שי לחג - סיפור לפסח

דבר תורה לפסח זאת חת'כת משימה, כאילו מה שלא תבחר תשאיר עוד אלף ואחד עניינים שיותר משווים התייחסות מאחור. לכן חשבנו הפעם להביא משו קצת אחר, קודם כל מדובר בסיפור ודבר שני הוא מתייחס למהות הכללית של החג הזה בתור חג החירות, חג של גאולה. אז אם אתם בקטע מוזמנים לזרום איתנו לשורות הבאות: יהודי עשיר אחד בא לרב שלו וביקש ממנו לראות את אליהו הנביא, הרב כמובן אמר לו שאי אפשר לראות את אליהו הנביא, ובטח שלא כל אחד.. לא שהוא מזלזל בו או משהו, חלילה, אבל עדיין לא כל יום קורים ניסים והכל אפשרי... ההוא בכלופן לא התייאש ושיגע לרב ת'שכל ברמות אחרות, ואז הרב אמר לו ת'יודע מה, בכפר פה ליד יש את מלכה האלמנה, יש לה 10 ילדים יתומים, המצב שם בקאנטים אין אוכל אין בגדים, קיצור און דה פייס. לך אליה אתה ואשתך ותעשו איתה את ר"ה ואתה תראה את אליהו הנביא. אותו יהודי אמר לרב: מה, דווקא ר"ה? אשתי בחיים לא תסכים, ואיך אני אסתדר בלי הדרשה של הרב לפני התקיעות? הרב עונה לו מה אתה מעדיף ת'דרשה שלי או לראות את אליהו הנביא? ואותו יהודי ממשיך לשלוף ערימת תירוצי שרשרת: איך נהיה רחוקים מהילדים ואיך נסחב ת'ראש של דג, אה, וגם אשתי לא תסכים... והרב אומר לו: תחליט אתה אם חשוב לך לראות את אליהו הנביא, אז... לבסוף אותו יהודי אכן מצליח לשכנע את אשתו הם מעמיסים טרנזיט שלם באוכל, בגדים, ובקיצור את כל צורכי החג ונוסעים לכפר השכן. שם הם מחפשים את הבית של מלכה האלמנה ואכן הם מוצאים אותו והאמת שזה לא ממש קשה: בית מוזנח פלוס שנראה כאילו לא הולכת לעבור שניה והוא יקרוס. העשיר ואשתו דופקים בדלת, מלכה פותחת להם והם אומרים שלום ושהם באו לחגוג איתם את ראש השנה. מלכה בפנים מבויישות אומרת שהיא מאד מצטערת אבל בקושי להם יש איך להעביר את החג. העשיר ואשתו מרגיעים אותה ובחיוך אומרים לה שתרגע והכל פסדר כי הנה הם יש איתם את כל מה שצריך. מהר מאד המקרר מתמלא, חולקו שם חולצות, מכנסיים, נעליים, חליפות הכל חדש דנדש לכבוד החג. העשיר והילדים המאורגנים והמלובשים הלכו בחיוך גדול לבית הכנסת, חזרו לסעודת חג הכל לפי כל כללי הטקס. מגיע הערב אחרי הסעודה עם כל סימני ר"ה והעשיר מחכה לפגוש את אליהו. הוא נשאר ער אבל לא קורה כלום, בסוף מרוב עייפות הוא נרדם. העשיר קם בבוקר וחושב אולי בזמן התקיעות, אבל גם בזמן התפילה ולאחריה לא קורה ש

