איך מתפללים באמת מהלב?

את כל עולמו ברא הקדוש ברוך הוא במילים: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור".
מחסדו היה, שאף האדם, האיש היהודי, יברא את עולמו שלו במילים. הווה אומר - איזו צורה תהיה לחיי, מה יהיה לי ומה לא יהיה לי, מה ארגיש ומה אחשוב, האם יהיה לי רע או יהיה לי טוב, את הכול, הכול ממש, תלה הקדוש ברוך הוא בדיבור פינו - בתפילתנו.
"מצרף לכסף וכור לזהב", אומר הפסוק במשלי, "ואיש לפי מהללו". ביאור הדברים הוא, שמבחן הכסף והזהב, דהיינו הבדיקה עד כמה הם טהורים, נעשים בכור ובמצרף. כאשר מתיכים וצורפים אותם, נבחנת איכותם האמתית. ואיש - כיצד נבחנת מעלתו? מסיים הפסוק "איש לפי מהללו". מעלתו של האיש ניכרת במה שהוא משבח.
מגלה הסבא מקלם ביאור נוסף: "ואיש לפי מהללו, מהללו - תפילתו" (כמו תהילה), כלומר כפי אחיזתו של האדם בתפילה ניכרת מעלתו, ניכרת מידת אנושיותו. וכן כתב "כי גדר האדם וצורתו הוא מתפלל", וביאור העניין, שמעלת התפילה גדולה כל כך, עד שחשבו לקרוא את האדם בשם 'מתפלל', מתוך שמעלת התפילה אינה מיוחדת לתחום אחד או לשטחים מסוימים בלבד מענייני חייו ועולמו, אלא סובבת היא, גורמת ומשפיעה במידה מכרעת בכל צדדי האדם והעולם" ('מעלת התפילה' - הרב יחזקאל לוינשטיין זצ"ל).
בבטאנו את מילות התפילה, אנו חוזרים ומשתמשים, כביכול, בחומרים שבהם ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שכן מילות התפילה הקדושות אינן רק ביטוי להגיגי הלב. חכמינו ז"ל, ברוח קודשם ובעומק תבונתם, בחרו בעבורנו את המילים, את צירופי המילים המדויקים ביותר, המקיפים ביותר, העמוקים ביותר. צירופי המילים של חכמינו ז"ל מבטאים את כל צדדי חיינו וצרכינו, ונוגעים בכל המישורים של מחשבותינו ופנימיותינו. דומות מילים אלו לדרך סלולה וכבושה, דרך מלכו של עולם, וכאשר נצעד בה נגיע לבטח אל ה', אל קרבתו ואל נחמתו, ובלי ספק נזכה גם לישועתו.

שאל השואל המיוסר ושואלים רבים אחרים כמותו: כל זה טוב ויפה, אבל אינו נוגע לי. אני אינני מרגיש שום רגשות נעלים וקרבת אלוקים בשעת התפילה. אולי צדיקים מרגישים כך, אבל אני רוצה רק להיפטר מהעול הזה, וחוץ מייסורי מצפון, לא מתלווית לתפילותיי כמעט שום הרגשה.
אכן, גם חכמינו ז"ל, מסדרי התפילה, היו מודעים לקושי שיש בחזרה יום-יומית רצופה לאורך שנים על אותן מילים עצמן, ועל כן אמרו: "וכשאתה מתפלל - אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר (יואל ב): 'כי חנון ורחום הוא, ארך אפיים ורב חסד וניחם על הרעה'" (מסכת אבות ב יג).
ופירש הברטנורא שם: "קבע - כאדם שיש עליו חובה, דבר קבוע, ואומר אימתי אפרוק מעלי חוב זה, אי נמי [או גם, כלומר אפשרות אחרת לפרש את המילה 'קבע'], כאדם שקובע לו לקרוא פרק אחד, פרשה אחת, שאומר אותה בקריאה בעלמא, ואינו אומרה בלשון תחנונים, כאדם שמבקש רחמים".
באופן טבעי, תוך זמן לא רב עשויה להפוך התפילה לשגרה, לדבר שבהרגל, וגרוע מזה - לעול מעיק, עד שהאדם חש בלבו "אימתי אפרוק מעלי חוב זה". כאשר האדם מתפלל כך, באמת אין שום סיבה שיחוש חיות והתעלות בתפילתו, וגם הקדוש ברוך הוא, כביכול, אינו נהנה מתפילה כזו.
"כי חנון ורחום הוא", פירש הברטנורא, "ורוצה בתחנונים ועל ידי התחנונים הוא מרחם מיד". מדהים! אילו היינו מתפללים מתוך התחדשות וחיות, כאדם המבקש על נפשו, היינו נענים מיד! כך, בעצם, צריך להתפלל.
בעייתנו היא, שנדמה לנו שתחושת הכוונה בתפילה צריכה לבוא מעצמה, באופן טבעי, ואם לא - אין מה לעשות חוץ מלחוש "אימתי אפרוק מעלי חוב זה". אבל האמת היא שבאופן טבעי, כפי שציינו, נעשית התפילה, למרות מעלתה העצומה, לשגרה, וכדי להשתחרר ממעגל קסמים מטריד זה, שומה עלינו להתאמץ לשבור את נטייתנו הטבעית ולהשקיע בתפילה מאמץ ואנרגיה. מעניין הדבר, שמבין כל תרי"ג המצוות, מכנה הרמב"ם רק את מצוות התפילה 'עבודה', וכלשונו: "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר 'ועבדתם את ה' אלוקיכם', מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה, שנאמר 'ולעבדו בכל לבבכם'. אמרו חכמים: אי זו היא עבודה שבלב? זו תפילה" (הלכות תפילה פרק א הלכה א).

