-
דבר תורה לפרשת 'ויצא'
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (בראשית, כח', יב'). אמר הבעל שם טוב על פסוק זה: 'סולם בגימטריא ממון, וזהו אומרו והנה סולם, שהוא ממון, מוצב ארצה, שהוא דבר גשמי וארצי, רק שראשו השני מגיע השמימה, שהוא שכר נצחי. רק שמלאכי אלוהים, הם הבני אדם, עולים ויורדים בו – רצונו לומר שיש מהם שעולים, שיש להם עליות גדולות על ידי הממון, ולהיפך חס וחלילה יש שיש להם ירידה גדולה לעמקי השאול על ידי ממונו...'. ממון מזכיר לנו משהו שמוצאים מתוכו, ממנו. משהו שהוא אמצעי. גם בשמו האחר, כסף, מורה לנו השם על כיסופים למשהו אחר, על היות הכסף אמצעי בלבד. הממון, הכסף, מייצג בתרבות העולם את התהליך הנחוץ כדי להגיע למשהו אחר. בזה הוא בעצם מבטא את היחס לעולם הזה כולו – אמצעי לעולם הבא, מסדרון שמוביל אל החדר הראשי, היעד הסופי. הבעיה, כמו בעיות רבות, היא כאשר הופכים טפל לעיקר ואמצעי למטרה. אדם שמצליח להתייחס נכון לממון ולהוציא ממנו תועלת, להשתמש נכון בכסף ולהוציא ממנו את הדבר שאליו ראוי לכסוף, אדם שכזה בעצם מתייחס לכל העולם הזה בצורה נכונה, ונמצא הוא מתעלה והעולם מתעלה עימו - שניהם נקשרים לשכר נצחי, למטרה ראויה בפני עצמה, ולא כאמצעי. מי שלא זוכה... והלוואי שנזכך את גופנו, את האמצעי, ובכך נזכה...
חברים מקשיבים
30/11/11 19:11
-
דבר תורה קצר ופרקטי לפרשת תולדות :)
["וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשיתים"] (כ"ו, י"ח) אם יצחק אבינו היה בימינו, היינו בלי שום ספק מסתכלים עליו במבט מוזר, לא בגלל שהוא חופר, אלא בגלל שהפלישתים באים וסותמים את הבארות, והוא כמו פראייר ממשיך וחופר את הבארות. לא אחת אנחנו מוצאים את עצמנו בסיטואציות שיוצרות לנו דז'ה-וו עצבני. כבר היינו בנקודה הזאת בחיים שלנו. ולא, הזכרון הזה ממש לא עושה לנו טוב. אנחנו מוצאים את עצמנו שוב באותה התמודדות, שמעלה בתוכנו את השאלה - מה היה בכל הדרך שעברנו? האם הכל היה אשליה? למה אנחנו לא מצליחים להתקדם, להשתנות? יצחק אבינו חופר את אותם בארות שחפר אברהם, ובכל זאת מוצא בהם "מים חיים". ואחרי כל מריבה עם אנשי גרר, שב יצחק עם אנשיו וחופר את הבארות. אז אולי קצת חבל שיצחק אבינו לא בימינו, היינו יכולים ללמוד קצת ממידת ההתמדה שלו. ה'נתיבות שלום' מנתח את כל המהלך של חפירת הבארות ומדגיש לנו שאצל אברהם נכתב "ונקרא המקום באר שבע", ואילו אצל יצחק נאמר "ונקרא המקום באר שבע [עד היום]", ולמה רק יצחק זוכה בנצח הזה? כי מה שיהודי מתייגע בו הרי זה עומד לעד – מה שיהודי מתמיד בו, שייך לו לעולמים. כמה פעמים החלטנו משהו ולא עמדנו בו. אפילו הדבר הכי טיפשי. אנחנו מצליחים להיות עקביים רק בדבר אחד - בלהיות לא עקביים. הרב דסלר מלמד אותנו שהעקביות היא היסוד והבסיס לגדילה רוחנית, כי כשיש לנו עקביות והתמדה אנחנו יכולים לקנות הכל. אז לחלקנו יש אבות חופרים, לחלקנו אמהות חופרות, לכולנו אין זמן, ואפשר להביא מיליון תירוצים מפה עד באר שבע למה לא הצלחנו להמשיך עם מה שהחלטנו.. אבל ברגע שנקנה לעצמנו את מידת ההתמדה שכבר טבועה בנו בחסות יצחק, נוכל להגיע לכל מקום. עכשיו עברה ההתלהבות של תחילת שנה, אשכרה – נכנסים לשגרה. היום-יום האפרורי מתדפק על הדלת מידי בוקר, והתפקיד שלנו הוא לגלות גם פה 'מים חיים' בסוף. שתהיה שיגרה מבורכת ושבת שלום! חברים מקשיבים.
