למה הכול קשה כל כך?

בדברי התורה הנוגעים לשלמות הגופנית, אנו רואים צדדים שונים. מצד אחד, אנו מצווים לשמור על גופנו ובריאותו ("הלכות שמירת הגוף על פי הטבע"), בסדר נאות של אכילה, שינה ושאר פעולות ("לא יאכל כל שהחיך מתאווה לו ככלב וכחמור", כותב הרמב"ם), ובמקרים מסוימים של סכנת מוות או אפילו ספק סכנה ("ספק נפשות להקל"), אנו מצווים, למען בריאותנו וקיום חיינו, אפילו לעבור על דת - לחלל שבת, לאכול מאכלות אסורים וכולי. מצד אחר - קיומן של מצוות רבות אינו עולה בקנה אחד עם השלמות הגופנית. אכילה מרובה בשבת ובחג, צומות שבהם אנו מצווים ושכרות בפורים עלולים בהחלט לפגוע במידת מה במערכת העיכול. לשם שמירת השבת מוטל עלינו לעתים אף לסבול ("הכואב כאב קל אסור לו לקחת שום תרופה" - שמירת שבת כהלכתה פרק לב סעיף ג), ובמקרים מסוימים נצטווינו לאבד את החיים ממש ולא לעבור על איסור. "ייהרג ואל יעבור" מצווה התורה במקרים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
בכלל, חכמינו ז"ל מגלים לנו, ששמירת המצוות משפיעה על הטבע הגשמי של כל יהודי, דבר שיש לו השלכות הלכתיות והשלכות פיזיות. "ישראל דדייגי במצוות - חביל גופייהו" כותבת הגמרא (שבת פו) ומפרש רש"י: "ישראל דדייגי במצוות [שדואגים לקיים מצוות]... ומתוך דאגה מתחממין דכתיב (תהילים לט) 'חם לבי בקרבי', חביל גופייהו– [חום גופם שונה]".
כה מהותי הדבר, עד שמכוח שינוי זה מסתפק החתם סופר (עבודה זרה לא) אם אפשר בכלל לסמוך על מסקנות הרפואה, בהיותה מסתמכת על מחקר גופם של גויים, והלא גופם של יהודים שונה הוא. גם העיסוק בתורה, כפי שהבאת במכתבך, משפיע על הגוף ומחליש אותו, וכן מובא בגמרא: "אמר רבי חנין: למה נקרא שמה [של התורה] תושיה? מפני שהיא מתשת כוחו של אדם" (סנהדרין כ"ו), ומבאר ה'עין יעקב' שם: "כי לכך ניתנה התורה לישראל, להתיש עזותן, שאלמלא כן אין אומה ולשון יכולה לעמוד בהן", ומסיים: "ומכל מקום אין זה לרעתם, שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום'".

מכל האמור לעיל, וממקורות רבים אחרים, עולה, שאנחנו שונים משאר אומות העולם גם בהנהגתנו הגופנית. אמנם נצטווינו לשמור על גופנו ובריאותו, אבל זה רק באופן מוגבל. ישנם תחומים שבהם אנו נוהגים, כרצון ה', דווקא נגד השלמות הגופנית.

תכלית אומות העולם עשויה בהחלט להיות השגת השלמות, גופנית, פסיכולוגית או נפשית, ואיזון ביחס שביניהן, אבל תכליתנו שונה לגמרי.
יהודים נצטוו - "קדושים תהיו". 'קדושה', גִדרה שונה מגדרה של 'שלמות' או 'איזון' בין הגוף והנפש. קדושה אין פירושה מיצוי הכוחות בגוף ובנפש ושימוש בהם במלואם.
קדושה, פירושה, שה' מתגלה בחיינו, בגוף ובנפש, ואליו בלבד אנו משעבדים את כוחותינו, גם כשהדבר עומד לכאורה בסתירה לשלמותם הטבעית.
בהיותנו יהודים, אנו מבקשים שלמות אלוקית, על טבעית, וזו מושגת דרך קיום מצוות ה', באופן אחר לחלוטין מן האופן שבו מושגת השלמות הטבעית, המתאימה כאמור רק לאומות העולם.
ליהודים אין מקום בטבע. או שהם מעליו, או שהם מתחתיו - נרדפים, מוכים ומושפלים.
דוגמה לכך מצאנו בדברי הגמרא: "תורה מתשת כוחו של אדם". ואם כן, כיצד יגנו היהודים על חייהם מפני צר ואויב? האם אין התשת כוח זו גורמת להם, באופן טבעי, להיות פגיעים יותר? על כך עונה ה'עין יעקב': "ומכל מקום אין זה לרעתם [כפי שהיה מתבקש בדרך הטבע] שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום'". עזותם אינה טבעית, היא באה כמתנת שמים. "ה' עוז לעמו יתן", שלומם עם מבקשי רעתם אינו פרי השתדלות טבעית - "ה' יברך את עמו בשלום".

