פתיח:
תמונה מס' 1: (מקום: בתוך פיו של הלויתן. המים מתחילים לרדת.)
מרלין: תפסיקי לדבר לויתנית. את לא רואה שהלויתן עומד לבלוע אותנו?
דורי: זה בסדר. עדיין הפה שלו חצי מלא.
מרלין: לא, הוא חצי ריק.
תמונה מס' 2:
מרלין ראה את נמו מת (זה מה שהוא חושב). עם ראש בקרקע הוא מתחיל לחזור הביתה, ותוך כדי כך הוא נקלע לדרך צפופה של דגים עם פנים זועפות. דגים אלו עסוקים בשגרת יומם, רצים לדרכם ואפילו לא מזיזים את עיניהם להסתכל על מרלין שמפריע לתנועה.
בתמונה זו אי אפשר שלא להיזכר ברחוב סואן וצפוף, כשבצד יושב לו עני ומקבץ נדבות. האנשים ברחוב מתעלמים לגמרי מקיומו וגם הוא כבר לא מצפה לעזרה.
אין צורך לומר שהתמונה הראשונה עוסקת בשאלה על איזה חצי של הכוס עדיף להסתכל. חוץ משתי תמונות אלה יש בסרט "מוצאים את נמו" תכנים רבים ושונים, ובהם עוסק המאמר הבא.
לפני שנתחיל בניתוח הסרט, נשאל: האם בכלל יש טעם בחיפוש משמעות לסרטים? יש שיאמרו שסרטים נעשים בשביל לגרום הנאה לאנשים ותו לא. נראה לי שלומר דבר כזה הוא כמו להגיד שגם ספרים נכתבים לצורכי הנאה בלבד. למעשה, כמעט בכל ספר ישנם מסרים שונים שמובעים בסיפור, לעיתים הם נסתרים ולעיתים הם גלויים וברורים, לעיתים ברור שהמחבר התכוון לשלבם בסיפור ולעיתים נדמה שהוא שילב אותם בסיפור בלי להיות מודע לכך. אותו הדבר אמור גם לגבי סרטים. גם יוצרי הסרטים עצמם רואים את תפקידם כיוצרי תרבות וכאמנים, ולא רק כספקי בידור. אין זה אומר שאסור לראות סרטים סתם בשביל ההנאה, אך מומלץ גם לשים לב למסרים העולים מהסרט ופעמים רבות ניתן לגלות כך דברים מעניינים מאוד ומעוררי מחשבה.
בסרט "מוצאים את נמו", שהיה לסרט האנימציה המצליח ביותר בתולדות הקולנוע, ניתן לראות מסרים מעניינים ביותר. להלן ננסה לחשוף אותם.
הסרט נפתח בחייהם המאושרים של משפחת הדג-ליצן: אמא, אבא וארבע מאות ביצים שעומדים לבקוע בכל רגע. מבחינתם המצב מושלם, החיים לא יכלו להיראות טוב יותר, והבעיה היחידה שמעסיקה אותם כרגע היא איזה שם לקרוא לדגיגים הנולדים. אפילו המוזיקה שלווה.
כידוע, עולמנו אינו מושלם כלל ומשפחת הדג-ליצן הצעירה נחשפת לאמת מרה זו בצורה טרגית ביותר. עוד בטרם בוקעים הביצים מגיע כריש גדול ורעב לביתם ובולע 399 ביצים ביחד עם אמם המנסה לשווא להגן עליהם. אבא מרלין והדגיגון נמו נשארים לבדם באוקיינוס הגדול והמאיים. לא עברו ימים רבים ואסון נוסף פקד את מה שנשאר ממשפחת הדג-ליצן. ביומו הראשון בבית הספר נחטף נמו ע"י צוללן שרצה "להציל אותו מטביעה" (כאן יש ביקורת ברורה על כך שהאדם המודרני השולט בעולם חושב שהוא מפתח את העולם ומועיל לו אך למעשה הוא רק הורס אותו).
זוהי הפתיחה לסרט שבאה להבהיר, אם מישהו לא יודע, את העובדה שהחיים בעולמנו לעולם אינם מושלמים אלא מלאים בבעיות שונות.
