ביהדות ישנם שני ציווים העוסקים בזכרון, האחד "זכור את אשר עשה לך עמלק.. תמחה את זכר עמלק" והשני "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". שני הציווים מאירים אספקטים שונים של זיכרון. הראשון מדבר על הזיכרון פשוט, שבסופו מביא למעשה נקם. עלינו, כבני העם היהודי לזכור את הפשעים שביצע כנגדנו עמלק, ולבקש נקמה. השני היא זיכרון פועל וחי, כל אדם מצווה לחוות מחדש את מעשה יציאת מצרים ולעבור הליך נפשי של יציאה מעבדות לחירות באופן שישפיע על ערכיו והתנהגותו.
עבורי, כבן הדור השלישי לשואה החי במדינת ישראל, ענינו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה כולל את שני האספקטים הללו.
ביום השואה אני מבקש לזכור וללמוד את סיפורם של הנספים והניצולים. את סיפורם של סבו וסבתו של סבי ברוך, שנרצחו בעזרת סכינים וגרזנים בליל הבדולח על ידי פולנים שיכורים שעבדו אצלם במשך שנים רבות. את סיפורם של רבקה ושאוליק, אמו ואחיו של סבי טאו שנלקחו מביתם במלאווה, פולין לגטו וורשה, שם חגגו בר מצווה לשאוליק שעסק בהברחת סיגריות מחוץ לגטו, ונרצחו בטרבלינקה. את סיפורו של סבי טאו עצמו, שעזב את מלאווה לאחר שהוצא מן הגימנסיה בשל יהדותו ועקר לדודתו באנטוורפן, בלגיה ובהמשך התגייס להילחם בנאצים בצבא הפולני הגולה ובצבא הבריטי. את סיפורה של סבתי מרים שברחה כילדה עם שרה אמה מביתן שבאנטוורפן למחנות עקורים בשוויץ ואת סיפורו של בן דודה אוסקר אותו אני זוכר מילדות, אוסקר אמנם שוחרר מן המחנות אך מעולם לא יצא מהם, הוא הסתובב כאדם שנפשו כבויה ומעולם לא הקים משפחה. אף שלא דיבר על כך, נראה כי הוא השתייך לזונדרקומנדו באושוויץ ועסק בשריפת גופות הנרצחים בתאי הגזים ומן הטראומות שחווה שם לא הצליח להשתקם. את סיפורים אלו של משפחתי ואת סיפוריהם של אחרים ששמעתי, קראתי או למדתי, אני זוכר, חי וצועק בליבי לנקמה ברוצחים ובמתכננים, אף שאני יודע שרובם כבר אינם חיים.
בהמשך לזיכרון זה אני מבקש לחוות, בזעיר אנפין, את חוויותיהם של אילו שאת סיפוריהם אני זוכר, ואת סיפור העם ככלל. מול חוויות אלו אני מעמיד את עצמי ומנסה להשליך על חיי היום-יום. חי את חווית היותו של עם חלש, פגיע ונתון לחסדיהם של אחרים, ובהמשך לכך מתגייס למילואים לחיזוקו של הצבא ומשתדל להיות אזרח המחזק את המדינה היהודית. מנגד אותה החוויה מובילה אותי לדאוג גם לאחרים שהיום נמצאים במצב בו הם פגיעים ונתונים לחסדי אחרים. אני גם זוכר את אותה האםשלמרות הרעב בגטו, נתנה ממנת המזון המוגבלת שלה לילדיה, אחיה או לזר מוחלט ומזכיר לעצמי את הרעות וחשיבותה. סיכויי השרדותם של אב ובנו, אם וביתה וכל אדם שלא היה בגפו אלא מלוכד וכרוך לרֶעובמחנות, היו גבוהים יותר הודות לדאגה ההדדית. את ערכי הרעות והחסד הללו אני מנסה לממש בחיי היום יום שלי.
זיכרון דו שלבי שכזה משרת את הצורך האנושי (ובעיני החובה)בהמשכיותו והעברתו של הנרטיב הלאומי, מעבר לחובתנו האנושית הבסיסית כלפי הקורבנות, ומוסיף ונותן איזושהי נחמה, גם אם מועטה מאוד לנספים, שקורבנם לא היה לגמרי לחינם.