חברים מקשיבים
24/11/11 09:32
-
דבר תורה לפרשת 'חיי שרה'
'ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל'. מדרשים וביאורים רבים נאמרו לגבי ברכתו של אברהם, 'בכל', מהי אותה ברכה. הסבר שאינו הפשט, אך הוא מלמדנו רבות, נאמר על ידי ר' לוי יצחק בספרו 'קדושת לוי'. הוא מסביר שצדיק מסוגו של אברהם, צדיק שערני לסביבה ולצרכיה, שמתפלל אף על הרשעים (אנשי סדום), גומל חסד עם משפחתו ונלחם עבורה גם אם אינה הולכת בדרכו (הצלת לוט מהמלכים שכבשו את סדום), מפיץ שם שמים מתוך אמונה שזו הטובה לאלוקים ואדם (כמופיע במדרשי חז"ל), צדיק כזה מתברך בכך שישנה ברכה לכל, לכל העולם. כאשר הקב"ה רוצה לשלוח ברכה לאברהם הוא שולח אותה לכל סביבתו של אברהם, ואולי אף לכול העולם, מכיוון שצדיק כאברהם אינו חפץ בטובה רק לעצמו, אלא לכול. אולי הכוונה שאברהם ראה בכל את הטוב, את ההתקדמות. אולי הכוונה שבאמת הקב"ה נתן לסביבתו של אברהם יותר שפע, על מנת שאברהם ישמח. ואולי, רק אולי, הכוונה היא שאברהם ראה שברכתו היא ברכה לכול. הוא הבין את תפקידו בעולם, הבין שכול אשר לו שייך לעולם כולו ושאין הוא אלא שליח, צינור דרכו זורם שפע של אמונה, פרנסה וברכה לעולם כולו. אדם פרטי רואה את ההון הפרטי כמשהו שלו. אברהם ראה שההון שלו, הברכה שלו, היא ברכה לכול. אדם שחי כך, שמטרתו חורגת ממסגרת חייו הפרטיים, אדם זה הוא אדם אשר אכן מתברך בכול, קשור לכול. הלוואי שנזכה כולנו לראות שכל אשר לנו הוא של הכול, ומתוך כך להיות צינור של שפע וברכה לעצמנו ולעולם כולו!