דבר תורה קצר לשבת הגדול

בע"ה למה שבת הגדול נקראת כך? הרבה תשובות בדבר. יתכן ומישהו כבר העלה את התשובה שאכתוב כאן בע"ה, ויתכן גם שהיא לא התשובה האמיתית. אך בין כה וכה, לעניות דעתי יש בה נקודה שהיא נכונה בפני עצמה. ננסה לחזור 3324 שנים אחורה... ננסה לתאר את הדברים כאילו אנחנו שם... אנחנו יושבים על הריצפה בתוך הבית הקטן. המשפחה שלנו שם. אבא, אמא, וגם אברהם הקטן, שנולד לא מזמן. אבא ואמא שמחו על הלידה. אך מי שמח בימים האלה? ימים קשים שנדמה שלא היו מעולם. בזמן האחרון קורים דברים מוזרים. פתאום כל המים הפכו להיות דם. איזה פחדדדד... אבל אצלי ביד הם היו מים. זה כל כך מוזר... אתם בטח כבר מכירים את כל הדברים המוזרים הללו, אבל כשחווים את זה, זה אחרת... אבא הביא היום איזו חיה הביתה. הוא אמר שנאכל אותה עוד כמה ימים יחד עם כל הבני דודים. דברים מוזרים קורים. אבל אנחנו עדיין מפחדים. מפחדים מאוד. פרעה הוא אדם חזק. אני לא מבין איך יש לאיש הזה... נו, איך קוראים לו... כן, משה. אני לא מבין איך יש למשה אומץ לעמוד מולו. מלך של אימפריית ענק... שולט בנו בחוזק במשך מאות שנים... הורג אותנו, פוצע אותנו, מה לא... ומשה עומד מולו. ובאיזה גיל משה... מילא אם היה צעיר, אולי היה מצליח לברוח אם היו מתנפלים עליו. אבל כזה זקן, ויש לו כזה אומץ. אומרים שהוא בא בשם אלוקים אחד, אלוקים שהיה האלוקים של אבא, ושל אבא של אבא, ושל אבא של אבא של אבא... ואפילו של אברהם אבינו. כן, זה שאחי הקטן, אברהם, נקרא על שמו. אז אולי מהאלוקים הזה בא האומץ למשה? אבל איפה האלוקים הזה היה כל השנים שאנחנו פה? ולמה פתאום שהוא יציל אותנו? מה עשינו בשבילו? ובכלל, מישהו ראה אותו? נכון, אומרים שכל הדברים המוזרים שקורים נעשים ע"י משה, שעושה את זה מכוחו של האלוקים ההוא. אבל זה נשמע מוזר... והאמת, אני בכלל לא בטוח שהוא יצליח להוציא אותנו מכאן. שנים של עבדוּת. שנים של שיעבוד. מה היה עד עכשיו? ואם הוא יכול להוציא אותנו, למה הוא מחכה? אנחנו סובלים עכשיו... סובלים מאוד... אני שומע את אמא בוכה... קשה לה... אני גם בוכה... אני מפחד... נחזור לימינו... אז מה היה בסוף כולנו יודעים. ה' הוציא את עם ישראל ביד חזקה ובזרוע נטויה. ה' עשה זאת מכח הברית וההבטחה שכרת עם אבותינו, ומכח אהבתו אלינו. כי הוא פשוט אוהב אותנו. אפילו כשאנחנו עובדים עבודה זרה. והם עמדו שם,

דבר תורה קצר לפרשת ויקרא

בס"ד "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'*מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא פרק א' פסוק ב'). להקריב בהמה (פרה)?! להקריב צאן (כבש או עז)?! לשחוט אותם? מה זאת [האכזריות] הזאת?! לא היה בתקופה ההיא משהו בסגנון אגודת "צער בעלי חיים"? ובכלל, אומרים שתפילה היא תחליף לקורבנות, נכון? אולי עדיף בכלל רק להתפלל [מלכתחילה]? כשהאדם מתפלל הוא אומר בהתחלה, עם קומו – "מודה [אני] לפניך...", ובסופו של יום – לפני השינה "...שתשכיב[ני] לשלום...". כל אחד מתפלל [ביחס לעצמו] (או ביחס לכלל האומה האנושות). והשאלה היא – איפה הטבע נכנס כאן? הרי גם הטבע משמש בתור "כלי" חשוב מאוד במשחק החיים של האדם. לטבע לא מגיע להיות [שותף לקודש] ברמה כזאת או אחרת? בימי קדם – במשכן, ולאחריו ב2 בתי המקדש, נהגו לשתף את [כל הבריאה כולה] בעבודת ה'. ושוב, אפשר לטעון – זאת אכזריות לשמה! זה מה שהתורה מלמדת אותנו? לשחוט בעלי חיים תמימים וחסרי ישע? אבל אם נביט ב[צורה עתידית], אמרו חכמים: "סוף בהמה – לשחיטה". זה ממש לא אומר שעכשיו צריך לרוץ להום – סנטר, לקנות סכין קצבים, ולגשת להתחרות במרוץ למיליון – מי שוחט הכי הרבה בהמות בשעה. אלא שסוף הבהמה היא או שחיטה לצורך אכילה, מוות מזקנה, מוות ממחלה, מוות מטריפה של חיה כלשהי, ועוד... בקיצור, לבהמות אין עתיד מי-יודע-מה... לא כדאי שהאדם ישתמש בטבע הסובב אותו (בהמה, בקר, צאן) גם לצורכי [הקודש] שלו, ולא רק לצורכי הסטייקים העסיסיים שלו? האם עתיד הבהמה יהיה "מזהיר" יותר אם נשתף אותה בעבודת ה'? עבודת [הכפרה] על כל ישראל? [אשריהם] אותם בעלי החיים, שזוכים לכפר על כל עוונות בני ישראל, וזוכים להיות מוקרבים = להיות [מקורבים] לקב"ה! האם אנחנו יכולים גם בימינו לשתף את הטבע [שסביבנו – שלנו], לעבודת ה'? שבת שלום! חברים מקשיבים