בהמשך הסרט מובאים טיפוסים מסוגים שונים שסיגלו לעצמם, כל אחד בדרכו שלו, גישות שונות לשאלה כיצד להתמודד עם אתגרי החיים באוקיינוס. כעת נראה באיזו דרך בוחרת כל אחת מהדמויות ונתמקד בעיקר במרלין ובדורי שבחרו בצורות החיים הקיצוניות ביותר.
מרלין: את מרלין יש רק דבר אחד שמעניין ומעסיק והוא: להצליח במסע לחיפוש בנו. בשביל להגשים את מטרתו הוא מוכן לחצות את האוקיינוס פשוטו כמשמעו, להלחם בכרישים, לצלול לתהום חשוכה אל הלא נודע, לעבור שדה מדוזות, ועוד סכנות רבות אחרות. הצעד שעושה מרלין נחשב לחריג ולא מקובל, ולכן הוא מתפרסם בכל האוקיינוס. מרלין זוכר את עברו, דהיינו את החיים היפים שהיו לו לפני הצרות, ושואף לחזור אליהם ככל שניתן ולחדש ימיו כקדם. בהיותו דג-ליצן, החברה מצפה ממנו להיות הדג הכי מצחיק בשונית, אך לו יש ייעוד בחיים ועד שימלא את המשימה שלקח על עצמו, בחיים לא תראו אותו עם חיוך על הפנים. בשביל להגשים את ייעודו הוא לא ינוח ולא ישקוט ואף ימסור את נפשו. למעשה, דווקא ייעוד זה שעליו למלא הוא מה ששומר אותו בחיים. בנוסף, מרלין הוא חלק מסביבתו. בתעודת הזהות שלו אנו יודעים מה כתוב בסעיפים מעמד משפחתי (אלמן + 1), כתובת (השושנה שעל השונית) ומשפחה (דג-ליצן). בהמשך נראה שעובדה זו לא מובנת מאליה. צבעו של מרלין הוא כתום, שזהו צבע האש - חם, בוער ודינמי.
דורי: דורי היא היפוכו הגמור של מרלין. היא מופיעה בסרט בפתאומיות כאשר מרלין מתנגש בה במהלך הריצה שלו להגשמת ייעודו. איננו יודעים מי היא או מה היא עשתה עד אז. מצד שני, זה גם לא מעניין אף אחד, לא אותנו ולא אותה. הדבר שהכי מאפיין את דורי הוא היותה חולה במחלת השכחה. כזכור, היא שוכחת כל דבר שקרה לפני יותר מעשרים שניות. כתוצאה מכך אין לה משפחה, חברים ובית, אך בעיקר אין לה עבר. היא לא יכולה ללמוד מהנסיון (לפחות לא באופן מודע), ולא להצטער או להתייאש מהעבר. כמו-כן דורי לוקחת כל דבר בקלות. אין לה סיבה לפחד מהעתיד, כיון שגם הקשיים יעברו מהר מאוד. חייה מתחדשים בכל רגע ורגע ומסתיימים לא יותר מדקה אחרי שהתחילו. מהסיבה הזו היא כל-כך אוהבת משחקים ושירים, מכיוון שאלו הנאות שקל לייצר בזמן קצר והן לא נמשכות לאורך זמן. היא מנסה להפיק את המכסימום האפשרי מכל רגע. צבעה של דורי הוא כחול, צבע השמים והים – דהיינו רגוע ושליו.
הכרישים: לא כל אחד זוכה להיות כריש. זאת משום שהכרישים הם האלפיון העליון של האוקיינוס. להם אין דאגות על הראש: האוכל מצוי בשפע, והם יכולים להסתובב בכל מקום כרצונם. הכרישים מודעים לכוחם הרב, ולכך שיש בים הרבה דגים קטנים וחלשים מהם, אך להם יש ערכים, ולכן הם לא מוכנים לנצל את כוחם הרב לרעה. הם דוגלים בערכי האהבה, האחוה, השלום והרעות, שצריכים לדעתם לשרור באוקיינוס. הם מכריזים שהם אוהבים כל דג ודג כנפשם ושאסור לשום דג לאכול דג אחר, ללא הבדל גזע, דת ומין. אבל כל זה נכון עד שהם מריחים את ריח הדם מקרוב. כאן נגמרים האידיאלים ומתחילים האינטרסים. הכרישים אוהבים את כולם אך ממרומי מעמדם הגבוה קצת קשה להם לראות את בעיותיהם של הדגים הפשוטים. אם רק היו מקשיבים לבעיה שיש למרלין לספר להם, הם היו חוסכים ממנו את רוב המכשולים בדרכו אל נמו. בקיצור, הצביעות חוגגת.