חברים מקשיבים
17/11/11 14:47
-
דבר תורה קצר לפרשת וירא
בס"ד [דבר תורה קצר לפרשת וירא] בפרשת וירא מסופר, שבזמן שאברהם מקיים את מצוות הכנסת האורחים המפורסמת שלו, מודיע לו הקב"ה הודעה משמחת, אפילו אפשר להגיד – מצחיקה. "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ..." (בראשית פרק י"ח פסוק י') [בן?! לשרה?!] איך יכול להיות? הרי "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים"! (שם בפסוק י"א). אברהם ושרה כבר קרובים לגיל המאה, ופלא אם אישה בגיל [50] תוליד. [שרה בעצמה] אפילו צוחקת בקרבה: "...אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (שם פסוק י"ב). הקב"ה מוכיח את אברהם ושרה על צחוק שרה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מ - ה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" (שם פסוקים י"ג – י"ד). רש"י מעיר ומאיר נקודה חשובה בסיפור: "[ואני זקנתי] - שינה הכתוב [מפני השלום], שהרי היא אמרה [ואדוני] זקן" (רש"י לפסוק י"ג). רש"י מסביר, שאם היה מספר הקב"ה לאברהם את האמת – ששרה אמרה [שאברהם עצמו] זקן, הייתה נוצרת איבה ביניהם, לכן שינה מפני השלום. כאן בעצם באה התורה ללמד אותנו כלל חשוב: עלינו לעשות את כל יכולתנו להשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. זה אחד מהדברים שאין להם שיעור. אפילו [מותר] לשנות את האמת (אם זה נצרך). טוב ויפה. אבל זאת ממש [דוגמה ממש לא טובה] אם התורה רוצה ללמד אותנו את הכלל הזה, מ – 2 סיבות פשוטות מאוד: [סיבה ראשונה] – כמו שאמרנו, זה [מציאותי מאוד] שלזוג בגיל מאוחר, כמו של אברהם ושרה לא ייוולד בן. ולכן קשה מאוד לא "לצחוק" לשמע בשורה זאת. אז למה שאברהם יתרגז על שרה, אם נגיד שחס וחלילה שרה "נכשלה" קצת באמונה במקרה שכזה? הרי [כל אחד] נכשל לפעמים... [סיבה שנייה] – נניח שהקב"ה [היה מספר] לאברהם את האמת, מה היה קורה? רוב הסיכויים – כלום! למה? כי אברהם הוא [ענק החסד]. מקסימום שנייה אחת היה חושב על העניין – ואז היה סולח, ולא היה אומר לשרה דבר או חצי דבר על זה... אלא שאי שם, [אפילו בנפתולי הנפש אצל אברהם] – אחד הנימים הדקים יכול להרגיש שלא בנוח.
חברים מקשיבים
10/11/11 19:34
-
דבר תורה- פרשת 'לך לך'
בפרשתנו מתואר תהליך יציאתו של אברהם אבינו מחרן: וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהֹוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: בפסוקים המתארים את יציאתו של אברהם לכיוון א"י מוזכר בראש ובראשונה שהוא הלך כאשר דיבר אליו ה', ולאחר מכן מוסבר שהוא לקח את כל משפחתו ורכושו והלך. מדוע כתוב פעמיים שאברהם הלך? וכי לא הבנו בפסוק הראשון שהוא עשה זאת? מפרשים שונים עומדים על העניין ועונים תשובות שונות. אהבתי את תשובתו של הנצי"ב מוולוז'ין. הנצי"ב, בפרושו העמק דבר, מסביר שאברהם הכיר את המציאות וידע שתמיד, אבל תמיד, יש משהו נוסף שחשוב מאוד לטפל בו, לסיים אותו, לפני שיוצאים לדרך. צריך למכור את זה, לתדרך את ההוא, לגמור לעזור פיזית ונפשית לשכן, לדוד, הסבתא