באופן טבעי, עשויה המילה 'בריאות' להתפרש כאיזון בין המערכות 'גוף' ו'נפש'. ואכן תקינות כל מערכת תלויה בכך שתפעל כפי טבעה ולא תחרוג ממנו כהוא זה. הדם יזרום באופן ובמהירות הנכונה, החמצן יגיע לאן שעליו להגיע, כל איבר ימלא בדייקנות את תפקידו והכול יהיה מושלם בהתאם למערכת הנפשית. והלא על בריאות זו אנו מברכים "שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת".
אלא שאיזון בין המערכות אין פירושו בהכרח שוויון. בריאות, כפי שהיא צריכה להתפרש בהשלכתה הרוחנית, פירושה שהגוף יהיה על מקומו וימלא תפקידו, וכן הנשמה. מקומו של הגוף - משרת, ומקום הנשמה - אדון. כשזהו מצב היחסים השורר ביניהם - או אז בריאים ותקינים הם, אולם כאשר יש שוויון ביניהם או כאשר יש היפוך תפקידים, הגוף הופך למרכז ושאיפותיו הן העיקר, ואילו הנשמה טפלה לו - אין זו שלמות כל עיקר. בכל אופן, לא לנו כיהודים!

טבעו של הגוף, שהוא עז ותקיף בתאוותיו וברצונותיו. עזות זו שומה עלינו להכניע, וכן מבואר בדברי ה'עין יעקב': "לכך ניתנה תורה לישראל - להתיש עזותן". כל עוד לא הוכנעה עזות זו על ידי לימוד התורה וקיום מצוותיה, מאיימת היא על מעמדה של הנשמה ומסכנת את קדושתנו. "כשיש להגוף עזות", כותב רבי נחמן מברסלב, "אין הנשמה יכולה לסמוך עצמה ולהתקרב אל הגוף, להודיע לו מההשגות שלה, כי תוכל ללכוד [להילכד] בתוקף ועזות הגוף, מה שהגוף עז וחזק בהתאוות" (ליקוטי מוהר"ן כב סעיף ה).
עזות הגוף מתבטאת בחיינו במישורים רבים. לא רק במשיכה לחטא, כי אם גם בקושי למלא את תפקידינו כיהודים. מעזות גופנית זו באים הקושי להתרכז בלימוד, לכוון בתפילה, להתגבר על כעס, ולמנוע עצמנו מלאכול יותר מכפי הנצרך לנו. ממנה מגיעים רפיון הידיים והקרירות במה שנוגע לעבודת ה' וממנה באים הבלבול, המבוכה, הטשטוש והכפירה, ה"מתקיפים" אותנו תדיר.
בגוף צריך לטפל ולצרכיו צריך לדאוג, אבל את עזותו - צריך להכניע, שאם לא כן, הוא יבקש לו "שלמות" וממשלה שאינה ראויה לו, וזו תבוא, כאמור, על חשבון המושל האמתי - הנשמה. כנגד עזות הגוף צריך לגייס רצונות קדושים, תקיפות הנפש, וכלשון רבי נחמן בהמשך דבריו: "וצריך לזה [להכנעת עזות הגוף] עזות דקדושה... וכשמשבר עזות ותקיפות הגוף, על ידי זה תוכל הנשמה להתקרב עצמה אל הגוף. כי לא תהיה נלכדת שם".
כשהגוף נכנע וסר למשמעתה של הנשמה, אזי יכולים להתרקם ביניהם יחסים הוגנים. אדון ועבד, משפיע ומקבל, אבל לא לפני כן...

אמנם, לפעמים נדמה לנו, שהמאמץ הנדרש מאתנו על מנת למלא חובותינו לשמים, גדול מכפי כוחנו, ובגינו אנו נעשים מתוחים ועצבניים, חלשים וחולים. ואז אנו שואלים - האם זהו בהכרח מחירה של עבודת ה'? האם מי שמקיים מצוות מוכרח לחיות בסבל ובקושי? האם זהו באמת רצון ה'? על שאלות אלו עונה באופן נפלא המגיד מדובנא, וכך הוא אומר: כתוב בפסוק: "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל" (ישעיהו מג כב), ומשמעות הדברים תתפרש על פי משל: סוחר אחד שלח את משרתו לבית הדואר להביא לו משם חבילה שנשלחה אליו. לאחר שעות ארוכות חזר השליח עייף ויגע, שרוט וחבול, וכמעט אין כוח בפיו לספר את קורותיו. מששאלו הסוחר לפשר מצבו, טען השליח: "הכול בגלל החבילה הנוראה הזו".
"איזה חבילה?" התפלא הסוחר.
"החבילה שביקשת שאביא מן הדואר. חבילת מטילי ברזל חלודים ושורטים, כבדים ומתישי כוח", ענה השליח.
"זאת לא החבילה שלי!" נזעק הסוחר, "ודאי טעות הייתה בידך. אלי נשלחה חבילת יהלומים קטנה, ארוזה בארגז עץ קטן וקל לנשיאה"...
וזהו, כדברי המגיד, פירוש הפסוק בישעיהו "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל". אם "יגעת בי ישראל", אם נדמה לך שהמצוות קשות ומתישות, והן עול כבד מנשוא, מסתבר שטעית, זאת לא החבילה שלי. זה לא אני, אומר הקדוש ברוך הוא, "לא אותי קראת יעקב".
הקושי, המרירות והכבדות הכרוכים לעתים בקיום המצוות, אינם נובעים מן המצוות או מן המצווה אותן. להפך, המצוות אינן אלא משא קל ונעים, שאין בו טרחה יתרה כל עיקר. "כל המצוות קלות ונעימות מאד לעשותן", כותב רבי נתן (תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב).
התחושות הרעות המתלוות לקיום המצוות, אינן אלא פרי דמיוננו וטעותנו שלנו. הבנו את הדברים לא נכון, הוספנו עליהם תוספות משלנו או הפחתנו מהם דבר מה. אלמלא כן - לא ייתכן שהיינו חשים כך בקיימנו אותן.

