"לא היינו מספיק רגישים": ילדים של שורדי שואה בעצות לניצולי השבעה באוקטובר

רבים נוטים להשוות את הטבח שאירע בשבעה באוקטובר לשואת העם היהודי. היחידים שיוכלו לאמת את ההשוואה הם אלו שהיו שם בעצמם, אך רובם כבר לא איתנו. יצאתי למסע בעקבות אלו שהשואה ליוותה אותם כל חייהם, על אף שלא נכחו שם בעצמם - בני הדור השני.

המכנה המשותף לשלושת ילדיהם של ניצולי השואה איתם שוחחתי היה השתיקה. ההורים שעברו את הנורא מכל העדיפו להשאיר את הזוועות מאחור ולא להתעסק במה שהיה. "ראינו מספר על היד, אבל לא שאלנו", מספרת עדינה נהרי. אביה מאיר היה חייל במחנה עבודה ואילו אימה חיה בלומה עברה את אושוויץ ולאחר מכן את ברגן בלזן. לאורך כל שנות ילדותה לא הרגישה נהרי שהשואה מלווה אותה. במושב בו גרו כולם היו ניצולי שואה עם מספר על הזרוע, אך אף אחד לא דיבר על מה שהיה.

"שמענו את אמא צועקת בלילה. היא הדחיקה, אבל זה עשה לה טוב"

רק כשגדלה ולמדה על השואה הבינה נהרי כיצד זו השפיעה על חייהם. מזון מעולם לא נזרק, המצרכים נאגרו, החלה של שבת הייתה נאכלת גם ביום ראשון. "הם רצו לפנק אותנו אז קנו לנו לחם טרי, אבל אמא שלי הייתה אוכלת את החלה בטענה שהיא טעימה יותר ביום ראשון". האם הייתה מצטרפת לכל טיול שיצאו מבית הספר, ונהרי מבינה בדיעבד שזה נבע מפחד. האם מעולם לא סיפרה על מה שעברה, השתדלה להיות כל הזמן בשמחה, אבל בלילות הם שמעו אותה צועקת. "היא הדחיקה את זה בצורה קיצונית", מודה נהרי, "אבל זה מה שעשה לה טוב".

מאיר וחיה בלומה רוזנבוים ז"ל, הוריה של עדינה נהרי צילום: פרטי

אסתי בוזי דווקא לא שמעה את אמא שלה צועקת. גם לא את אבא. האם רחל ניצלה מהשואה כשגורשה לסיביר, האב בנימין ליברמן היה במחנה עבודה. המשפחות של שניהם שרדו את התופת. "לא שמעתי מהם כלום", אומרת בוזי, "אני הטיפשה לא שאלתי, וכשרציתי לשאול כבר לא היה את מי". גם בינם לבין עצמם, היא מספרת, הוריה לא שוחחו על מה שהיה. "כששאלתי את אמא שלי פרטים על אבא שלי היא לא ידעה לענות לי על השאלות שלי. הם הקימו חיים חדשים ולא דיברו יותר מדי על העבר".

"אי אפשר להשוות. שואה של העם היהודי הייתה אחת"

אבל העבר בכל זאת המשיך ללוות את בני הזוג. גם בבית של בוזי הרבו לאגור אוכל וציוד לכל מקרה שלא יקרה, ומדי פעם היא שמעה אמירות כמו "רק מי שהיה שם יכול להבין". כשהתבגרה החלה בוזי לחקור את השואה בעצמה וכך למדה את ההיסטוריה של אביה מבלי שסיפר לה דבר. אחרי הפנסיה היא החלה להעלות מופע בשם "זיכרונות מנפטלין - הדור השני יוצא מהארון". "לא חווינו דור שני הארדקור", היא מסבירה, "אבא שלי היה האדם הכי שמח בעולם, ציוני, נרגש לראות ילדים קטנים עם דגלי ישראל. הכל בשקט, לא דיברו. לכן כשהתחלתי לדבר על זה הרגשתי שאני יוצאת מהארון". השם נפטלין נלקח מהחומר המשמר באמצעותו אגרה אימה חפצים רבים בכל הבית.

אמא של אסתי בוזי צילום: פרטי

שתיהן מוצאות דימיון גדול בין השואה לשבעה באוקטובר, לצד הבדל משמעותי. "יש אנשים שאומרים: 'ביום השואה הזה לא צריך לדבר על זוועות שהיו לפני 70 שנה, יש לנו שואה שלנו'", מצטטת בוזי, וממהרת להתנגד: "לא, אי אפשר להשוות. שואה של העם היהודי הייתה אחת. מה שקרה בשבעה באוקטובר היה נורא, טבח, פוגרום, אבל יש הבדל. בזמן השואה לא הייתה לנו מדינה, לא היה מי שיגן עלינו. היום יש לנו צבא, יש מי שמנהל את המדינה. גם עכשיו, כשיש מלחמה, אנחנו לא מתחבאים ולא מסתתרים".