בדיוק במצב קשה וזה לא מוסרי לעזוב אותה עכשיו וכו' וכו'. אם תחכה לגמור הכול לעולם לא תצא לדרך. אז אברהם אבינו עזב הכול ויצא. מיד כאשר הקב"ה דיבר אליו הוא הלך. בלי לחכות. מיד. אבל אברהם ידע גם שכל מה שהוא קיבל מהקב"ה צריך לשמש אותו. כל נפש וכל רכוש נוצרו ברצון ה' וקשורים אליו ברצון ה' על מנת שיצליח לממש את ייעודו. לכן הוא עצר, חיכה שימכרו את הבית, את העסק, יארזו את הכול ויבואו. הוא יצא לדרך, חיכה מחוץ לעיר, במלון הקרוב, על מנת לקבוע מציאות, לשדר וודאות והכרח לצאת לדרך, וכך גרם שמשפחתו תמכור את הרכוש, תארוז את המזוודות ותגיע. הלוואי שנזכה גם אנחנו להבחין בכל מציאות באידיאלים השונים ונצליח למצוא דרך להגשים את כולם בצורה הטובה ביותר. . . יהונתן יעקובי
חברים מקשיבים
03/11/11 08:25
-
דבר תורה קצר לפרשת נוח
בתחילת פרשת נוח מתואר: וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל: (בראשית, פרק ז', פסוק ז') חז"ל התקשו בשאלה מה באות המילים 'מפני מי המבול' להוסיף לנו? הרי ברור שסיבת הכניסה לתיבה הייתה מי המבול – זו כל הסיבה שהתיבה נבנתה? רש"י מביא את תשובתם (שימו לב לפיסוק) – 'אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים'. פירוש הדברים ברור – נוח היה צדיק תמים בדורותיו, אבל לא היה לגמרי 'סגור על העניין', ורק כשראה את המבול בעיניים האמין בו סופית ונכנס לתיבה. החסידים, כדרכם של חסידים לא אוהבים פירושים 'שליליים'. עוד דבר שחסידים עושים כדרכם של חסידים, הוא לפסק קצת אחרת, לקבל משמעות קצת אחרת. הם מפסקים את רש"י כך: 'אף נח מקטני אמנה היה מאמין, ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים'. פירוש: נח האמין שגם האנשים הקטנים הם אנשים גדולים, כי יש ערך לכל מעשה ולכל מחשבה, לכל אדם ולכל מאבק המתחולל בקרבו, גם אם הוא נכשל בסופו של דבר, ולכן לא האמין שגזר הדין הנורא של המבול מתאים להם. אפילו כאשר המים כבר התחילו לרדת לא האמין נח שהתהליך יימשך, שהאנשים הקטנים בעלי הערך הגדול יימחו, ורק כאשר ממש לא הייתה ברירה הוא נכנס לתיבה. כמובן, זו דרשה חסידית, והאמת שהקב"ה החליט להראות בעולם היא אחרת (שהרי גזר דינו של הקב"ה הוא אמת), אבל בכל זאת יש מה ללמוד מכך, איזו זווית הסתכלות על האנשים ה'קטנים' שאולי ככל שיותר אנשים ישתמשו בה הקטנים באמת יהפכו לגדולים יותר. . . ועוד באותו עניין. על הגדרת נח כצדיק תמים בדורותיו מסביר רש"י: 'יש מרבותינו דורשים אותו לשבח - כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי - לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום': סבי ז"ל (בני השני קרוי על שמו) הסב את תשומת ליבי לכך שלדורשים לשבח מצמיד רש"י את התואר 'רבותינו', ואילו לדורשים לגנאי לא מוזכר תואר זה. אמנם גם אלו דברי תורה וגם הדרשה לגנאי היא פירוש של חז"ל, אבל בכל זאת רש"י העדיף להצמיד את התואר רבותינו לדורשים לשבח. . . הלוואי שנזכה לזהות את האפשרות לראות את הדברים בעין אחרת, עין טובה, להאמין בראייה הזו ולפעול על פיה!