דבר תורה לפרשת ויקהל-פיקודי

ויקהל פיקודי לכאורה שתי פרשות שהן האמא של המשעממות, טכניות . נכון שגילה המורה לתנ"ך אומרת שאין דבר כזה מילה מיותרת בתורה, ושספר היסטוריה זה הדבר האחרון שהתורה תהיה, אבל בטח זה כי פרשת ויקהל-פיקודי ירדה לה במיקוד. אחרת איך אפשר להסביר למה חשוב שנדע על היריעה הקיצונה, על הלולאות המקבילות ועל שהיו 50 קרסי זהב. כאילו, הלוואי, אבל לא שמחר נלך לבנות את המשכן. אז מן הסתם יש לזה תשובה, ואתם מוזמנים ללכת לבדוק כי מה שתשיגו בעצמכם לא ישווה לשום דבר שתשמעו אפילו מהרב הכי צדיק. אבל לא לשם כך התכנסנו כאן היום, אלא לשים את הדגש בכיוון קצת אחר. מדהים לראות את המסרים שמנצנצים בינות לפרטים. קחו לדוגמה את פרק ל"ו: ג- ז, חמישה פסוקים, לקרוא וללמוד כמו שרש"י עשה בלי יותר מידי פירושים סלש וורטים, אלא רק אנחנו והכתוב: וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי משֶׁה אֵת כָּל-הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר: וַיָּבֹאוּ כָּל-הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל-מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים: [וַיֹּאמְרוּ אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָֹה לַעֲשׂת אֹתָהּ: וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: ] וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר: ומה כל כך מרגש? כולה רוח התנדבות, טוב, אובר רוח התנדבות, אבל להתרגש? נו, באמת, אין צורך להיסחף, בטח, הסתדר להם בלוח עם יום המעשים הטובים. אמממה, בואו ניזכר על מי אנחנו מדברים כאן, הפרשות האלה בעצם סוגרות לנו מעגל של חומש מגלות לגאולה. מהבירא עמיקתא הכי גדול, מגרים בארץ לא להם, עבודת פרך, עם של עבדים, מגיעים לאיגרא רמא של שיא הקודש - לבניית משכן. ולא שהמשכן נבנה מעצמו, אלא שיש לנו עם שכולו מתגייס לטובת העניין עד שצריך להגיד 'יאללה חבר'ה תודה, שיחקתם אותה'. וזה פשוט אדיר. בונים משכן. כולם שותפים. כולם בעשייה. סתם מישהו, כל אחד ו...כולם עושים עבודה שאף אחד לא מתחמק ממנה! אשכרה בחינת, 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומ

דבר תורה קצר לשושן פורים

בס"ד [דבר תורה קצר לשושן פורים - חגיגת ערי הפרזות] "עַל-כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים (הַפְּרָזִים), הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת*עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב; וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (אסתר, פרק ט' פסוק י"ט). [הגיע פורים]!!! נזכרנו שב"ה נעשה "[נהפוכו]" והמן האגגי צורר היהודים והמשת"פים שלו קיבלו מידה כנגד מידה – כאשר זממו לעשות ליהודים כן נעשה להם. בהחלט סיבה למסיבה. אם יש אוכל – אני בא! וזה עוד לא הכול – לחגוג גם ביום למחרת! מכיוון שבערי הפרזות נלחמו גם בי"ג וגם בי"ד וחגגו בט"ו. איזה כיף! [עוד סיבה למסיבה]! אבל רגע... החג חל רק בערים שמוקפות חומה מימות יהושע בן – נון בארץ ישראל, למשל – ירושלים. והשאלה היא – למה [דווקא רק] ערים כאלה? הרמב"ם בהלכות מגילה (פרק א' הלכה ה') והרמב"ן בחידושיו על מגילה (חידושים, ריש מסכת מגילה), מסתכלים על זה במבט של "בימים ההם": נדמיין יהודי בארץ ישראל שחי תחת שלטון הפחה הפרסי, שהגיע לארץ ישראל אחרי יותר מ70 שנות גלות נוראיות. היהודי מביט אל חומת ירושלים – העיר שחוברה לה יחדיו, שבורה והרוסה, ללא "אישור בנייה מחדש". והנה, הוא שומע מהרצים שיצאו דחופים מאת המלך אחשוורוש, מספרים בקול רם את הנס שקרה בשושן, ומקריאים את דברי מרדכי ואסתר על הלכות חג הפורים, ובמיוחד על ההלכות החלות בירושלים. סוף – סוף מגיעה ההרגשה המתחדשת והנפלאה הזאת, שירושלים היא לא סתם עיר כבושה כמו שאר הערים הנמצאות בתוך 127 מדינות המלך אחשוורוש. שיש כבוד לירושלים, [שהיא עיר קדושה]! עיר שיש בה יראת ה' ועבודת ה' מתוך אהבה – "שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב". עיר שיש בה אהבה בין אדם לחברו וגמילות חסדים – "וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ". ואז, אותו יהודי חושב גם על שאר ערי ישראל החרבות. ושוב נשמע הכרוז – "לא מוקפות חומה מעכשיו, אלא מוקפות חומה [דווקא מימות יהושע בן – נון]!". עולות לאותו היהודי אסוציאציות: יהושע בן – נון היה הראשון שלחם בעמלק וניצח אותם [בעזרת האמונה בקב"ה] ("וכי ידי משה עושות מלחמה?" וכוליה...). וגם, יהושע בן – נון היה זה שהתחיל להנחיל את הארץ לעם ישראל [בפעם הראשונה] לאחר היציאה ממצרים, [מעבדות – לחירות]! והיהודי הבוכה