אין זו אלא אמונה פשוטה בה' הטוב והמיטיב, אשר נתן ונותן לכל אחד משא כפי יכולתו בלבד, ולא אף גרם אחד יותר. אם המצוות גורמות לנו עומס וכבדות, סימן שהוספנו עליהן מה שלא נצטווינו, ועלינו לתקן את גישתנו.
ערב פסח אינו חייב להיות סיוט של כעס מרוב חומרות והקפדות. "אבק אינו חמץ וילדים אינם קרבן פסח", אומר הפתגם העממי. אין גם שום חיוב הלכתי לצאת ידי חובת כל הדעות שבעולם במצווה פלונית או אלמונית. אם יש גישה ברורה שהותוותה על ידי פוסקים בני סמכא, אפשר לנהוג על פיה, לקיים מצוות ה' בשמחה ולא להסתבך במרה שחורה ובעצבות בשל חומרות בלא קץ. מי שיכול גם להחמיר במעשיו וגם לקיים מצוות ה' בשמחה, מה טוב, אבל מי שנעשה בשל כך עגום נפש ונכה רוח - הלא שכח פסוק מפורש וברור "פיקודי ה' ישרים, משמחי לב", וכבר הרחיבו גדולי המוסר בנזק החומרות היתרות העשויות להוביל את האדם לאיסורי תורה (בפרט בין אדם לחברו).
לימדונו חכמינו ז"ל: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" (ברכות כה), אלא לבני אדם, בשר ודם כמונו, שמסוגלים לקיימה. וכן אמרו: "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא [בעלילה] עם בריותיו" (עבודה זרה כ). דורשים מאתנו רק דברים ריאליים, וזוהי קריאת התורה: "לא בשמים היא". רצון ה' הוא מושג, ולאו דווקא בעמל מפרך ורצחני, שמותיר את האדם שבור ושפוף. אין הדבר כן!

אלא שאפילו עבודה פשוטה ולא מפרכת עשויה להיות לאדם לעול מכביד, כאשר הוא אינו מבין את פִּשרה. חכמינו ז"ל אומרים שעבודת הפרך במצרים, הייתה, בין השאר, לבנות בנייני פאר ולהחריבם. זו לא הייתה עבודה מפרכת במובן הפיזי שלה, אבל היא גרמה משבר נפשי עמוק לעובדים בה, משום שהייתה חסרת טעם ותכלית.
הבונה בית לעצמו, ירים כל לבנה בשמחה. הבונה לאחרים ישמח פחות, אבל הבונה להבל ולכליה יתעצב אל לבו וקרוב הוא לחולי יותר מאשר לבריאות. והוא הדין בענייננו: החש שמצוות ותורה, תפילה ועבודה הם בניין עצמו ועולמו הנצחי - ישמח בהן ולא ימצא בהן שום קושי. המדמה שתכלית מצוותיו לאחרים (להוריו או למוריו, שהוא חייב לציית להם, או לקדוש ברוך הוא אלמוני ורחוק, זר ולא מורגש) ישמח פחות. אבל מי שאינו חש שום טעם במעשיו - אפילו פעולה פשוטה, אפילו מצווה קלה, לעול מייגע תיחשב לו.
כיצד לחוש את תכלית המצוות, כיצד להיפטר ממחלת "מצוות אנשים מלומדה" וכיצד להפוך את הקדוש ברוך הוא מזר ורחוק לקרוב ומיטיב, לאב מרחם ואוהב - זוהי סוגיה בפני עצמה ואין כאן המקום להרחיב עליה. אולם החש שעולמו הדתי מפרך ומכביד - לפחות יתחקה על שורשי תחושתו ויבין, כי יש פתרון, והפתרון נמצא אך ורק בשינוי התפישה.