צבי-הים: כפי שראינו, האוקיינוס הוא עולם האפשרויות הבלתי מוגבלות, לחיוב ולשלילה. צבי הים הצליחו למצוא בתוך המרחבים הגדולים של הים מרחב מחיה צר ומוגבל שבו יוכלו להתקיים קהילות שלמות של צבים ולהתקדם בדרכם בחופשיות ללא הפרעות. שם העולם לא מתעניין בהם והם לא מתעניינים בו. ממקום זה העולם נראה נורא פשוט והחיים בו יפים ומאושרים. קורות חייו של צב ים נקבעו לו עוד לפני שנולד. מיד לאחר בקיעתו מהביצה שעל החוף הוא יודע לנווט את דרכו אל הים, ומשם, בלי לשאול שאלות, הוא נכנס לזרם ונשאר שם עד גיל 150 (או עד שישאל שאלות).
תושבי האקווריום: מה יקרה אם ניקח קבוצת דגים שאין ביניהם קשר כלשהו, נכלא אותם ביחד על אי בודד של מים מוקף ביבשה, וכל שנה (ביום ההולדת של דארלה) נוציא להורג אחד מהם? מהניסיון שנעשה באקווריום של פ. שרמן מסידני מתברר שזהו יום הדין של הדגים שבו נבחן אופיו של כל דג ודג ויחסו אל סביבתו. יהיו דגים שכל היום יחשבו על פתרונות איך אפשר להציל את המושבה, ויהיו כאלה שישקעו בעצמם ויקוו לטוב, או אפילו יאבדו את שפיותם. בסופו של דבר נחישותו של המנהיג גיל, ביחד עם קצת מזל (השגחה כמובן) מונעת מהקבוצה מוות בייסורים בידיה של דארלה.
עוד: ניתן לראות בסרט יחסים שונים של יחידים וקבוצה. הלויתן חי בבדידות גמורה. הכרישים הקימו לעצמם קבוצת תמיכה. גם תושבי השונית וגם תושבי האקווריום הם מינים שונים החיים בחברה מאורגנת וממוסדת. בקבוצת הדגים שמראה למרלין ולדורי את הדרך כולם נראים אותו דבר וחושבים על אותו דבר בדיוק באותו זמן, כלומר חסרי אישיות לחלוטין. הדגים בעלי הפנים הרציניות והזועפות (מהסוף, אלה שכמעט נתפסים ברשת) חיים בקבוצה גדולה ומבולגנת עד שנמו מלמד אותם שלטובתם כדאי להם לשתף פעולה.
נעצור כאן לרגע ונשאל: אז מהי הגישה הנכונה לחיים? הרצינות של מרלין? הקלילות של דורי? האם צריך לאמץ את אידיאולוגיית הריסון העצמי של הכרישים? או אולי את תמימותם של צבי הים?
לקראת סיום הסרט…
כשאנשים (ודגים) שונים לגמרי מתאחדים למען מטרה כלשהי, הם מתלכדים ביניהם, ומתוך כך הם גם לומדים ומושפעים אחד מהשני. כך גם בסרט שלנו, מרלין ודורי לא יוצאים מהמסע אותם טיפוסים שהיו בו בהתחלה.
מרלין 2: בתחילת המסע מרלין הססן, פחדן ולא סומך על אף אחד. אולם, בעזרתה של דורי הוא מתגבר על כל התכונות האלה ורק כך משיג את מטרתו. בדקות האבל שהיו לו לאחר שחשב שנמו מת הוא אפילו החליט לאמץ את גישת דורי לחלוטין ולשכוח מהכל.