דבר תורה קצר לפורים

{[לב צדיק ולב רשע]} כל אחד ואחת מאיתנו רוצה; בכולנו צומחים חלומות, אותם אנו שואפים להגשים. עולות בנו תשוקות גדולות וקטנות – לעשות חסד, להצליח במבחן, להיות מקובלים בחברה, לנצח, להאיר פנים ולעשות מצוות. הלב רוצה, חושק וחומד, והידיים מסייעות לו להגשים בפועל את מאווייו. במציאות בה אנו חיים הרצון נועד להפוך למציאות; זו דרכו של עולם ותפקידו של האדם - למלא את רצון ה'. להמן היו רצונות. שאיפותיו היו גדולות מאוד. מזלו שיחק לו, והוא טיפס אל כס המשנה למלך, אליו צריך כל העם לכרוע ולהשתחוות. הוא התמלא חשיבות וכבוד, ולכן כאשר מרדכי אינה כורע בפניו, הוא מתמלא חימה (אסתר ג, ה). גם בכעסו הבוער, המן הוא אדם רם מעלה, ואדם גדול ששאיפות גדולות ממלאות את ליבו, אינו מתאמץ כדי לחסל אדם אחד. פונה הוא אל שורש התופעה (מרדכי) שפגעה בגאוותו, ומבקש לעקור אותו. משום כך המן רוצה להשמיד את היהודים, עַם מָרְדֳּכָי. הלב הגדול שלו, שביקש לעצמו גדלות וכבוד, גרם לו להתחיל בתהליך שהוביל בסופו אל גבהים חדשים – המן נתלה על העץ הגבוה חמישים אמה... אילו היה מתעלם ממרדכי, וממשיך בדרכו, הוא היה ממשיך במסלולו המובטח אל הגדוּלה. נראה כי ההתגרות של אדם אחד, שנמשל ליתוש לעומת הסוס האביר שהיה המן, הובילה לכך שהסוס סטה ממסלולו – והתרסק. המן הלך אחרי ליבו, ולא אחרי השכל הישר, ונתלה משום כך. אומר המדרש (אסתר רבה י, ג): וַיָּבוֹא הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ? וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ: לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי. (אסתר ו, ו) וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ, הרשעים ברשות לבם וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ, וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ. אבל הצדיקים לבם ברשותם הה"ד: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ. ודומין לבוראן (והם דומים לבוראם): וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ. המן חושב שהמלך חפץ ביקרו, וליבו לא מאפשר לו לחשוב שאולי המלך מתכוון למישהו אחר. הטעות הזאת הובילה אותו למאורע המשפיל ביותר, שאותו הוא לא יכול היה להעלות בדעתו (להרכיב את מרדכי על הסוס). הוא זה שהפיל את עצמו בפני מרדכי, ובישר את המשך הנפילה (פסוק יג) שעוד

דבר תורה קצר לשבת פרשת כי-תשא

בע"ה ה' מצוה את ישראל לתת מחצית השקל. כל אחד מבן עשרים שנה ומעלה. העשיר והדל. למה? תרומה לה' לכפר על נפשותיהם. הקב"ה רוצה לכפר על ישראל, רוצה לסלוח להם. אבל הוא קבע בבריאת העולם שיש דין. שאי אפשר לסלוח סתם. אז הוא מצוה על ישראל שיתנו את שקליהם, והוא יכפר. אנחנו תופסים את זה? חטאנו. עשינו כנגד רצונו. פגענו בו (כביכול – "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח". איוב לה,ו-ז). והוא [מצוה עלינו] לעשות את הדבר שיציל אותנו. איזה רחמן ה'! כמה אהבה הוא משפיע עלינו כל הזמן! וכולנו נותנים אותו דבר. עשיר ודל. רשע וצדיק. אין הבדל. כי כולנו בנים למקום. כשאנו באים לעשות תשובה כולנו שווים. כולנו קרובים ורצויים ואהובים. סמוכים על שולחנו. כגמול עלי אמו. עשיר ודל. חכם ותם ושאינו יודע לשאול. כולם. כי מה איכפת לה' אם לאדם יש כסף? הרי הוא ברא את הכסף. מה איכפת לו אם אדם חכם? הרי הוא ברא את החכמה. הוא לא צריך את זה. העיקר הוא מה האדם מביא. והעיקר שיביא את הלב. שבת שלום! חברים מקשיבים

