עיקר הפרשה עוסק בחטא המרגלים, ובסופה מופיעים מספר ענינים שאין להם בהסתכלות ראשונה כל שייכות אליו: הבאת מנחה לכל קורבן, חלה, עבודה זרה של ציבור ושל יחיד, בשגגה או במזיד, חילול שבת של המקושש עצים ומצות ציצית.
לפני מצות הבאת המנחה מופיע: "כי תבאו אל ארץ משבתיכם אשר אני נותן לכם" ולפני מצות חלה מופיע: "בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה", והענין של עבודת כוכבים של ציבור ושל יחיד מובא בהמשך ללא הפסקה.
לעומת זאת, נושא המקושש עצים ביום השבת ממוקם "במדבר" ורבותינו פירשו שזה היה במרה, יחד עם סיפור האנשים שיצאו ללקוט את המן בשבת ולא מצאו, היינו ששמרו את השבת הראשונה ואת השניה חללו ועל זה נאמר שאילו שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים.
לגבי מצות ציצית הנוהגת בכל מקום ובכל זמן, כתוב סתם "דבר אל בני ישראל ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית".
על "כי תבאו" מפרש רש"י: "בישר להם שיכנסו לארץ". לאחר הפורענות הנוראה שנאמרה להם קודם, "ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה", הרי אלו דברי תנחומים חשובים.
על "בבואכם" מפרש רש"י, שזה בא ללמדנו כי בעוד כל המצות התלויות בארץ נוהגות רק לאחר ירושה וישיבה, מצות חלה נוהגת מיד אם אכילת לחם מעבור הארץ.
מכאן נפתח לנו פתח להבנת רצף הדברים בפרשה, בקשר למרכזיותה של ארץ ישראל בחיי האומה. נראה שכל העניינים האלו באים כתשובה לטענות של המרגלים, שלא רצו להכנס לארץ וחפשו תירוצים ותואנות להסוות את עמדתם העקרונית, באומרם שכיבוש הארץ הוא אף מעבר ליכולתו של הקב"ה, "כי חזק הוא ממנו" כביכול כלפי מעלה אמרו.
וכן כתב השפת אמת שהמרגלים לא רצו להכנס לארץ ישראל בגלל שלושת המתנות הטובות שהיו להם לישראל במדבר, מן, באר וענני כבוד, ושלושתם מן השמים. היינו שטענתם היתה שבמדבר הם חיים חיי רוח כאדם הראשון בגן עדן לפני החטא וכל עבודתם לעבדה ולשומרה בתלמוד תורה בבחינת חיי נצח. וכאשר ייכנסו לארץ ישראל תהיה הנהגה אחרת ולכן תשתנה גם המנהיגות ושוב לא יהיו הם לראש. לכן באות בפרשה זו שלוש מתנות טובות בארץ ישראל: המנחות עם ניסוך השמן והיין במקום הבאר, החלה - שעל הלחם מברכים המוציא לחם מן הארץ דוקא, במקום המן לחם מן השמים, והטלית המצויצת שמתכסים בה כבענני כבוד. והמתנה השלישית הזאת נשארת לדורות היינו אף בגלות כדי לתור לנו דרך תשובה לארצנו (ועל זה רמז השפת אמת באומרו שבחוץ לארץ חסרה התכלת שהתכלית קשורה לארץ ישראל).
ולהרחבת הענין אפשר לומר כי כנגד "חזק הוא ממנו" נתנה מצות המנחות וניסוך השמן והיין הנוהגות רק בארץ ישראל אשר על ידן מגדלת השמחה בשירות ובתשבחות.
כנגד ארץ אוכלת יושביה באה מצות חלה שהיא מורה על ההיפך ממש, שיושביה אוכלים את לחמה של הארץ ומודים לד' יתברך בהפרשת חלה ולכן נתחייבו במצוה זאת מיד עם כניסתם לארץ.
וכנגד "וכל העם אשר ראינו שם אנשי מדות" באות המצות הקשורות לתיקון עבודה זרה כי לכתחילה "אנשי מדות" פירושו אנשים בעלי מידות טובות וכאן כוונתם של המרגלים היתה אנשים בעלי מידות גדולות (בחינת ענקים), היינו החלפת האיכות בכמות, החלפת בחינת הגבורה המוסרית לבחינת הכח הגס, כוחות הטבע המסתירות כביכול את כח ההשגחה הכללית והפרטית, רק שלאמיתו של דבר סגולת ההשגחה קשורה היא לארץ ישראל אשר קדושתה הטבעית אינה נוגדת את הקדושה העליונה אלא היא לעזרה לה. ודבר זה לא הורגלו אליו עדיין מכיון שבמדבר היה הכל בקדושה שכנגד הטבע וזה מה שצריכים להתרגל אליו מעתה שהקדושה הטבעית אינה נוגדת את הקדושה העליונה אלא משלימה אותה.
או אז, בסוף דברי המרגלים מתחילים ראשי סנהדראות לישא קולם ואחריהם בוכים העם, וסיכום הדברים "נתנה ראש" ועל זה בא אזכור ענין המקושש עצים במדבר, היינו מי שמחפש עצות נגד השם והענין מקביל לכך שארץ ישראל היא כנגד השבת לעומת חוץ לארץ שהוא כנגד ימות החול. ואמרו חז"ל שהמקושש הוא צלופחד שהיה מקושש עץ החיים כנגד עץ הדעת לברר איזה מהם עדיף; וזה מה שטען צלפחד שזה שכופף את יצרו שהוא בעץ הדעת טוב ורע עדיף ממשה שהוא כולו עץ החיים וזה חטאו שבו מת וזה כנגד וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל.
וכנגד "ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ" באה מצות ציצית ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כמו שעשו המרגלים כי הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאד מאד.