"לא ידענו להתנהג להורים שלנו, לא היינו מספיק רגישים"

לבני הדור השני, אלו שייוולדו לניצולי השבעה באוקטובר, היא ממליצה לשאול יותר שאלות. תחושת הפספוס על כך שלא התעניינה יותר בהוריה ממשיכה ללוות אותה. "גם פספוס ובעיקר מלא נקיפות מצפון, כי לא ידענו להתנהג להורים שלנו. לא היינו מספיק רגישים", היא נאנחת בכאב, "אבא שלי היה מסמר הערב בכל אירוע משפחתי, הוא היה שר שירים ביידיש ובהונגרית ואני כל הזמן אמרתי לו 'אבא, די'. אצלנו בבית דיברו רק עברית, מה פתאום אבא שלי שר ורוקד בהונגרית? היום אני מבינה שזה היה החיבור לשורשים".

נהרי מציעה את ההפך הגמור: "להבין את ההורים, לא לשאול יותר מדי שאלות", כך היא סוברת, "אם הם רוצים לספר, שיספרו. אם לא - להרפות ולזרום איתם. לא לשבת להם על הראש. נכון, אנחנו לא יודעים הרבה, אבל זה מה שהיא רצתה כנראה".

"הם לא סיפרו הרבה אבל מהמעט ששמענו אפשר לכתוב ספרים"

התחנה האחרונה במסע שלי בעקבות השואה הייתה אצל סבא שלי, הרב צבי שינובר. למרות שאני דור רביעי לשואה ולמרות שלא פגשתי את הוריו הניצולים כשהיו בחיים, מגיל קטן גדלתי על סיפורי השואה. מה שעברו הסבים והסבתות שלי באושוויץ ליווה וממשיך ללוות אותי תמיד - לא יעבור מפגש משפחתי בלי שיזכירו את השואה, אוכל לא זורקים, לאבא יש אין ספור בדיחות על הגטו. היה לי חשוב לשמוע את נקודת המבט של סבי, שגדל להורים ניצולים, ולהבין כמה השואה ליוותה אותו בילדותו.

אמא של סבי, סבתא הדסה, כבר הייתה נשואה כשהחלה השואה. בפוגרומים האכזריים היא איבדה את בעלה ושתי בנותיה הקטנטנות, מציאות נוראית שכבר לא נראית רחוקה כל כך כיום. לילדיה - סבי ושני אחיו - היא לא סיפרה דבר עד יום מותה. "ההורים שלי היו שניהם בשנות ה-20 לחייהם כאשר החיה הנאצית נכנסה לפולין וגירשה אותם מביתם", מספר לי סבא, "הכניסו אותם לגטאות, מיליוני יהודים במקומות צפופים, והחיים היו בלתי נסבלים. הם לא סיפרו לנו הרבה אבל מהמעט ששמענו אפשר לכתוב ספרים".

צבי שינובר והוריו הדסה ואהרון ז"ל צילום: פרטי

"שימשיכו להיאחז בחיים ולראות את הטוב שהם יכולים לעשות מול הרע שפגשנו"

למרות שהשואה לא ליוותה אותו באופן ניכר בילדותו - אותה הוא מתאר כמאושרת - היא בהחלט חיזקה את האמונה שלו. לניצולי השואה באוקטובר, אלו שעברו את הפוגרום של ימינו, הוא מציע להיאחז באמונה היהודית ובקשר לדורות הקודמים: "בידיעה שכולנו עברנו שואה איומה והקמנו מדינה חזקה ועצמאית", וחתם באיחול: "אני יכול רק לאחל להם שימשיכו להיאחז בחיים ולראות את הטוב שהם יכולים לעשות מול הרע שפגשנו".

סבי מבקש לסיים בסיפור מצמרר: "אמא הייתה באושוויץ שלוש שנים בלתי נסבלות. לילה אחד היא ועוד שתי בנות החליטו שאין להם כוח יותר לסבול את העבודה הקשה והן יקומו מוקדם לפנות בוקר, ירוצו אל גדרי התיל המחושמלים ויתאבדו. בהחלטה הזאת הן הלכו לישון. בלילה אביה התגלה אליה בחלומה ואמר לה: 'יהודיה אסור לה לקחת את החיים בעצמה. הצו שלנו הוא בדמייך חיי', ונעלם. שלוש הבנות האלה, אימי והשתיים האחרות, ניצלו מהשואה והקימו משפחות מפוארות".