דבר תורה קצר לפורים

בס"ד [הלב הרוצה ואני – צדיק או רשע] כל אחד ואחת מאיתנו רוצה; בכולנו צומחים חלומות, אותם אנו שואפים להגשים. עולות בנו תשוקות גדולות וקטנות – לעשות חסד, להצליח במבחן, להיות מקובלים בחברה, לנצח, להאיר פנים ולעשות מצוות. הלב רוצה, חושק וחומד, והידיים מסייעות לו להגשים בפועל את מאווייו. במציאות בה אנו חיים הרצון נועד להפוך למציאות; זו דרכו של עולם ותפקידו של האדם - למלא את רצון ה'. להמן היו רצונות. שאיפותיו היו גדולות מאוד. מזלו שיחק לו, והוא טיפס אל כס המשנה למלך, אליו צריך כל העם לכרוע ולהשתחוות. הוא התמלא חשיבות וכבוד, ולכן כאשר מרדכי אינה כורע בפניו, הוא מתמלא חימה (אסתר ג, ה). גם בכעסו הבוער, המן הוא אדם רם מעלה, ואדם גדול ששאיפות גדולות ממלאות את ליבו, אינו מתאמץ כדי לחסל אדם אחד. פונה הוא אל שורש התופעה (מרדכי) שפגעה בגאוותו, ומבקש לעקור אותו. משום כך המן רוצה להשמיד את היהודים, עַם מָרְדֳּכָי. הלב הגדול שלו, שביקש לעצמו גדלות וכבוד, גרם לו להתחיל בתהליך שהוביל בסופו אל גבהים חדשים – המן נתלה על העץ הגבוה חמישים אמה... אילו היה מתעלם ממרדכי, וממשיך בדרכו, הוא היה ממשיך במסלולו המובטח אל הגדוּלה. נראה כי ההתגרות של אדם אחד, שנמשל ליתוש לעומת הסוס האביר שהיה המן, הובילה לכך שהסוס סטה ממסלולו – והתרסק. המן הלך אחרי ליבו, ולא אחרי השכל הישר, ונתלה משום כך. אומר המדרש (אסתר רבה י, ג): וַיָּבוֹא הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ? וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ: לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי.(אסתר ו, ו) וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ, הרשעים ברשות לבם וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ, וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ. אבל הצדיקים לבם ברשותם הה"ד: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ.ודומין לבוראן (והם דומים לבוראם):וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ. המן חושב שהמלך חפץ ביקרו, וליבו לא מאפשר לו לחשוב שאולי המלך מתכוון למישהו אחר. הטעות הזאת הובילה אותו למאורע המשפיל ביותר, שאותו הוא לא יכול היה להעלות בדעתו (להרכיב את מרדכי על הסוס). הוא זה שהפיל את עצמו בפני מרדכי, ובישר את המשך הנפ

דבר תורה קצר לפרשת תצוה

דבר תורה קצר לפרשת תרומה

בס"ד "...וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי" (שמות פרק כ"ה פסוק ב'). התורה מספרת לנו על תרומה שניתנה לבניית המשכן, שיא הקודש, כל אחד תרם לבנייה את אֲשֶׁר [יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ] – כמה שליבו חפץ לתת. לא יודע מה איתכם, אבל לי המילה "תרומה" מזכירה 3 דפיקות בדלת או מכתב בקשה. בימינו, ישנן הרבה אפשרויות לתרום (ולא רק כסף...): לגבאי צדקה, לקופות צדקה, לרשויות צדקה, לאנשים שמבקשים, למנגנים ברחוב למטרת צדקה, לתלמודי תורה... ישנן גם הלכות של תרומה, אותם מונה רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, ה"חפץ חיים", בספר – "אהבת חסד". לצערנו, קיימים אנשים למיניהם כאלה ש"מנצלים" את המצווה הגדולה הזאת לדברים ממש לא לגיטימיים, ולפעמים קשה להבחין בהם... נכון שנתינת צדקה זה חשוב, וקשה מאוד לעשות אותה מכל הלב כך שהעני לא יחזור "דך ונכלם", אבל יש דבר יותר גדול ממנה: הרמב"ם אומר שהרבה יותר טוב לתת [הלוואה] מאשר לתת תרומה, ולמה זה כך? כי המענק לא משקם את האדם לגמרי, ואילו הלוואה מחזירה לאדם את [מה שהיה לו קודם]! [נקודה חשובה]: ההעדפה תקפה רק במקרה שיש את 2 האפשרויות [בו זמנית] = או לתת צדקה או לתת הלוואה, ולא במקרה שיש צדקה לבדה – שאז צריך לתת. ההלוואה מחזירה לאדם את כבודו, מייצבת לו את הכלכלה, והעיקר – מחזירה אותו למעגל החברתי, למצב של "וחי אחיך ע(י)מך". ההלוואה יכולה להתבטא בעוד דברים בנוסף לממונות. לדוגמה: אדם הנמצא בהתלבטות קשה והוא מבקש לשמוע את דעתנו, אם אנחנו חושבים שאנו יודעים מהי ההחלטה הנכונה – עלינו להגיד לו "דעתי היא...". הוא "יחזיר לנו את ההלוואה" בכך שאם אנחנו ניתקל בהתלבטות (או בעזרה שונה) הוא [ישמח לעזור לנו]. "אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה (=בית המקדש) שהוא חרב! מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. אמר לו (רבו - רבי יוחנן בן זכאי): בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת [שהיא כמותה], ואיזה היא? גמילות חסדים, שנאמר (הושע פרק ו', פסוק ז'): "כי [חסד חפצתי] ולא זבח" (אבות דרבי נתן פ"ד מ"ה). חברה מתוקנת היא חברה שיש בה מידה של גמלות חסדים כלכלית, גשמית - כמו עזרה לאחר במשהו, או אפילו נפשית – דיבור, עידוד וכדומה... חברה של "אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" היא חברה שיכולה להביא לנ

