ההיצמדות לפשט המילים חשובה מאין כמוה, ולא ניתן ללמוד תנ"ך באמת אם לא לומדים את הפשט. למען האמת, אפילו את הדרשות של חז"ל לא ניתן להבין לעומק אם לא לומדים קודם לכן את פשט המילים, שהרי חז"ל לא באו לעקור את הפשט – אלא להוסיף עליו, להשלים אותו, להראות כיצד רמוזים בתוך הפשט עומקים נוספים ונתונים בלתי ידועים. דבריהם מיועדים למי שכבר למד את הפשט, וכעת מנסה להבין את הרבדים הנוספים העמוקים שמסתתרים מאחוריו.
אך קיימת גם סכנה בהיצמדות קנאית לפשט. הוא יכול להיות כיסוי לכניסה בדלת האחורית של כל מיני רעיונות וערכים המנוגדים לרוח התורה, כפי שנתפסה בעיני חכמינו ז"ל מעבירי המסורת, גדולי הדעה וענקי הרוח במהלך הדורות. הוא יכול להיות כניסה אפילו לרעיונות שגובלים בכפירה מעבר זה או אחר, כפי שכבר קרה וקורה על ידי זרם ביקורת המקרא.
בשם חשיבות הפשט, יכולים לעלות פירושים שאינם מתיישבים עם דעת חכמינו, אבל אפשר להציג אותם בתור ההבנה הפשוטה של הפסוקים. הסכנה הטמונה בקידוש הפשט נובעת מהעובדה שהפשט אינו פשוט. עד כדי כך לא פשוט עד שאפילו על ההגדרה של "פשט" יש מחלוקת גדולה ומגוון דעות.
מי קובע מה הפשט? אם נאמר שהכוונה להבנה הפשוטה של הקורא, נצטרך לשאול – האם הכוונה לקורא הממוצע או רק לקורא ברמה מסוימת? האם ההגדרה כוללת קוראים שאינם יודעים את התנ"ך על בוריו, ולכן יכולים לפרש באופן הסותר את הפשט במקומות אחרים? האם ההגדרה כוללת קורא שאינו בקיא ויודע כראוי את רזי הדקדוק על בורים?
האם הכוונה ב"פשט" היא להבנה הראשונית שעולה במחשבת האדם לאחר התעמקות בפסוקים במשך חמש דקות בלבד, או שמא רק לתוצאתה של קריאה עיונית ששמה לב לכל מילה ומילה, לכל דיוק ודיוק בפסוק, להקשר של הפסוקים? השאלות עוד רבות, האפשרויות גם כן, והתשובות אינן ברורות ונתונות במחלוקת.
הפשט אינו פשוט עד כדי כך שיש מחלוקות רבות בין מפרשי התנ"ך; לפעמים מדובר בהבדלים קטנים בין הפרשנים ולפעמים בהבדלים גדולים. כל אחד הבין את הפשט אחרת. לימוד הפשט חשוב אך אינו פשוט כלל ועיקר, גם לו יש חוקים.
הקושי בהבנת פשט התורה נובע מהעובדה שהיא אלוקית, ובכוונה תחילה נכתבה באופן של פשט דרש רמז וסוד, באופן של שבעים פנים לתורה, באופן של עומקים נסתרים ונגלים. כיצד ייתכן שיש פנים רבות כל כך לתורה אם הפשט הוא אחד? ומי אמר שהפשט שלי הוא הנכון?
קידוש הפשט עלול לגרום להבנות לא נכונות להיכנס לעולם התורה. אדם יכול לומר ערך מוסרי החולק על חז"ל, תובנה המנוגדת לרוח היהדות או יסוד בנוגע לאמונת ישראל ואפילו לעיקרי האמונה הסותר את המקובל בעם ישראל במשך כל הדורות - ולתלות אותם בפשט. לטעון שכך הפשט אומר, ומי יהין לחלוק על הפשט הקדוש? אם נאמר לו שאנחנו מבינים את הפשט אחרת, הוא יגיד שההבנה שלו היא הפשט ואילו שלנו היא דרש או רמז.
נביא דוגמה למורכבות של לימוד הפשט. התורה אומרת שאחי יוסף קינאו בו. נכון, הם קינאו בו, ככה כתוב ואי אפשר להתווכח. אך על איזו קנאה מדובר? על קנאה נמוכה ושפלה, או שמא על קנאה עליונה כמו קנאת סופרים? על קנאה נוראה השכיחה בקרב בני האדם והמשתלטת על כל הוויתם, או שמא על קנאה פנימית עדינה ודקה שגרמה באופן לא מודע לאחי יוסף לדון אותו לכף חובה, כשם שאדם דן לכף זכות את אהובו מבלי שהוא שם לב שליבו מטה את מחשבתו לטובתו?
יש לשאול עוד שאלות רבות, למשל: האם העובדה שהתורה לא כתבה שאחי יוסף עשו לו משפט, והגיעו למסקנה שהוא חייב מיתה מדין "רודף", מובילה למסקנה שהם לא עשו זאת? האם הקדוש ברוך הוא, בכותבו את התורה, התכוון שבפרשנו את הפשט שלא נתחשב בעובדה שמדובר בצדיקים עליונים, אבות האומה, אלא נתייחס אל מעשיהם כאל מעשים של אנשים פשוטים? האם העובדה שאבותינו היו נביאים אינה אמורה להשפיע על הפרשנות שלנו למעשיהם?
האם העובדה שבמגילת אסתר לא כתובים השיקולים של מרדכי מדוע לא להשתחוות להמן מלמדת שהוא עשה זאת ללא מחשבה, רק מתוך גאווה? ומה לגבי הסירוב של אסתר להיכנס לאחשוורוש, האם לא ייתכן שלפי הפשט הייתה לה כוונה עמוקה מאחורי הסירוב הראשוני, חוץ מהפחד ממוות?
אכן, בקידוש הפשט טמונה סכנה. האמת נמצאת בשילוב נכון בין הפשט ובין דברי חכמינו ז"ל שקבעו את היסודות, שתחמו את הגבולות, שנתנו את הכיוונים הכלליים לפרשנות של התורה שבכתב.