האם לחגוג השנה את יום העצמאות? זו שאלה שרבים מאד בחברה הישראלית שואלים את עצמם בימים אלה. קשה לחשוב על חגיגה וביטויים של שמחה כשמועקה כל כך כבדה יושבת על ליבנו – חטופים, חללים, מפונים, ומלחמה שלא נגמרת. יש גם שחשים שחגיגות העצמאות השנה יפגעו בזיכרון הנרצחים והנופלים שנפלו במהלך המלחמה, ויסתירו את הכישלון המערכתי הגדול של המדינה שהוביל למותם.
דווקא השנה יש חשיבות לחגיגות העצמאות
אני מבקש לחלוק על כך ולטעון שדווקא השנה, ואולי במיוחד השנה, יש חשיבות לחגיגות העצמאות. יש אמנם לעצבן באופן צנוע יותר ולהגביל את ההוללות שבהן, ברגישות למצב שבו אנו שרויים, אבל לא להסכים לוותר עליהן. הסיבה לכך היא אותו קשר מיוחד, פרדוקסלי מטבעו, שקיים כל שנה, אך כעת זוכה למשמעות מיוחדת, בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובין חגיגות העצמאות.
אין זה סוד שהצמדת הימים זה לזה אינה קלה. לא פעם עלתה הדרישה להפריד ביניהם. למשפחות השכולות, ולא רק להן, המעבר מציון השכול והאובדן, העצב והכאב, לחגיגות ולשמחה הוא חד מדי ודוקר מדי. אבל בעיני, הימים הללו אחוזים זה בזה. עד כדי כך אחוזים שאי אפשר לציין את האחד מבלעדי השני. כאילו היומיים האלה הם יום אחד ארוך, שלו שני פנים. זה לא קל להכלה, אבל זהו פרדוקס החיים והמוות במדינה הזו.
אנו מעוניינים להחזיק בערכים שנסכים למות עבורם לא בשביל המוות אלא בשביל החיים
אנו אומה חפצת חיים ועם זאת אנו רואים בנופלים בשם זהותם היהודית או בהגנה על המולדת קדושים. במסורת היהודית, המוות הוא הטומאה הגדולה ביותר, ועם זאת אנו מעריכים עד מאד את מי שמוכן למסור את נפשו עבור ערכים נאצלים. ממבט ראשון זו סתירה, אבל למעשה זו חידת הקיום שלנו. חיים ראויים הם חיים שטבולים בהם ערכים ששווה למות למענם. אין זה אומר שאנו מעוניינים במוות. ההפך; אנו עושים הכל כדי למנוע אותו ומבכים אותו כשהוא קורה. אנו מעוניינים להחזיק בערכים שנסכים למות עבורם לא בשביל המוות אלא בשביל החיים, כדי להפוך את חיינו למלאי תוכן ומשמעות.
היה זה דוד בן גוריון שבצו תל חי, בהתייחסו לדמותו של טרומפלדור, הצהיר ש"אפשר לחיות חיים שכדאי לחיות רק אם יודעים למות". אכן, לא למות בארץ באנו אלא לחיות בה. אבל אילו חיים? חיים מלאים בערכים ורוח, שגדולים מן החיים עצמם.
קל מאד ליפול לקיצונות. דתיות או לאומנות פונדמנטליסטיות יגרסו שהחיים נטולי ערך לעומת אידיאלים של לאום או של אמונה. לכן הן יקדשו את המוות וגם ישמחו בו. חיים ריקים מתוכן יוותרו על כל ממד של קודש, יאמינו ביחסיותם של הערכים, ולא יראו בחיי האדם דבר שמעבר לחיים עצמם. אך אלה גם אלה תופסים את הקיום האנושי באופן רדוד – מצד אחד נטול ערך ומצד שני נטול הדר. הראשון מאבד את החיים. השני מאבד את הטעם שבחיים. ואילו האמת היא שרק כשמוצאים דבר שמוכנים לוותר על החיים בעבורו, ניתן לשוב ולחוות את החיים כבעלי ערך.
בזיכרון הנופלים אנו מקדשים את חיינו כעם עצמאי. בחגיגות עצמאותנו אנו מעניקים פשר לנפילתם
בהיבט הזה, הצמדת יום הזיכרון ליום העצמאות, היא מעשה בעל משמעות רבה. אנו מחברים יום שמוקדש לבכי וצער על החיים שאבדו ליום שבו אנו חוגגים את הדבר שאנו מוכנים למסור את חיינו עבורו. אנו בוכים את מותם של הנופלים במערכות ישראל אך חוגגים את הדבר שבגינו אירע לנו האובדן הזה. זה נראה פרדוקס אך למעשה זהו עומק החיים של עם ריבוני, חפץ חיים, צדק וחסד, שעדיין מצוי במאבק על קיומו וחירותו.
מסיבה זו, דווקא השנה, לאחר אובדן כה גדול ומתמשך, כשבליבנו הפצע ממשיך עוד לדמם, חשוב שנייחד יום לזיכרון כל הנופלים והנרצחים אך בה בעת חשוב שנייחד יום שבו נזכיר עבור מה הם נפלו ומסרו את נפשם. משואות, פרס ישראל, חידון התנ"ך – כל אלו ועוד מסמלים את הרוח המיוחדת של העם שלנו; אותה רוח שעליה ובעבורה אנו חיים ונלחמים גם, גם במחיר סיכון חיינו.
בזיכרון הנופלים אנו מקדשים את חיינו כעם עצמאי. בחגיגות עצמאותנו אנו מעניקים פשר לנפילתם. אלו שני ימים שאי אפשר באמת לנתק ביניהם, כל השנים, ואולי במיוחד השנה.
הרב ד"ר עידו פכטר ראש תחום רבנים וקהילות בנאמני תורה ועבודה.