ד''ת לשבת שקלים - הטייקונים והאביונים פוסעים יד ביד

["הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם"] (שמות ל', י"ג-ט"ו) פרשת שקלים – עם ישראל תורמים מחצית השקל למשכן. למה רק חצי שקל? למה לא לתת שקל. אם כבר נותנים אז נותנים. זה משהו הישראלים האלה.. אבל לא. הציווי הוא דווקא מחצית השקל. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. גם אם יש לך מיליונים – תתרום רק מחצית השקל. גם אם אתה עני – עדיין אתה חייב לגרד מחצית השקל ולתרום. אחד ההסברים הוא שמדובר בהבנה שאני תמיד חלקי. תמיד חצי. רוצה להגיע לאחדות? תתבטל לזה שאתה חלקי. אתה צריך את האחר, אתה צריך את החבר, אתה צריך את כלל ישראל. הסיפור שלך הוא לא סיפור אישי. זה לא מסע אישי שלך. זה מסע של כולם ביחד. אתה חלק מהכלל ואתה לא יכול לבד. אתה רק חצי. אם תזכור את זה ותעלה את זה למשכן – נזכה כולם להשראת השכינה. אבל אם תחשוב שכבר יש לך הכל – שאתה כבר הכל, שאתה שקל שלם – אתה תהיה בנפרדות. לא תזכה לאחדות. דבר נוסף שאנחנו יכולים לקבל מתוך פרשת שקלים, זאת ההבנה שיש כאלה שהם אחרים ממני, ובכל זאת יקרים מול השמיים באותה מידה כמוני. לכל אחד מאיתנו יש נשמה קדושה. לדעת ללמוד להכיל את העשיר ועני ממני בממון, העשיר ועני ממני בדעות, העשיר ועני ממני בחכמה, העשיר ועני ממני בכל דבר.. אף אחד לא יכול לדעת מה מקור נשמתו ונשמת חבירו, אי אפשר לעשות השוואות. גם אם על פני השטח נראה שזה עשיר וזה עני, יכול להיות שבפנימיות או פוטנציאל הדברים הפוכים לגמרי. כולנו מחצית השקל. מצד אחד חלקיים ומצד שני זורח בנו אור אלוקי אינסופי. שנזכה כולנו לראות את הטוב בתוכנו וכל הסובב אותנו. כל אחד חצי, וכולנו ביחד שלם. שבת של שלום ושלמות, חברים מקשיבים.

דבר תורה קצר לפרשת יתרו

בס"ד בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", מגיעים אורחים נכבדים אל עם ישראל החונים במדבר סיני. "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלוקים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם... וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ*אֶל-מֹשֶׁה: אֶל-הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם*הַר הָאֱלוקִים" (שמות, י"ח א' – ה'). יתרו מתגייר, מודה לקב"ה על הניסים וכדומה, נותן כמה עצות טובות פה ושם ולבסוף חוזר למדיין לגייר את כל משפחתו. [וזהו]! זה הכול. מתוך פרשה כל – כך חשובה בה מסופר על תהליך הקשר הישיר הראשון בין הקב"ה לעם ישראל במעמד הר סיני, נבחר קטע קטן של 27 פסוקים של סיפור [קצת] שולי יחסית, שעליו נקראה הפרשה! המעמד הוא אחד הדברים הבסיסיים ביותר, הצינור דרכו תעבור התורה לעם ישראל. וחכמים בוחרים את השם "יתרו"? למה יתרו הדבר המרכזי בפרשה? עם נסקור את עברו של יתרו, נראה שהוא היה [הכהן הגדול] של מדיין שעבדו את כל העבודות הזרות [בו זמנית]. והנה, רגע אחרי שהתגייר, יתרו מצליח לחשוב על רעיון ש[אפילו משה] לא חשב עליו – הקמת הסנהדרין. הסנהדרין שפטו מימות משה עד סוף ימי יבנה (אחרי חורבן בית המקדש השני), ועליהם אנו מתפללים "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה...". יתרו מלמד אותנו, שכמו שהוא היה בתחילת גיורו, וכבר הצליח לייעץ למשה – כך גם אם אנחנו, שנמצאים בתחילת דרכנו בעבודת ה', אם רק נמשיך להתקדם ולא להתייאש, יש בנו את הכוח להגיע לרמה של [משה רבנו]. אז, שנמשיך? שבת שלום! חברים מקשיבים