חברים מקשיבים
28/10/11 09:07
-
דבר תורה קצר לפרשת בראשית
בס"ד [דבר תורה קצר לפרשת בראשית] יצא חג שמחת תורה והגיע הזמן להתחיל מההתחלה – להתחיל מבראשית ברא. בפסוק א' מעלה רש"י שאלה: "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ו[מה טעם פתח בבראשית]?" הרמב"ן מחדד את השאלה: "כי כל זה (=מעשה בראשית עצמו [עד לפרטים]: ביום ראשון ברא...) – [לא יובן] בינה שלימה מן הכתובים... ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ,יא): "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי...". נסביר: נכון שצריך להאמין שהקב"ה ברא. זה עיקר מעשרת הדיברות ("שמור את..."), אבל למה לפרט את מעשה הבריאה לפרטים? הרי רק [מעט] חכמים מבינים את מעשה הבריאה (וגם הם לא הגיען לתכלית ההבנה)? נשארנו מבולבלים כמו שהיינו קודם, לא הבנו [כמעט כלום] מהפירוט על מעשה הבריאה. התשובה נמצאת בכתוב שחוזר על עצמו בכל מעשה בראשית: "[וַיַּבְדֵּל] אֱלוקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ... [וַיַּבְדֵּל] בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ... יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם [לְהַבְדִּיל] בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה... [וּלֲהַבְדִּיל] בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ..." את ההבדלה שבמוצאי שבת וחג אנו מבקשים בתפילת שמונה עשרה בברכת "חונן הדעת", כי הבדלה היא בראש ובראשונה [חכמה]. מי שאין בו חכמה, אין לו יכולת להבדיל. הבדלה דורשת הבנה של [מהות] הדבר, היא דורשת יכולת להגדיר את הדבר – זה כך וזה אחרת. כדי להוציא את העולם ממצב של תהו ובהו, יוצר הקב"ה הגדרות לכל דבר, כך שבעולמו של הקב"ה יש סדר. הקב"ה מנסה ללמד אותנו [שלכל דבר ולכל אחד] בעולם יש את מקומו ומטרתו. זוהי התשתית לכל מה שנדרש מאיתנו בעולם – כל מטרתנו בעולם הזה היא לדעת להבדיל. אנחנו נדרשים להבדיל בין טוב ורע, מותר ואסור, קודש וחול, טמא וטהור, אמת ושקר וכדומה... להבדיל [מכל דבר] בעולם את הטוב, כי לכל דבר בעולם יש תפקיד. להבדיל את ראיית המצב הטוב שבעולם לעומת העגום בו, ולהביט באותה מידה על הטוב והרע. ותוך כדי הבדלה [בסביבתנו], להתחיל להסתכל גם על [הפנימיות] שבאנשים. כך יוצא שההבדלה קובעת את
חברים מקשיבים
21/10/11 12:35
-
דבר תורה קצר לחג הסוכות
בס"ד [דבר תורה קצר לחג הסוכות] בימים אלה, אנו נוהגים בימי שני וחמישי לקרוא את התחלת פרשת "וזאת הברכה", שם כתוב: "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים פרק ל"ג פסוק ב'). על פסוק זה בתחילת מסכת עבודה זרה, יש מדרש שמספר על התלוננות הגויים על הקב"ה, שנתן את התורה לישראל בזמן שכופה עליהם "הר כגיגית": או שיקבלו את התורה – או שתמותו, הרי ברור שיסקימו לקבל אותה... לכן הגויים מבקשים גם הם מצוות. הקב"ה החליט לתת להם דווקא את מצוות [סוכה] בטענה שהיא קלה – ומיד הלכו, בנו להם סוכות והתיישבו בתוכן. הקדיר הקב"ה עליהם חמה (=השמש חיממה מאוד) עד שיצאו מהסוכה ופירקו אותה בבעיטה. יש הרבה שאלות על מדרש זה, אחת מהן היא – למה בחר הקב"ה דווקא במצוות הסוכה? עונה המהר"ל תשובה שמסבירה את ההבדל בין ישראל