שלושה שלבים בסדר הטהרה והטומאה של היולדת: בשלב הראשון טמאה היולדת כנדה, ומטמאה אפילו חולין, ואסורה לבעלה; בשלב השני יושבת היולדת בדמי טהרה, ומותרת לבעלה, ואינה מטמאה חולין, אולם אסורה לאכול קודשים ולהכנס למקדש; ורק לאחר ימי טהרה והבאת קרבנותיה נשלמת טהרתה לכל דבר. כך למדו רבותינו מדברי התורה בתחילת פרשתנו (יב, א-ח):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּווֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע, וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ. וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה. וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ; זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה, וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן, וְטָהֵרָה.
והנה, בפרשה זו מופיע פעמיים הביטוי 'דמי טהרה', ופעמיים נוספות מופיע הביטוי 'ימי טהרה'. ולהפתעתנו, יש הבדל בניקודה של המלה 'טהרה' בין הביטוי 'דמי טהרה' לבין הביטוי 'ימי טהרה': בביטוי 'דְּמֵי טָהֳרָה' אין אנו אמורים לשמוע את האות ה' האחרונה; היא אם קריאה המסייעת לנו לזהות שהעיצור ר' מונע על ידי תנועת A, אך היא עצמה אינה עיצור. האות ה' בסוף הביטוי 'דמי טהרה' אין בה מַפִּיק.
לעומת זאת, בביטוי הדומה לו 'יְמֵי טָהֳרָהּ' אנו מוצאים מפיק באות האחרונה, הבא ללמדנו שהאות ה' היא עיצור, שאנו אמורים לשמוע אותו.
רש"י כבר מתייחס להבדל זה ואף מנסה לבאר אותו:
בדמי טהרה - לא מפיק ה"א, והוא שם דבר, כמו: טוהר. ימי טהרה - מפיק ה"א, ימי טוהר שלה.
רש"י מבאר שיש להבחין בין שני הביטויים: יש שתי צורות יסוד העומדות זו לצד זו. יש 'טֹהַר', ויש 'טָהֳרָה'. בביטוי 'דְּמֵי טָהֳרָה' מופיעה המלה 'טהרה' בצורת היסוד שלה, ובה אין מפיק; אולם בביטוי 'יְמֵי טָהֳרָהּ' צורתה היסודית של המלה 'טָהֳרָהּ' היא 'טֹהַר', והאות ה' שבסופה היא כינוי שייכות לנסתרת: טוהר שלה, ובה יש מפיק.
ניתן לדמות זאת למצב דומה בשורש אחר: אנו מכירים את המלה 'שֹׂבַע', המופיעה למשל בתחילת פרשת בחוקותי (כו, ה): 'וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם'; ואנו מוצאים מלה זו גם בתוספת כינוי השייכות לנסתרת, במה שמסופר על רות (ב, יח): 'וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ'. אולם ישנה גם צורת יסוד אחרת: 'שָׂבְעָה' (- הקמץ הראשון הוא קמץ קטן, הנהגה O), כגון בישעיהו (נו, יא): 'וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ, לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה', וביחזקאל (לט, יט): 'וַאֲכַלְתֶּם חֵלֶב לְשָׂבְעָה'. כעין זה ניתן לראות גם בצמד השמות 'עֹצֶם' ו'עָצְמָה'. רש"י מבאר שגם את פסוקנו יש להבין כמכיל את הצורה 'טֹהַר' לצידה של הצורה 'טָהֳרָה'.
וכיצד יזכור הקורא בתורה מהו הביטוי שבו עליו להגות את האות ה' עם מפיק?
הקדמונים כבר חשבו עליו! נביא להלן ארבעה סימנים שניתנו לזכרון ענין זה.
במסגרת המסורה הגדולה במקראות גדולות נכתב כך:
טהרה דסמיך ל'דמי' - רפי; דסמיך ל'ימי' - מפיק ה"א. וסימנך: דמים מכוסים, ימים מגולים.
הדמים מכוסים, ואינם נראים, ולפיכך אין שומעים את האות ה' בביטוי 'דמי טהרה'; אולם הימים - לשון ים - מגולים ונראים, ולפיכך יש לשמוע את האות ה' בביטוי 'ימי טהרה'.
בעל מנחת שי מביא בדבריו שני סימנים:
טהרה דסמיך לדמי - לא מפיק ה"א; דסמיך לימי - מפיק. וסימנין: יהודה. פירוש: הה"א שאחר יו"ד של יהודה היא נעה, והה"א שאחר הדל"ת נחה; כן ה"א של טהרה הסמוכה אצל 'ימי' נעה, והסמוכה אצל דמי היא נחה. וסימן אחר: וכסינו את דמו.
המלה 'יהודה' מכילה שתי אותיות ה': הראשונה כעיצור, והשניה כאם קריאה. הראשונה, הנהגית כעיצור, סמוכה לאות י', וכך יש להגות את האות ה' בביטוי הפותח באות י' - 'יְמֵי טָהֳרָהּ'; והאחרונה, הנהגית כאם קריאה, סמוכה לאות ד', וכך יש להגות את האות ה' בביטוי הפותח באות ד' - 'דְּמֵי טָהֳרָה'.
הסימן השני שבדברי בעל מנחת שי דומה לסימן הראשון שראינו, והוא מציין שאת האות ה' בביטוי המתייחס לדמים יש לכסות, ולא להשמיע אותה.
הסימן החביב עלי ביותר הוא סימנו של רבי חזקיה ברבי מנוח, החזקוני:
'דמי' - לא מפיק; 'ימי' - מפיק; וסימנך: 'את יום צאתך'.
החזקוני רומז לפסוק המפורסם בפרשת ראה: 'לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ', ואם כן פסוק זה , הפותח ב'לְמַעַן תִּזְכֹּר... כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ' מתאים מאד לשמש לזכרון.
ומה פירושו של הסימן? כיצד מתקשרת היציאה לעניננו?
מַפִּיק = מַנְפִּיק, מן השורש הארמי נ'פ'ק', שמשמעותו: יצא! המפיק מורה לנו להוציא את האות ה', ולבטא אותה כעיצור. נמצא ש'את יום' - את הביטוי 'יְמֵי טָהֳרָהּ' - 'צאתך' - הוצא במבטאך, והשמע אותו במפיק.
שבת שלום ומבורך!
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב ברוך ברנר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.