בהתקרב יום שמחת תורה עולה מחדש בקהילות רבות פולמוס הכנסת ספר תורה לעזרת נשים כדי שתשמחנה במחיצתו. מספר התייחסויות הלכתיות נכתבו בנושא, ואנו אין לנו אלא להוסיף בקצירת האומר על מנת לחדד את הדברים על הפנים השונות שבהם כפי הראוי לענ"ד לקהילותינו והלכה למעשה תכריע כל קהילה וקהילה עם תלמידי החכמים שבה את הדרך הנכונה והמדויקת ביותר עבורם לנהוג בה.
הרב יעקב אריאל לכיפה: נשים יכולות לרקוד עם ספר תורה
הצורך – משאת נפשן של נשים רבות להיות שייכות לתורה ולעולמה. ניתן לראות מגמה זאת בריבוי לומדות התורה במדרשות השונות, בחיפוש של נשים רבות אחר מוקדים של לימוד וחיבור לתורה ולעולמות רוחניים, בין אם בימי עיון ולימוד המיועדים לנשים ובין בריבוי חומרים כתובים ו/או וירטואליים המיועדים ספציפית עבורן. ממילא מציאות בה במקומות רבים נשים שותפות פסיביות בלבד בחג שמחת תורה – עומדת לזרא אצל נשים רבות והן מבקשות מענה הלכתי ראוי למען יוכלו להיות שותפות גם הן בשמחתה של תורה.
אין ספק כי רצון זה מבורך ביסודו ויש לעשות מאמץ גדול על מנת לתת לו מענה. צורך זה משמעותי בפרט בסוגיית החינוך של בנות צעירות הסופגות עולם מלא ריגושים בתחומי החול, ולא ייתכן לא להציב לו חלופה ראויה גם בקרבה אל הקודש, ויפה שמחת תורה במיוחד לעניין זה. עם זאת יש לדייק היטב על מנת להיזהר ואף להימנע מסוגיות מסופקות ושאינן מוסכמות הלכתית וד"ל.
יש מקום לחשוב על חלופות יצירתיות לשמחת תורה משמעותי עבור ציבור הנשים והבנות. אין צורך לחקות את המתחולל בעזרת הגברים בפרט שכידוע גם לנהוג שם יש חסרונות וגברים רבים אינם מוצאים בחג זה את מקומם. האפשרויות רבות ומגוונות ולכן ראוי כאמור שהציבור יחד עם תלמידי החכמים שבו ישרטטו את המתווה הנכון והמתאים לכל קהילה וקהילה כפי עניינה וסגנונה. המגמה העיקרית צריכה להיות שותפות מקסימלית של קהל הנשים והבנות בשמחת התורה ויש לבחון את הדרך הראויה ביותר על מנת להגיע ליעד זה.
טענה נפוצה היא כי נשים אינן יכולות לגעת בספר תורה כשאינן טהורות. חשוב לדעת כי הלכה מפורשת היא שאין מניעה לאדם – גבר או אשה, הטמא בטומאה היוצאת מהגוף, לגעת בספר תורה – וכך כותב הרמב"ם: "כל הטמאין ואפילו נדות ואפילו כותי מותר לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה" (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י), וכך נפסק בשו"ע. אמנם הרמ"א סייג וציין כי "יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר" (אורח חיים, הלכות ק"ש, סימן פח סעיף א) אך גם הוא מסתייג מכך באומרו כי "וי"א שמותרת בכל, וכן עיקר". ובכל מקרה גם לדעת המסתייגים מדובר על ימי ראייתה של האשה בלבד ולא על כלל ימי טומאתה. מעבר לכך תקנת עזרא שרצתה לחייב גם בעל קרי בטבילה קודם תפילה ושאר דברים שבקדושה בטלה ולא מצינו כהלכה מחייבת חובה על גברים לטבול מטומאת קרי קודם נגיעה בספר וממילא אין איסור על אשה שאינה טהורה לגעת בספר התורה. ראוי לציין כי בעדות רבות ראינו לאורך הדורות שנשים היו מחבקות ומנשקות את ספר התורה דרך חלון עזרת הנשים כאשר הובל אל הבימה ואין פוצה פה.
יש ערך הלכתי בשותפות וב"נחת רוח" לכלל הציבור מהנעשה בבית הכנסת. עניין זה נלמד מסמיכה על קורבנות במקדש. על אף דברי הברייתא כי "בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות", מביאה הגמרא מעשה: "פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים, וסמכו עליו נשים. לא מפני שסמיכה בנשים - אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים" (חגיגה טז ע"ב). וממילא הגמרא מביאה כהנחיה הלכתית למעשה כי "עזרת הנשים" איננה "חצר אחורית" של בית הכנסת, אלא יש לתת לנשים את המקום הראוי להן בפני עצמן ומתוך התייחסות מלאה לרצונן להביא לידי ביטוי את עבודת ה' שלהן, כמובן ע"פ שורת ההלכה.
ההתנהגות הראויה עם ספר התורה – כאמור, גם על אופיין של ההקפות בעזרת הגברים נשתברו הקולמוסים בפרט כאשר לעיתים מופרית חרדת הקודש שצריכה להיות בפני ספר התורה, וכך מופיע בשדי חמד על מנהג שראה אחד השואלים כי: "וראה שאין מתנהגים בכבוד התורה כראוי כי אין נושאים הס"ת אלא מהמון העם והילדים... בהרבה מקומות שקטנים וקטני קטנים רוקדים עם ספרי התורה, ועושים כל מיני הצגות ואין פוצה פה ומצפצף. והאמת ניתנת להיאמר שבהרבה מקרים אין זה כבוד התורה כלל, ומן הראוי היה להחזיר את המנהג הקדום שהרוקדים רקדו לפני ספר התורה, ולא שירקדו בהחזיקם את הספר בידיהם, שלפעמים יש בזה גם סיכון שיפול הספר ח"ו" (סי' קלא, הוצאת קה"ת, כרך ט עמ' 3973). ונוסיף לכך דברים שאמר לנו בע"פ מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א ששיבח את מנהג חלק מקהילות הספרדים להניח את ספר התורה על הבימה במרכז בית הכנסת והרוקדים ירקדו סביבו וציין שבכך נשמר כבודו של ספר התורה.
ובכל מקרה, גם בקהילות בהם התקבל להכניס את ספר התורה לעזרת הנשים יש להקפיד מאוד מאוד על קדושתו וכבודו של הספר וייתכן שראוי לאמץ את מנהג קהילות הספרדים בעניין.
על אף כל האמור, יש לנקוט זהירות כפולה כאשר באים לבחון סוגיות מעין אלו. מחד, יש להיזהר מתקדימים של נהייה אחרי נורמות שהם חיקויים זולים של מקומות חוץ הלכתיים (רפורמים או נאו רפורמים ודומיהם) שמבקשים לקעקע את המסורת הפסיקתית המקובלת ולכן כל הנהגה חדשה חייבת להיבחן היטב עם תלמידי חכמים גדולים ולהיות מקובלת על הציבור. מנגד יש להיזהר לא פחות מקיבעונות תפיסתיים שנצמדים לתפיסות עבר שכבר אינן תואמות את האופי של הדור, את שאיפותיו ואת כמיהתו לעומק רוחני. קבעונות אלו עלולים לגרום למידור והרחקה של ציבור שלם, יראי ה', שלא מוצא את עצמו בעולם מקובע זה, ועלול להיפלט החוצה מבלי למצוא מענה כנה ואמיתי לשאיפתו אל הקודש.
חג שמח!