לעמים. "האומות, כל הנהגתן טבעית ותחת זה הם יושבים. וכאשר בא להם דבר שהוא כנגדם, שהוא בלתי טבעי – הם מבעטים, מצד (=בגלל) שיצאו ממחיצתם הטבעית... אבל ישראל מיוחדים בזה שיצאו מן הטבע... ואף על גב שהם גם כן טבעיים קצת, שאין האדם מלאך, והם פטורים מן הסוכה לפעמים כאשר המצווה היא כנגד הטבע, ולכן מצטער פטור מן הסוכה, מכל מקום [אין (הם) מבעטים] מפני שהם חפצים ואוהבים לצאת מן הטבע" (חידושי אגדות על עבודה זרה ג' עמוד א'). מצוות סוכה מציינת את היציאה מעולם הטבע – הבית הרגיל של האדם, ואת הכניסה לעולם בלתי טבעי שתחת השגחתו וחסותו הישירה של הקב"ה. לעומת הגויים, רואים ישראל גם בבלתי טבעי את יד ה', וכשאין הם יכולים להיות בסוכה, ולקיים את המצווה – הם [מצטערים] על כך, כי רוצים הם להיות בצל הקב"ה (ולכן הם גם לא מבעטים בסוכה). ובסוף, אחרי שאדם המליך את ה' בראש השנה, התנקה מעוונותיו ביום כיפור, ועכשיו נכנס תחת כנפי ה' – יכול הוא לקבל את התורה בשמחה ולהתחילה שוב מחדש בשמחת תורה. אז... נכנסים? חג שמח! חברים מקשיבים
חברים מקשיבים
12/10/11 11:15
-
דבר תורה קצר ליום הכיפורים
בס"ד [דבר תורה קצר ליום הכיפורים] מתחילת חודש אלול (לבני עדות המזרח), או מתחילת השבוע שלפני ראש השנה (לאשכנזים), ועד יום הכיפורים – אנו נוהגים להתפלל ולהגיד מזמורים ובקשות של "סליחות", מכיוון ש"המלך בשדה". מכיוון שהמלך נמצא בשדה, זהו זמן טוב להתוודות בפניו, כמו שאנו מתוודים [5 פעמים] ביום כיפור עצמו: ערבית – וידוי, שחרית – וידוי, מוסף – וידוי, מנחה – וידוי, ונעילה, לא טעיתם – וידוי. ניקוי נפש טוטאלי. אבל כאן יש שאלה – למה לחזור ולהתוודות על אותם חטאים [שוב ושוב] 5 פעמים ביממה (וזה עוד בלי לספור את החזרה בתשובה, שלא בתפילה)? כמה אפשר להתחנן מכל הלב לפני אבינו מלכנו שהוא א-ל רחום וחנון? אפשר לענות על השאלה הזאת אם נבחן יחסי עובד – מעסיק [בשותפות]: אם אדם עובד בעסק כלשהו מספר שנים ומצליח מאוד, הוא יכול לדעת שהוא מוצא חן בעיני המעסיק, [לאו דווקא] כשהוא אומר לו – ""שכוייח!" תמשיך ככה!". אפשר לדעת שאנו מוצאים חן בעיני המעסיק, כשהמעסיק [משקיע בנו]! אם הוא נותן לנו זמן מזמנו היקר, מביא לנו ביקורת בונה, נותן לנו משימות קשות שבעזרתן ובזכותן נתעלה מעל רמתנו. המעסיק התומך עוזר לנו למצוא את נקודת התורפה שלנו ולהתגבר עליה. הוא דוחף אותנו קדימה - וכך מעלה אותנו לשלבים הבאים. אז למה מתוודים הרבה בימים נוראים? בגלל שלקב"ה [אכפת מאיתנו]! הקב"ה רוצה שנתוודה שוב ושוב, כדי שנתחיל להבין כמה אנחנו חשובים לו, ונתחיל לחשוב על להשתפר: להתנהג יותר בסבלנות, להיות נחמדים יותר, טובים יותר, חזקים באמונה יותר וקדושים יותר. למה שלקב"ה, המלך שבשדה, יהיה אכפת [מכל דבר קטן] בחיים שלנו? כי הקב"ה רוצה ממש להיות שותף איתנו! הקב"ה מאמין בנו, ומקווה שמתוך התהליך הזה – שנבדוק לפחות 5 פעמים את עצמנו, בשעה שאנחנו עומדים "כבני מרום", נתחיל [להאמין בעצמנו] שאנחנו יכולים לעשות את זה! האם אנחנו מאמינים בעצמנו, שאנו יכולים להיות שותפים איתו? (המאמר באדיבות www.aish.co.il - אתר עם חכמת חיים) שבת שלום וגמר חתימה טובה! חברים מקשיבים
חברים מקשיבים
06/10/11 11:26