בשביל לשבור את שגרת התפילה, אין צורך להיות 'צדיק', צריך להשקיע עבודה מסוימת (לא קשה מדי), ואז הופך העול לעונג והניכור - לקרבת אלוקים. קרבת אלוקים כזו, ממלאת את כל היום ואת כל החיים באור אחר, אור מנחם של נוכחות הבורא ואהבתו הגדולה. עבודה זו, כמובא בהלכה, נעשית בעיקר לפני התפילה: "המתפלל צריך שיכוון כל פירוש המילות שמוציא בפיו... ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו... ויחשוב קודם התפילה מרוממות הא-ל יתעלה ובשפלות האדם" (משנה ברורה סימן צח סעיף א).
אם אדם "מתפרץ" אל תוכן התפילה מתוך עולמו הרגיל, על כל טרדותיו ובלבוליו, הוא גורר בלי משים את כל אלו לתפילתו, ואז היא בשבילו עול ומשא. אולם אם בטרם יפתח פיו, ישתדל לחשוב מחשבות אחרות, "לנקות את הראש" מכל הדברים הקטנים, הקטנוניים והיום-יומיים, וינסה לחשוב על דברים נעלים ונשגבים יותר, גם תפילתו תבוא מלבו, ממקום עמוק יותר, ותגיע בשמים למקום גבוה יותר.
לימד הבעל שם טוב הקדוש, שהתבוננות לפני התפילה, טוב שתהיה על מילות התפילה ועל משמעותן. דהיינו לפני שיאמר כל מילה, יחשוב עליה וינסה לדמיין ולחוש בלבו את משמעותה, ואז, רק אז יבטא אותה בשפתיו, וכך פירש את הפסוק "צוהר תעשה לתיבה" המובא בפרשת נח, שלתיבת התפילה צריך האדם לעשות צוהר, מלשון צהריים, דהיינו לדאוג לכך שתהיה מאירה כאור בצהריים. וזה נעשה, כאמור, על ידי שחושב ומנסה לחוש מה הוא אומר - בטרם יאמר.
והדבר פשוט, שהלא גם בשיחה בין אדם לחברו, אם אדם חושב על מה שהוא אומר ורק אחר כך מבטא את דבריו, בוודאי יש אז לדיבוריו משקל ומשמעות רבה יותר מאילו היה פולט סתם כך מילים בלא מחשבה ורגש.

וכן אומר החפץ חיים:
"'קחו עמכם דברים ושובו אל ה'' (הושע יד), וביאורו הוא, שלא נעשה כמו שאנו מורגלים בתשובתנו לפני ה' שאין אנו מתבוננים בתחילה מה לבקש ממנו, אלא אנו אומרים בפניו הנוסח המורגל לנו, כמו אשמנו ועל חטא וכדומה, ורק בעת האמירה גופא אנו חושבים שימחול לנו על עוון זה או על זה. ובאמת אין זה מן הנימוס, והכתוב אמר 'אם אדונים אני איה מוראי', והיתכן שיבוא אחד פתאום אל המלך לבקש ממנו על כמה דברים נחוצים שנצרך להם בענייניו ונוגע לו לחיי נפשו, או לבקש ממנו מחילה על כמה ענינים שפשע כנגדו, ויפעול בנפשו שלא להתבונן מתחילה איך לדבר עמו, אלא בוודאי יסדר בדעתו מתחילה היטב מה לדבר ואיך לדבר ועל איזה דבר יבקש מתחילה ועל איזה אחר כך. וקל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בורא כל העולמים אלקי האלקים ואדוני האדונים המחיה את הכל ברצונו, בוודאי צריך האדם להתבונן מתחילה על מה לבקש ממנו שימחול לו ולהסכים בדעתו שלא לשוב לכסלה עוד, ואחר כך לבא לפני ה' ולבקש ממנו דבר זה...

"...וכן נמי בענין תפלת שמונה עשרה, שקבעו חכמינו ז"ל בהם הרבה עניני שבח המקום והרבה ענייני בקשות הנוגע לגופו ונפשו, ובכל אחת ברכה לה', צריך להתבונן מתחילה מה הוא רוצה לבקש מה', ועל מה יברכנו, ואחר כך יאמר אותה הברכה. ואל יחשוב הקורא שדבר זה צריך שהות גדולה, לא כן הדבר כאשר בחנתי וניסיתי, אלא יהיה הסידור פתוח כנגד עיניו, ויתבונן רק איזה רגעים אחדים קודם כל ברכה, דהיינו למשל קודם ברכה ראשונה יתבונן שרוצה לומר שבח לפני המקום שהוא אלהינו ואלהי האבות וקונה הכל ולברך אותו על שהגן על אברהם, וכן קודם ברכה שניה יתבונן שרוצה לברכו על תחית המתים, וקודם ברכה ג' לברכו שהוא אל קדוש, וכן קודם רביעית לבקשו על הדעה ולברכו על זה, וכן קודם החמישית לבקשו על התשובה ולברכו על זה, וכן בכל הי"ח ברכות" ('שם עולם' – השמטות).

