו יפה חמודים, ולמדנו שסופרים מ"ט ימים כנגד מ"ט שערי טומאה במצרים. והכל טוב ויפה ונכון ואמיתי. בכל זאת, אנחנו ניגע בנקודה קצת שונה. כל יום שעובר אנחנו אומרים '[היום] כך וכך לעומר' כל יום הוא יחידה בפני עצמה. בכל יום אפשר לעשות משהו בלתי נשכח שישאיר זיכרון של שמחה מבורך. מה שנוכל לעשות היום לא נוכל לעשות עוד אי פעם. אנחנו אמוּנים על 'עם שאין לו עבר אין לו עתיד', אמוּנים על חשיבה על העבר ועל העתיד, על חיי נצח ולא על ההווה היומיומי. ו- 'לחיות את הרגע' נשמע לנו קצת גס.. בספירת העומר, לקראת מתן תורה, אנחנו עומדים כל יום ומזכירים לעצמנו, מספרים לעצמנו שהנה מגיע עוד יום. יום חדש. ואותו אנחנו צריכים לחיות הכי טוב שאפשר. אנחנו לא שוקעים בעבר, אנחנו מעריכים אותו. אנחנו לא בונים על העתיד, בעזרת היום אנחנו בונים את העתיד. גם אם נפלנו בעבר, זה לא אומר שום דבר על מה שאנחנו יכולים לעשות היום. ביום הזה נוכל לקום, ביום הזה נוכל להתגבר. וגם אם הדרך עד לשלמות היא ארוכה - אין שום בעיה, נחלק את זה לחלקים, ליחידות. והנה - עכשיו יש לי רק את 'היום' לגדול בו. 'היום' להשקיע בו. להשקיע בי. שיהיה בהצלחה גדולה, ומי ייתן והסיכויים תמיד יהיו לטובתכם. בע"ה, רק בע"ה. שבת שלום! חברים מקשיבים.

דבר תורה קצר לפרשת אחרי מות קדושים

דבר זיכרון ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (שאלה מפעם)

בס"ד [השאלה] מדוע כולנו חוגגים את יום העצמאות סמוך וקרוב ליום הזיכרון? [התשובה] שלום לך! לפני שנתחיל – יישר כוח! השאלה שלך ממש טובה, ובאמת צריך לדון בה. ברשותך, נדון בהתחלה למה מציינים את יום הזיכרון, ובעזרת תשובה זו נגיע לתשובה לשאלתך. אני מקווה שהקב"ה יהיה בעזרנו להגיע אל התשובה הנכונה והטובה ביותר. [היסטוריה] ההיסטוריה מתעדת, שראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון ז"ל, התייעץ 2 יועצי הצבא הבכירים בשאלה קשה. האם להכריז על הקמת מדינה יהודית, כשכל מדינות ערב עומדות בפתח, ואין עזרה ממשית מאומות העולם? הראשון אמר: "אתה משוגע? ימחקו אותנו ברגע! תחכה עוד קצת, עד שנתבסס, נקבל תמיכה וכדומה...". ראש הממשלה הביט ביועץ השני ששתק, ואז אמר: "יש סיכוי של [50 – 50] שננצח במקרה של מלחמה". בן גוריון בחר באפשרות השנייה – ורגע אחרי ההכרזה פרצה מלחמה עקובה מדם שנערכה בערך [שנתיים]. וב"ה, את רואה מה קרה בסופו של דבר – בזכותם ובזכות הקב"ה שעוזר לכולנו, אנו כאן כיום. בזכות הקרבת חיילינו בכל מלחמות ישראל, זכינו ועדיין אנו זוכים לעצמאות (תביטי בעיתון/בחדשות). [זיכרון הנופלים] "ד' באייר הוא יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא-הגנה לישראל, [שנתנו נפשם] על הבטחת קיומה של מדינת ישראל, וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם". (מתוך חוק הכנסת לגבי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, התשכ"ג-1963,) יום הזכרון נקבע לתאריך זה, משום שביום זה נפל גוש עציון בידי הירדנים במלחמת השחרור, יום לפני הכרזת המדינה. [ביהדות] ביהדות שמור מקום מיוחד של כבוד לחלליה: "הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתם בגן עדן" (מסכת פסחים, דף נ' עמוד א'). אנשים המוסרים את חייהם במלחמה למען עם ישראל ומקדשים את חייהם - זוכים למעלה רוחנית מיוחדת שנובעת מקרבנם זה. על אנשים כמותם נאמר הפתגם – "בחייהם (=כשנתנו את חייהם) [ציוו] לנו את החיים". [זעזוע] את יום השואה אנחנו זוכרים, ממש זוכרים – שומעים הרצאות, רואים סרטים וקוראים עדויות. ובכלל, כשהמועד מגיע, יש הפצצת ענק של שאלות בנושאים כמו: טיסות לפולין, או - היכן היה הקב"ה בשואה? אבל לא שמעתי על הרבה שאלות לגבי טיול בית הספר לאתרי הזיכרון כמו למשל לטרון או מצדה... הרי גם באתרי הנצחה צבאיים מסר