-
דבר תורה קצר לפרשת האזינו - שבת שובה
בס"ד [דבר תורה קצר לפרשת האזינו – שבת תשובה] פרשת "האזינו" נקראת גם בשם "שירה", על – פי מה שכתוב בפרשה שקודמת לה – פרשת "וילך": "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת [הַשִּׁירָה] הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים פרק ל"א פסוק י"ט). אומר על זה רש"י: את השירה הזאת = "האזינו השמים" עד "וכפר אדמתו עמו". וקטע זה מופיע בפרשתנו. אבל באיזו [שירה] מוצאים ביטויים כל כך [קשים], במיוחד כלפי עם ישראל? דוגמאות בפרק ל"ב: "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" (פסוק ו'), "וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹ-הַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (פסוק ט"ו)ועוד הרבה ביטויים דומים… בנוסף, בתוך השירה [עצמה] יש הזכרת הכעס והעונש הגדול שיהיה: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם" (פסוק כ"ו). האם זאת היא ההגדרה של "שירה" – פורענות ותוכחות? דבר שלישי: לפעמים פרשת "האזינו" יוצאת בשבת תשובה – השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, בימים הנוראים. והרי [אין] בפרשת "האזינו" שום הזכרה של תשובה. הקב"ה מתנחם על הרעה בגלל שיש חילול ה' ובגלל שאי אפשר לעמוד יותר בצרות ובייסורים – [לא] בגלל תשובה. התשובה מופיעה בפסוק מ"ג: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". אומר רש"י: "לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל: "ראו מה שבחה של אומה זו – שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו". כשהגויים יראו איך למרות כל הקשיים והייסורים, יש לעם ישראל [קשר] עם הקב"ה – הם משבחים את ישראל. למה זה שבח כל כך גדול? כי "הקשר" בין ישראל לקב"ה הוא אהבה ואמונה [שאינה] תלויה בדבר! – זאת היא שירת "האזינו". גם מצד הקב"ה: למרות כל הכעס הגדול והעונשים הכבדים – הוא לא דוחה את ישראל או מחליף אותם בשום אומה ולשון אחרים! ומהי מטרת החזרה בתשובה בעצם? לחזק את "הקשר" שלנו עם הקב"ה בכל אורך החיים שלנו –[בטוב וברע]. לחפש את שיתוף הקב"ה בכל דבר ודבר שנמצא ושקורה בחיים שלנו. אין ספק ששירת "האזינו" היא שירה מרכזית וחשובה במערכת היחסים שלנו עם הקב"ה. מה המצב אצלנו במערכת היחסים הזאת? שנה טובה, גמ
חברים מקשיבים
28/09/11 09:21
-
דבר תורה קצר לשבת ניצבים וילך
בס"ד [דבר תורה לפרשת ניצבים – וילך] [ניצבים] בפרשת ניצבים, אומר משה רבנו לעם ישראל משפט שתמהו עליו חז"ל. "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים פרק ל' פסוקים י"א – י"ד). מסביר הגאון רבי צבי מליסקא, בספר המוסר שלו – "הישר והטוב": אם אדם הולך בדרך התורה, אז הוא מקיים את מצוות הקב"ה [בכל דבר שעושה], אפילו באכילה ובשינה. שהרי דברים בסגנון אלו (לא דווקא אכילה ושינה, גם לשחק/לטייל למשל) עוזרים לאדם שעבודתו תהיה יותר טובה. אם אדם זקוק למנוחה (כמובן – רק הוא יודע אם באמת או בעצלות), תהיה זאת מצווה אם ינוח. וזה נרמז בפסוק שקראנו: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" – אפילו כשאתה אוכל בפיך, [בלבבך] (= במחשבות ליבך) זה לשם שמיים, לעשיית