"זה לוקח המון זמן..." עלולה בכל זאת לצוץ מחשבה בלב הקורא. כן, זה נכון, בשביל להתפלל את כל התפילה בכוונה כראוי, זקוקים לכוח ולזמן רב, ואף שהחיות וההתעלות יגדלו בהתאם, למי שאינו רגיל בזה, עשויה גם עבודה זו להתדמות לעול. על כן, כמו בכל הדברים שבקדושה - לימדונו גדולי ישראל לעבוד באופן הדרגתי.
רצוי לבחור לנו קטע קטן, אפילו רק ברכה אחת מתוך השמונה עשרה או מתוך ברכות השחר, ולהחליט: לפחות על הברכה הזו אני עובד כל יום. בברכה הזו אני מתבונן בכל מילה לפני שאני אומר אותה, משתדל שלא לחשוב על דברים אחרים, אלא להתרכז אך ורק במשמעותה הפשוטה של המילה, ואחר כך אומר אותה.

המתמיד בעבודה זו, יגלה עד מהרה, שברכה זו או קטע זה מן התפילה שבחר "לעבוד" עליו נעשה עד מהרה לעונג אמתי, לתפילה של ממש, לקרבת ה'. אז - אפשר לבחור קטע נוסף ולעבוד גם עליו, וכן הלאה. באופן כזה אנו מתרגלים כוונה בתפילה וגם לא מלחיצים את עצמנו להשתנות בפעם אחת.

זכורני, באחד מניסיונותיי שלי להילחם על תפילה בכוונה ולהפסיק לחוש בה משא ועול מיותר, התבוננתי פעם במילים "מחיה מתים אתה". פשוט התבוננתי בהן כדי שאוכל אולי לומר אותן מתוך כוונת הלב ולא מתוך שגרה מעיקה.
פתאום חשבתי "הלא אני הוא המת, הלא רגשי הקודש שבי חלשים ומוקפאים עד אימה, הלא חיי הנפש שלי - ביחס למה שניתן ואפשר לצפות מיהודי, חלק אלוק ממעל - דלים ומדולדלים, ואם ה' מחיה מתים, היוכל לחיות גם אותי? מילא מתים, בסוף הדורות, יהיה בהם מחזה מרהיב של שינוי הבריאה, אני יכול להאמין שה' יחיה אותם, אבל אותי, כאן ועכשיו, את לבי הקר - האם גם אותו בכוחו להחיות?"
ופתאום נזכרתי שכן, אכן, הלא מקרא מלא הוא: "היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות", מספר יחזקאל הנביא (לז א-יא), "והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאד על פני הבקעה והנה יבשות מאד. ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה? ואומר: ה' אלוקים אתה ידעת".
אפילו יחזקאל מתקשה להאמין בחיות מחודשת לעצמות כה יבשות, אבל ה' מצווה אותו, והפלא מתרחש לנגד עיניו: "והנבאתי כאשר צוני ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד".
מה פשר המחזה הזה? למי הוא מיועד? מסביר ה' ליחזקאל דברים ברורים: "ויאמר אלי בן אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים: יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו".
כן, הנה במפורש, אני הוא המת! ואותי, ואותנו כולנו, מבטיח ה' להחיות.
וכך האירו לי אז מילות התפילה: "מחיה מתים אתה", בתוך המוות המרחף סביב, בתוך היובש הרוחני המחלחל מסביב - "התחיינה העצמות האלה"? שואל ה' ועונים מאמיניו, ומעידים כל המתפללים אליו, "כן, תחיינה!"
נגד כל הסברות המציאותיות כביכול, נגד כל הערכות המצב הריאליות לכאורה, מול עולם ומלואו של חומרנות שוטפת ומכלה, של מידות רעות ונפסדות, של אטימות וקהות לב ומוח, אנחנו מאמינים!
מחיה מתים אתה!
התחיינה המחשבות הטהורות ורגשות הקדושה? כן. אף אם הן נרמסו עד עפר, הן עתידות להתקומם ולמרוד ברע. להשליך הלאה את המוות ואת נושאיו ולהוליד חיים חדשים, חיים אמתיים, חיים מלאים ומאירים. מול ונגד כל התחזיות הקודרות ייוולדו חיים חדשים של קדושה לכל אחד ואחד מאתנו, יהיה מי שיהיה, עבר מה שעבר, ויהיו אז חיים לכולנו יחד.
מדוע? הלא כתוב. הלא אומרים אנו לפניו - מחיה מתים אתה...
שלוש מילים מאירות.