דבר תורה קצר לפרשות תזריע – מצורע

בס"ד פרשות תזריע – מצורע נקראות ברוב השנים בשבת אחת, אבל לכאורה יש בהם [דינים שונים] אחת מהשנייה. פרשת תזריע מדברת על אישה שהזריעה וילדה זכר, ופרשת מצורע עוסקת בדיני צרעת. למה התורה חיברה לנו את שתי פרשות אלה לפרשה אחת? מה חז"ל רוצים להגיד לנו בתקנה זאת? בחיינו אנו נפגשים עם אנשים קרובים אלינו אך שונים מאיתנו מכל מיני סיבות: מוצא שונה, גובה שונה, משקל שונה, יופי שונה, יכולת גופנית שונה, "סלנג" שונה, רמת אמונה שונה ועוד... כל מיני דברים שנחשבים מוזרים או מגעילים, יותר נכון – "[מצורעים]" בעינינו. ובכלל – לפעמים אנחנו עוברים כל מיני משברים, שגורמים [לחיים שלנו] להיראות "מצורעים" בעינינו. בתקופה מסוימת הזרע תקוע באדמה, לא נובט, לא גלוי, לא נראה לעין כלל... אבל לאט – לאט, כל זרע בקצבו האישי, הזרע יצמח ויגדל [לתפארת]! בכך שהתורה [מקדימה] את פרשת תזריע היא מלמדת אותנו דבר חשוב מאוד, (פירוש זה נמצא בחסידות ברסלב): הביטו בעומק של הבנאדם ש"צרוע" בעיניכם, מצאו פחות את ה"מעט הטוב" שיש בו (למרות שסביר שיש יותר מ"מעט"). מצאו את הדבר הטוב בחיים "המצורעים" בעיניכם, איפה הקב"ה נכנס שם ועזר לכם. הביטו תמיד בזרע, שבעזרת השקעה מצידנו – ובמיוחד, עזרה מהקב"ה, בקצב האישי הטוב ביותר לו – נובט! "כִּי הוּא לְבַדּו מרום וקדוש פּוֹעֵל גְּבוּרוֹת. עוֹשֶׂה חֲדָשׁות. בַּעַל מִלְחָמות. [זוֹרֵעַ צְדָקוֹת]. מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת. בּוֹרֵא רְפוּאוֹת. נוֹרָא תְהִילּוֹת. [אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת]!". שבת שלום! חברים מקשיבים

דבר אמונה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה (שאלה בעבר)

שאלה: יש אצלנו באולפנה כל היום ויכוחים האם צריך לנסוע לפולין או לא. ואני שואלת שאלה אולי קצת כפירתית, אבל למה בעצם כל- כך חשוב לנו לזכור את השואה? התשובה: שלום! שאלה גדולה שאלת. אין זו שאלה כפרנית. כשיש שאלה חשוב מאוד לברר ולחפש לה תשובה עד כמה שאפשר. כדי להבין למה בכלל, עלינו לזכור את השואה עלינו לנסות ולברר ולו במקצת מהי השואה ומה יחסינו אליה. השואה היא דבר נורא ואיום! הרצי"ה קורא לה: "החורבן היותר גדול בתולדות עמנו". אמנם אין זה החורבן הראשון, היו כבר חורבנות לפני כן, אך חורבן כמו זה לא פקד את עמנו מעולם. מכונה שטנית שכזו לא טעמנו עדיין, רצח שיטתי בצורה מחרידה של עם שלם בניסיון למחוק אותו מעל לפני האדמה. התייחסותנו הבסיסית היא שהשואה היא חידה שאין אנו יודעים את פישרה, ועל ריבונו של עולם ומעשיו אין מקשים קושיות. לאחר שזהו יחסינו הראשוני מותר לנו לגשש בזהירות גדולה ולנסות ולהבין קצת. בספר דברים פרק ל"ב פסוק ז' כתוב: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור " – נצטווינו להתבונן מה קורה בכל דור ודור ומתוך כך לנסות להבין מעשי ה'. [למה זה כ"כ חשוב]? משום ששום דבר אינו מקרה בעולם הזה, וקל וחומר שמאורעות ענקיים שארעו לעם ישראל אינם מקריים, וכל דבר הינו חלק מסדר אלוקי שאנחנו צריכים ללמוד ממנו ולנסות להבין מה הקב"ה רוצה להגיד לנו. ננסה לומר כאן כיוון מסוים, על פי דבריו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל: משל לאם הקוראת לבנה לשוב הביתה מן היער כי בא הליל ומשבושש הילד לבוא אחזה בו האם בחוזקה וגררה אותו הביתה והביאתהו פצוע וחבול עד זוב דם, קרוע ושרוט אבל הוא בבית. מקומו הטבעי של עם ישראל הוא בארץ ישראל , אולם אנחנו בחרנו לדבוק בגלות. כך בתקופתם של עזרא ונחמיה שלאחר 70 שנות הגלות של בית ראשון קראו לעלות לא"י ולבנות את בית המקדש, אולם עם ישראל בחר להישאר בגלות ורק דלת העם עולה. כבר אז נחתם גורלו של בית זה להיחרב. בתקופתנו אנו – החליט הקב"ה לאחוז בציציות ראשנו ולהביאנו ארצה. הקב"ה החליט לבצע ניתוח, ניתוח קשה וכואב בכדי לנתק אותנו מן הגלות "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה" ( יחזקאל כ' ל"ג) (אפשר לעיין בכל הפרק שם). ממש ממש כמו אותה אם הגוררת בנה הביתה, ומתוך מרחץ הדמים הפציעה לה תחיית האומה, והשיבנו בחסדים גדולים ה' אלוקינו לארצנו והו

