ב"ה, משואות, א' דחול המועד פסח תש"ח
"שלום רב לך צפורה יקירתי!
מכתבי האחרונים אליך, אם קיבלת אותם, היו קצרים ובלתי ממצים. וטעמו של דבר, כי הייתי, בשבועות האחרונים, יותר מדי עמוס עבודה ודאגה בכל מיני ענינים ולאחרונה בעניני החג. במיוחד בשבוע שלפני פסח, הצטבר לי הכל, וגם סדרתי את העבודה, במקומו של מנחם שהשתתף ב"לימודים".
אך כעת, אחרי היום הראשון של החג, באה המנוחה והרווחה ושוב אני מתפנה לכתוב לך במפורט ולמלא את מה שהחסרתי מתוך הכרח, בשבועות האחרונים.
ראשית אמסור לך על ליל הסדר... אודה כי גם אצלי עלו בשעה זו כל מיני זכרונות מהעבר, אבל לא הרגשתי צורך לסלקם, אלא להיפך,השתדלתי לסקור בסקירה אחת, את שרשרת השנים שעברו, ולילות הסדר בראשם, כאבני הסימון בצידי הכביש, המראות לאדם את התקדמותו בדרך. ורציתי להודות לבוראי, שעזרני ברחמיו והביאני עד הלום.
ובמיוחד חמישה לילות הסדר האחרונים, שעלו לפני כתמונות חיות. הראשון, בשנת תש"ד בבודפסט, בצריף על "העוזרים לבוני הגשרים" בחיל ההונגרים. בצריף אין איש מלבדי, כי הפלוגה קיבלה חופש וכולם נסעו העירה, מי להורים וקרובים, ומי למכרים. אני נשארתי במקום בהיותי תורן. דומיה שוררת מסביב והצריף מואר באור קלוש של נורה אחת, כולו אומר עצבות. התישבתי על המיטה, שעליה פרושה מפית לבנה ועליה מצות, מרור, מי מלח ובקבוק יין לארבע כוסות, ושאלתי את עצמי את ה"מה נשתנה", כשעיני זולגות דמעות. השתדלתי להרגיש את עצמי כ"בן חורין", אך לא עלה בידי. נזכרתי בבית ההורים, (אז החלו הנאצים בגזרותיהם) ומי יודע איך חוגגים בבית את ליל הסדר. ואני כאן בצריף החשוך, באין שום הרגשת חירות וסיכויי גאולה קרובה. גמרתי את החלקים העיקריים של ההגדה, שתיתי את ארבע הכוסות ושפכתי את לבי ב"שפוך חמתך על הגויים", כמה קשה היה אז לחשוב על גאולה, ובכל זאת לא פגה האמונה אפילו לרגע.
ליל הסדר הבא מצא אותי במחנה היהודים בשכנדורף שבאוסטריה, כשאני שוכב על השמיכה הפרושה על הרצפה ומנסה להזכר במהלך הסדר. באותו יום לפנות ערב, התקבלה הפקודה להיות מוכנים ל"מרש": הולכים פנימה לתוך גרמניה, כי הרוסים נמצאים כבר לא הרחק מהגבול האוסטרי ועלולים בעוד מספר ימים לכבוש את המחנה. החלטתי לא ללכת ויהי מה. ידעתי את הסכנה הצפויה לי, באם אשאר במקום והגרמנים בנסיגתם ימצאו אותי, אבל בטחתי בה' בכל זאת.
בלילה ההוא הייתי מסב על הרצפה ופרקי ההגדה בפי, כשעיני רואות את האור - אור הגאולה - שמתפשט והולך והוא עוד מעט ויגיע גם אלי. זו הפעם הראשונה בחיי שאיני זוכה לאכול מצות בליל זה - חשבתי, אך מי יודע ואולי אזכה לגאולה של ממש.ולמחרת אני חבוי בפינת הגג עם עוד רבים שהחליטו הפעם לא להכנע לפקודת האויב - והמחנה מתפנה כולו. ותשועת ה' היא שעמדה לי והתחילו יריות מכל הצדדים ובעקבותיהן נסיגת בהלה של הגרמנים. ובליל שני של פסח, כשיצאתי לחצר והנה בכביש כיתת רוסים מתקדמת וממטירה אש לכל צד. הכרתי אותם על פי צעקותיהם "דווי! דווי" ואבן גדולה נגולה מעל לבי, שהיה מלא אותה שעה חדוות הגאולה.
ושוב עוברת שנה ואני יושב עם 170 חברים וחברות על חוף הים אשר ב"לה- ספציה", איטליה (מחכים לאוניית המעפילים). סידרנו לנו שולחנות מארגזים ריקים וקופסאות של מצות והתישבנו על הקורות שרכזנו מאי שם למטרה זו. היה לנו מרור וגם יין וערכנו את הסדר כהלכתו.
הסדר ההוא לא ימוש מזכרוני: אנחנו יושבים על חוף הים שמפריד בינינו לבין הארץ הנכספת והלב נכסף לגאולה, ועולה הפסוק: " אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו..." בהתלהבות עצומה. כה קרובים לגאולה, ובכל זאת עוד רחוקים. ואין בידינו כי אם האמונה, כי בכל זאת יעזרנו ה' להפליג בקרוב.
ועוד שנה עוברת ואני כבר בארץ, ליל הסדר הבא פוגש אותי במשואות. אני משווה את הסדר של לפני שנה לסדר של השנה. רבונו של עולם, רק שנה עברה מאז - ובכל זאת מהלך של אלפיים שנים עד שהגעתי. איך הספקתי כל זאת? ובמה זכיתי דוקא אני " לראות בטוב ה' בארץ חיים - לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו..."? אין אני מספיק להודות לך, ה' אלוקי ואלוקי אבותי, כי בגעתנו למשכנות מבטחים.
והנה הגיעה השנה הזאת, בה אנחנו נמצאים במלחמת קודש לשחרור הארץ. יום יום וקרבנותיו - יום יום ונצחונו. ובכל זאת חרד הלב, כי אין אנחנו רוצים בשחרור הארץ ובשעבוד האדם, כי אם בשחרור הארץ והאדם כאחד. וכאן הסכנה. המלחמה עלולה גם לשעבד את האדם ואז לא השגנו את מטרתנו.
אכן, זה דורש גבורה עילאית, לא לאבד את הראש גם בשעה שתשומת הלב כולה מופנית כלפי האויב החיצוני. ומי יודע...?..."