מצוות. כל אדם יכול לאכול ולשתות, זה לא "נפלא" מבני אדם. העניין הוא לעשות את הדברים הרגילים והסתמיים האלה [לשם שמים]. וכך נרוויח גם שכר מרובה... [וילך] "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (דברים פרק ל"א פסוק י"ד). בפרשת וילך, הולך ומתקרב הרגע של פרידת משה מעם ישראל, כעת מצווה ה' להעמיד את המנהיג הצעיר – יהושע, לצד המנהיג הוותיק – משה, כדי שישמעו מה הולך להתרחש: "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלוקיי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא..." (דברים פרק ל"א, פסוקים ט"ז – י"ז) את דברים [אלה] צריך לשמוע [יהושע] לפני שבכלל נכנס לתפקידו?! ועוד, משה מוסר את זה [לעם] למרות שלא נצטווה (פסוק כ"ז/כ"ט)... למה לא כדאי להתחיל את תקופת יהושע, וכן להיפרד ממשה, בדברי עידוד? הקב"ה מלמד אותנו כאן, שבניית נפש האדם, וכל שכן בניית נפש העם, היא [תהליך ארוך], ולא צריך להתייאש אם לא רואים פירות. אין דבר בחיים, קל וחומר הליכה תחת הנהגת התורה/המנהיג/הרב/המורה/המדריך/ההורה, שלא משפיעה על חי
חברים מקשיבים
23/09/11 10:53
-
סגולות עצומות לחג פורים- מהגולשים
סגולות למגילת אסתר: את מגילת אסתר שכתובה על קלף צריך לשמוע פעם אחת בערב ופעם אחת למחרת היום. בתחילת מגילת אסתר ישנן ברכות ואז צריך לעמוד ולבקש בקשה אחת, שאנו נהיה כלי קיבול לקבל את האורות של אסתר המלכה ומרדכי הצדיק שהקב"ה שופך משמיים ברגעים אלה. האורות הרוחניים שיורדים מהשמיים ישארו לנו עד חג פורים הבא. כשחוזרים הביתה לאחר קריאת המגילה חובה שתהיה מפה לבנה עם 2 נרות דולקים. כשמסיימים את הצום אוכלים סעודה חגיגית חלה, דגים ובשר. רצוי לישון מוקדם כדי לקום ב4 לפנות בוקר יום למחרת, ואז כשקמים נוטלים ידיים וקוראים שוב מזמור כב' בתהילים. לאחר מכן מבקשים מהקב"ה שימלא משאלות ליבנו לטובה בזכות מרדכי הצדיק ואסתר המלכה. צריך להשתדל לקרוא את כל ספר התהילים בשביל לחבר את החושך של הלילה עם היום החדש. כדאי לסיים את ספר התהילים עד זריחת החמה כי זוהי שעת רצון גדולה בשמיים לבטל גזרות ולבקש בקשות. אחרי שמסיימים את ספר התהילים מתפללים תפילת שחרית וצריכים לשמוע שוב את המגילה ואחרי זה להמשיך את מצוות היום. שולחים משלוחי מנות ונותנים צדקה לכל פושט יד. צדקה ומשלוח מנות=אחדות. במשך פורים רצוי למחוק את זכר עמלק ולכתוב על דף "עמלק" ולמחוק כמו בפרשת 'זכור' שמוחקים את זכר עמלק. סגולות לסעודת פורים: לפרוס מפה לבנה על השולחן ולהדליק 2 נרות חגיגיים, שולחן יהודים טהור מבטל שולחנו של אחשוורוש. לאחר מנחה מתחילים סעודת פורים שהיא כנגד החטא שהיהודים אכלו משולחנו של אחשוורוש. לסעודת פורים יש לקנות חלה מהודרת ארוכה (מזכירה את העץ שתלו בו את המן). כשעושים נטילת ידיים לסעודה וברכת המוציא, צריכים לבצוע את הראש של החלה כנגד הראש של המן שרוצים לבצוע אותו. מומלץ שסעודת פורים תהיה עשירה במטעמים טובים. לפני סעודת פורים לומר מזמור כ"ג בתהילים להתפלל ולבקש את משאלות ליבנו. בתוך סעודת פורים לומר 120 פעם "ברוך מדרכ"י ו 24 פעם 'ברוכה אסתר בת אביחיל' בכך אנו מושכים עלינו את האורות של מרדכי היהודי ואסתר המלכה.
חברים מקשיבים
26/02/10 14:03