דבר תורה קצר לשביעי של פסח

שביעי של פסח: אין דבר כזה אין דבר כזה תמיד אמרו לנו שפסח הוא זמן להתחלות חדשות: אביב הגיע, השמש מתחילה לזרוח, פרפרים עפים, נהרות של אופטימיות מפכים ושוצפים את כל הרדום שבנו. העניין עם התחלות חדשות, הוא שתמיד באיזה שהוא שלב, הם לאט לאט כבים והולכים, מתקררים ומתאדים להם ברוח. כולנו מכירים את התחושה הזו: רגע לפני תפילת נעילה ביום כיפור הבטחנו לקב"ה שהשנה אנחנו הולכים להבעיר את השמיים ואיפה היינו אז ואיפה אנחנו היום. רגע אחרי ששמענו שהאדם הכי אהוב עלינו נקלע לצרה, הבטחנו שאנחנו הולכים להשתנות ולהפסיק עם השטויות שלנו ואיפה היינו אז ואיפה אנחנו היום. רגע אחרי שנכנסו לישיבה הבטחנו שאנחנו הולכים להביא את הלימוד של החיים שלנו והנה אנחנו מוצאים את עצמנו ממשיכים בשגרה האפורה של החטאים הקטנים ואיפה היינו אז ואיפה אנחנו היום. כי כמו קומקום רותח ככה הם התחלות חדשות: אם לא נדאג לנפוח בהם כל פעם מחדש ולהזכיר לעצמנו בשביל מה אנחנו בכלל מתאמצים הם ילכו ויכבו, יתאדו וייעלמו לנו. * העניין הנוסף עם התחלות חדשות הוא שעוד לפני שהם הולכים וכבים יש להם גבולות, מקומות שאין להם, להתחלות החדשות רשות להגיע ולגעת בהם. אנחנו יכולים לקבל על עצמנו לדבר פחות לשון הרע, אבל להפסיק עם זה בכלל? לא, זה כבר יותר מידי אנחנו יכולים לקבל על עצמנו שמירת עיניים אבל להעיף לגמרי את הטלוויזיה? כן בטח, תמשיכו לעוף על עצמכם... אנחנו יכולים לקבל על עצמנו לנסות ולהיות אנשים טובים יותר, אבל שבאמת נאמין שאנחנו גם נצליח לעמוד בזה? עזבו אתכם, קריעת ים סוף הייתה כבר יותר קלה... בדיוק בשביל זה מגיע לנו שביעי של פסח. החג שבו אנו קוראים את קריעת ים סוף, להגיד לנו, שאחרי שהתאמנתם וקבלתם על עצמכם כל מיני התחלות חדשות וקטנות, קבלות שאתם חושבים שתוכלו לעמוד בהם, עכשיו אנשים, הגיע הזמן לדבר האמיתי: לנקודה האחרונה והקשה ביותר שנמצאת באופן אחר אצל כל אחד ואחת מכם. הנקודה שהכי קשה לו בה, הנקודה שאתם מרגישים שאין לכם בכלל סיכוי אי פעם לכבוש אותה: חבר שכל כך פגע בכם עד שנשבעתם לעצמכם שבחיים אתם לא הולכים לסלוח לו פחדים עמוקים שרק אתם יודעים עליהם ואיך שהם מונעים מכם לפרוץ קדימה חלומות שתמיד רציתם לגעת בהם אבל שכחתם כבר באיזה שהוא שלב