דבר תורה קצר לשבת פרשת בשלח - שבת שירה

בע"ה פרשת בשלח פרשת בשלח, שבת שירה. מה שירה מזכירה לי? שירי שבת. שירי חתונה. שירים עצובים ששרים בלוויות. שירים של ציפייה לישועה וגאולה. שירים שמתנגנים כשאני מנגן בגיטרה. שירים שאני מפזם מבלי משים כשאני הולך ברחוב. שירים שאני שר לבן שלי. אבל למה אני שר? בשבת? לפעמים אני שר מתוך נימוס, כי כך עושים. אך לפעמים אני שר מתוך שמחה לשבת שהגיעה ולשכינה והקדושה ששורים על ישראל. בחתונה? לפעמים אני שר מתוך הסחפות עם הקצב וזרם הרוקדים. אך לפעמים אני שר מכל הלב, שמח בשמחתם הגדולה של בני הזוג. בלוויות? רק כשאני מחובר לשיר. ... יש בשירים משהו שפותח. משהו שנותן לרגש לזרום. אבל צריכה להיות התאמה. בני ישראל שרו כי הם הרגישו שהם [רוצים] לשיר. כי הלב שלהם דחף אותם לזה. אם הם לא היו שרים, זו היתה כליאת הרגש. "שירו לה' כי גאה גאה". השיר פרץ מתוכם. מתוך ליבם. איפה השיר שלנו? מתי אנחנו מבטאים את הרגשות שלנו לה'? הרי כל כך הרבה דברים נפלאים הוא עושה איתנו, כל כך הרבה 'קריעות ים סוף' הוא עושה לנו כבר בחיים האלו (בנוסף לטובה הגדולה שנזכה לה לעולם הבא...) – בזיווג, בפרנסה, במשפחה החמה, בתורה נפלאה שמראה לנו את הדרך הנכונה והטובה בחיים, בצדיקים שמאירים את עינינו, בכשרונות, בחברים, במידות הטובות שיש בנו, בעצות טובות לעבוד אותו, בחיזוקים שלא נתאייש בניסיונות. אז ברור שחייבים להיות דברים נפלאים כל כך שהשירה לה' תצא מליבנו מאליה. בשמחה, בתודה, בשבח, בהלל. אז אנחנו רק צריכים לחפש את הנקודות הללו, את הקריעות ים סוף שה' עושה לנו בטובו, להסתכל עליהן, להרגיש אותן, להרגיש שה' עשה לנו אותן, ולהתחיל לשיר. לבד בחדר או ליד אחרים. ואפשר גם עם אחרים. איך שזה יוצא. ואם עד עכשיו לא עשינו זאת, נראה שזו בדיוק השבת המתאימה להסתכל על החיים שלנו ולמצוא את ה"שירה" שעולה מהם. שבת שלום, שבת שירה, שבת שמחה. שנזכה לגאולה שלמה בקרוב, ולשיר שיר חדש שיבקע מתוכנו. חברים מקשיבים

דבר תורה לפרשת 'בא'

