אפתח ואומר- כדי להנות מסרט , צריך להוריד מעט ממעטה המרכזניקיות האדוקה (שאני ניחן בה) למשך כשעה וחצי, לראות את הסרט בפשטות ובתמימות. כך אני עשיתי ונהנתי מאוד מהסרט, חצי מהזמן צחקתי ובחציו השני בכיתי. הסרט מצליח להראות את מה שהוא רוצה בצורה טובה.
אחרי שנהנת אתה מוזמן להשחיז את הסכין ולבתר את הסרט לגזרים.
הסרט עוסק בזוג חוזרים בתשובה, ברסלברים, משה ומלי (שולי ומיכל רנד), חשוכי ילדים וחשוכי כסף הנמצאים לפני חג הסוכות ללא יכולות כלכליות לחג- לא אוכל, לא סוכה ולא ארבעת המינים. לאחר תפילות ובקשות מרובות, מגיע בדרך "נס" סכום כסף נכבד (אלף דולר!) וסוכה (שמתברר אחר כך שהיא גזולה). יותר טוב מזה לא יכול להיות. דא עקא, שעם כניסת החג מגיעים זוג אורחים-אסירים נמלטים- שאחד מהם חבר של משה מהעבר הלא סימפטי שממנו נמלט משה. כיצד להתמודד עם אורחים בלתי רצוים שכאלה? משה ומלי מכניסים את "האושפיזין" לסוכתם ומכאן מתחיל חג מעניין ומשעשע, מלא בעליות וירידות, שמחה ועצבות, צחוק ובכי, עד לסוף הקיצ'י עם הולדת הבן נחמן (איך לא...).
בסרט הרבה התמודדות ותפילה לה' במצבי לחץ. מלי שולחת את משה בתחילת הסרט להתפלל עליהם, על המצב הכלכלי הקשה. גם היא מתפללת. הפנייה לה' היא בגוף שני, "אני מת עליך אבא", "אתה צדיק, אתה מותק", דיבור אנושי לגמרי. המרכזניק שבך כמעט מתעלף. 'איך הם מדברים לה'? קצת יראה, קצת כבוד!'. מצד שני, היכולת לראות איך ה' הוא כ"כ נגיש כ"כ קרוב, מעט מעוררת קנאה. מתי לאחרונה כאשר נכנסתי למצב קשה התפללתי באמת לה' שיעזור לי לצאת ממנו? משהו מעבר ל"ממעמקים קראתיך ה'".
בכלל, השמוש בכנוי "ה' " ולא "הקב"ה" (או קוב"ה למהדרין) אינו שגור במקומותינו. "הקדוש ברוך הוא". שמוש בגוף שלישי שכבר נותן מעט דיסטאנס. "השם". ידידותי וקרוב למשתמש.
מהי הדרך הנכונה, הקרוב או הרחוק, אבינו או מלכנו? שניהם? איך?
אנחנו מנסים כל החיים להתקרב, לגעת, במשהו מעלינו, מעל העולם. במבט פשוט, יכולת ההתחברות בין הסופי לאין סופי איננה אפשרית . התורה מציעה לנו את היכולת הבלתי אפשרית הזאת. אנו לוקחים אותה, מאמינים שהיא מגשרת, אך כמעט תמיד לא חשים בזה בצורה מוחלטת. האם התחושה שהכל מה', שאני כל הזמן משוחח עם ה', מקרבת אותנו לנגיעה בבלתי מובן הזה, או שאנו רק משלים את עצמנו? האם "מותר" להתייחס כך לה' לצורך התקרבות, או שזו הקטנה וכמעט הגשמה?
עוד נקודה. הכל מה'. וכמאמר השיר בסוף הסרט "יש רק הקב"ה". הקשיים. ההצלה. הפושעים שהגיעו. הסוכה הגזולה. אולי גם קצת השקר ששקרתי לאשתי ולחברים שלי. הכסף שהגיע. אכן, אנו מאמינים בהשגחה פרטית , אך בסרט זה נראה נוח מתמיד, מסיר אחריות. ה' נתן לי, ה' לקח לי, יהי שם ה' מבורך לי. אולי כדי קצת לצאת לעבוד כשהמצב הכלכלי קשה? אולי. ואולי נשב נלמד ונתפלל וה' ישלח לנו אלף דולרים שיסדרו הכל. מאידך, ה' הוא זה ששלח לי את האורחים הכל כך לא נוחים הללו ולכן אני מוכרח לעמוד בנסיון. זה יפה , אך גם פה יש איזו נקודה. נפלתי? יכולת החזרה פשוטה להפליא ("קלה שבקלות"...).משה שיקר לאורחים במוצאי יו"ט שהוא נוסע לחמיו כדי שיוכל להשאר לבד עם אשתו. האורחים הולכים. הוא מתחרט. האורחים חוזרים (לאחר תפילה לה') ומשה מקבל צ'אנס נוסף, בו הוא עומד. יש תשובה, היא אפילו קדמה לעולם, האם היא כל כך פשוטה באמת? בסרט נדמה שאנו חיים במין משחק מחשב ואם הגיבור נפסל יש לו עוד "חיים" במאגר. העליות והירידות הן מאוד דרסטיות. ייתכן שזה כך כסרט, שצריך התפתחויות מרגשות , אך באופן כללי נראה כאילו הם חיים במין סרט ולא ברור מי הכוכב הראשי, הקב"ה או הם. "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", אך שוב, היכן נמצאת הנקודה המשיקה?
הסרט רצוף בהתפתחויות חיוביות על כל צרה שלא תבוא. קצת מזכיר את ספר שופטים. ריטואל של צרה (לאו דווקא בעקבות חטא, וזהו שוני), תפילה וישועה. האמת- כך דרכם של סרטים, אי אפשר רק טרגדיות. אך מה קורה אם בחיים פחות מסתדר, אם אלף הדולרים לא היו מגיעים? לא שהם היו כופרים, ח"ו, אך זה מעלה תהיות.
יש עוד תהיות, כגון, האם היית רוכש אתרוג ב- 1000 ש"ח כאשר מצבך הפיננסי אינו מזהיר? האם היית מעלים מאשתך שהאורחים הם פושעים נמלטים כדי שלא תגרש אותם? האם אשתך היתה בורחת מהבית בהוודע האמת? (נקווה שלא...)
שאלות ותהיות, אך ללא ספק שאלת הקשר ביננו ובין הקב"ה היא השאלה הגדולה בסרט, ולמעשה בחיים בכלל, איך אני, הדל , מגיע אל הגודל, הנשגב, האם זה אפשרי.
אשמח לשמוע הארות.
... לסיום, איך היו קוראים לילד אם זו היתה בת?...