דורי 2: דורי נשארת שמחה וקלילה לאורך כל הסרט, אך בתחומים מסויימים עוברים גם עליה שינויים מרחיקי לכת. עצם הסכמתה להתגייס למשימה ארוכה היתה צעד ענק לכיוונו של מרלין. זאת הפעם הראשונה בחייה שיש לה חברים למשך הרבה זמן. פתאום היא מגלה שדברים שחשובים לה היא זוכרת מצוין, אלא שכנראה עד היום לא היו דברים כאלה.
נמו: מיהו נמו? בתוכנית המקורית נמו היה אמור להיות רק אחד מארבע מאות דגיגים דומים במשפחתו (למה דומים? זה מכיוון שב"עולם המושלם" שדיברנו עליו בהתחלה אין אתגרים, ואם אין אתגרים אין מוטיבציה להתפתח, ואם אין מוטי' להתפ' אין שונות. וראה הרחבה בספר "מוצא המינים"). בסופו של דבר, נמו הוא בן יחיד ואישיות מלאת אופי בפני עצמה. נמו, כמו כל ילד, אוהב לחקור, לשאול, לנסות, לברר. כשהוא רוצה לבצע משהו הוא לא מפחד ובנחישות וברעננות של ילד עושה זאת. בעקבות החיים החדשים שהוא מחדיר לאקווריום, אפשר לראות שנמו הוא ההבדל בין כל הכישלונות של גיל לברוח לבין ההצלחה האחרונה.
ניתן ללמוד דברים רבים מתכונות אלו של נמו, אבל בכל זאת נראה שכל אלו הם רק המאפיינים השוליים שלו. בעיקר, נמו הוא הדבר הכי יקר בחייו של מרלין. בלעדיו החיים של מרלין יהיו חסרי תוכן ומשמעות, וחסרי עבר ועתיד. נמו מזכיר למרלין את העולם הישן והמושלם שהיה לו בעברו, ומצד שני הוא גם זה שנותן לו המשכיות בעתיד. הוא מטרת המסע, הייעוד.
לבסוף נמו נמצא והמשפחה הקטנה מתאחדת. אך כאן הסרט לא נגמר. דורי וקבוצת דגים גדולה נתפסים ברשת דייגים. זוהי אותה קבוצה מתמונה מס' 2 שלפני רגע כל אחד בה היה עסוק בעצמו. כעת הגיעה שעת המבחן לבדוק עם המסע השיג את מטרתו. נמו ומרלין מלמדים את הקבוצה שאם כל אחד בנפרד ינסה להציל את עצמו זה לא יגמר טוב. בשביל להנצל עליהם לאחד כוחות ולשחות בכיוון אחד למען המטרה המשותפת. בכך נמו ומרלין מוכיחים שעכשיו הדייג כבר לא יכול לנצח אותם.
בסופו של דבר, מטרת הסרט היא ללמד אותנו איך "מוצאים את נמו". ראשית, אפשר לראות מהסרט שבשביל למצוא דרושה קודם כל מוטיבציה לחפש. והרבה מוטיבציה. יהודי מאמין שרואה דבר שדרוש תיקון, בין אם התקלה נמצאת בנפשו פנימה ובין אם היא מחוצה לו, חובה עליו לנסות לתקן. עליו לקחת בחשבון שהדרך עלולה להיות קשה ומסובכת. בסופו של דבר, הגורם העיקרי שצריך להדריך אותו בחיפוש אחרי נמו הוא הנחישות של מרלין, אך היא צריכה להיות מלווה לאורך כל הדרך גם בשמחת החיים של דורי. אפשר גם להיעזר באנשים טובים באמצע הדרך, ופעמים רבות עדיף לפעול בקבוצה, אך צריך לדעת שאחרים לא יעשו בשבילנו את העבודה ושאת העיקר אנחנו צריכים לעשות.
איפה נמו נמצא? שאלה טובה. לפעמים הוא רחוק מאוד ולפעמים קרוב. ולפעמים צריך להגיע עד לאוסטרליה ולחפש שם במעמקי האוקיינוס, בשביל להבין שהוא נמצא ממש מתחת לאף. על כל אחד מאתנו מוטל למצוא את נמו, והעיקר לא לפחד כלל.