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: (שמות, יב', ב') הנצי"ב מוולוזין, בחיבורו 'העמק דבר', עונה על שתי שאלות לגבי פסוק זה: א. לכאורה המילה 'לכם' מיותרת, ואפשר היה לומר 'החודש הזה ראש חודשים, ראשון הוא לחודשי השנה'? ב. לכאורה יש כפילות בפסוק, שהרי 'ראש חודשים' כוונתו החודש הראשון, ואם כך מה הוסיף סוף הפסוק 'ראשון הוא לכם'? תשובתו היא שפירוש המילה 'ראש' הוא לא סדר טכני, לפני השני, השלישי וכו', אלא גם החשוב ביותר, ראשון במעלה. הדברים אינם זהים, כמו בתור במרפאה שהראשון בתור אינו בהכרח החשוב ביותר... וכמו באולם שמחות שהראשון שמגיע אינו החשוב ביותר אלא דווקא המנקה (שאמנם עבודתו חשובה, אך הוא לא ראש המכובדים) ... הקב"ה אומר לנו שלחודש ניסן יש את שני היתרונות, הוא גם הראשון בשנה וגם החשוב בה ביותר. לכל חודש יש את התכונה שלו. תכונתו של חודש תשרי, החודש שבו נבראה גשמיות העולם, הוא הצד הגשמי. לכן בו נידון האדם על חייו בעולם הזה (בראש השנה) ובו חג הסוכות, חג האסיף בו אוספים את הגשמיות, את התבואה, אל הבתים. זהו ראש השנה של כל העולם, שחי את חייו ברובד מעשי, ולא מרומם את חייו למבט רוחני. אבל 'לכם', לעם ישראל, יש את היכולת והציווי להפוך את חודש ניסן לחודש החשוב והמרכזי בחייכם, החודש שסביבו סובב ציר מחשבותיכם. חודש ניסן הוא חודש של גילוי שם ה' בעולם, של ניסים שהראו שלקב"ה אכפת מה קורה בעולם ושהוא שולט בו, שהוא משגיח במיוחד על עם ישראל ומייעד להם תפקיד נשגב. המצווה הראשונה שהצטווה עם ישראל הייתה 'החודש הזה לכם', ובעצם, על פי הסבר הנצי"ב, ההבנה שאנו אחרים, שונים, ושמיועד לנו תפקיד אחר בעולם, תפקיד לרומם את המציאות אל מקום הקדושה והרוחניות. רוחניות זו צריכה להיות הדבר המרכזי, 'ראש' מלשון חשיבות, וגם לקבל את הביטוי לכך במציאות, 'ראשון' בסדר החודשים. יהי רצון שנזכה לדעת את ייחודנו, את ה'לכם', ולשים את הרוחניות במקום ה'ראש', במקום החשוב ביותר בנפשנו, וכן ליישם את העיקרון בפועל, 'ראשון' גם במציאות. יהונתן yehonatan@makshivm.org.il

דבר תורה לפרשת בא - שחבל על הזמן..

["וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם"] כחצות? מה זה כ-חצות? מה זה כ-שעה כלשהיא? כאילו, הקב"ה לא יודע מתי בדיוק יתחשק לו לבוא? רש"י מלמד אותנו: "רבותינו דרשו כמו כבחצות הלילה ואמרו - שאמר משה כחצות דמשמע סמוך לו - או לפניו או לאחריו, ולא אמר בחצות שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו: 'משה בדאי הוא', אבל הקב"ה יודע עתיו ורגעיו אמר [ב]חצות." מספר לנו רש"י - הקב"ה בטקסט המקורי אמר בחצות, אבל שמשה בא לתאר למצרים את מה שהולך לבוא עליהם, הוא אומר להם: 'חבר'ה, כחצות הוא יהיה פה, אל תגידו לא ידענו..' ולמה משנה משה את הדיוק האלוקי? הקב"ה הולך הרי להכות את מצרים בחצות בול, ביכולת דיוק על – אנושית, השינוי בא בעצם בגלל קטנות היכולת של בשר ודם לדייק. היום בעידן הלזרום/תזרמי/זרמנו ממש לא נורא אם לא מדייקים, עזבו לא נורא, אתה ממש כבד אם אכפת לך שמישהו איחר קצת. 'זמנים זה קודש' הפך להיות נחלת קורס קצינים בלבד. הפרשה שלנו מלמדת אותנו את חשיבותו של הדיוק. ההבדל בין 'מצה' ל'חמץ' הוא רגע. התמהמהות יתר יכולה להוביל להחמצה של דברים גדולים. בכלל עבור הרבה דברים בחיים שלנו, הדיוק בזמנים הוא קריטי, שבתות, תפילות, ישב"צים, זמן התחלה של הבגרות, זמן הסיום של הבגרות.. א-מ-מה? משום מה אנחנו נוטים לזלזל בערך המופלא הזה. וזה פוגע בנו בראש ובראשונה, והרבה פעמים גם באחרים.. הדיוק בזמנים יכול להוביל אותנו גם לדיוק בנפש – למחשבות בהירות יותר, למכוונות פנימית יותר, לאמת. ה'דיוק' זה לא אומר להיות כבדים, זה ממש לא אומר לא 'לזרום', זה אומר לחנך את עצמנו להיות טובים יותר, להידבק יותר בדרכיו של ריבונו. ואם נזכה ללמוד רק את זה מהפרשה שלנו, דיינו. שנזכה להכניס שבת בדיוק בזמן, בלי לאחר לשחרית בבוקר, בלי לאחר למפקד, וכו' וכו', שבת שלום ושמחה! חברים מקשיבים.

חירות קשה

הגיבור האמיתי של פרשת השבוע הוא דווקא פרעה הרשע, הנאבק בינו לבין עצמו - האם לשחרר את בני ישראל? ד"ר משה מאיר בעקבות פרשו של הרמב"ם