סיפור יציאת מצרים מהווה סמל ומופת לכוחו המשחית של הכוח. המצרים, שהתברכו בחכמתם של בני ישראל ובמנהיגם יוסף שהציל את מצרים בשעותיה הקשות ביותר, שכחו בן רגע את העבר. השעבוד הופך לתכלית בפני עצמה. לא רק בניית "ערי מסכנת לפרעה", לתועלת הממלכה, אלא שעבוד לשמו, עבודת פרך מתישה שאין עמה כל תכלית. מכאן, קצרה הדרך להשתת פקודות בלתי הגיוניות, שיש בהן שררה וכוח מושחת, אך לא טיפה של היגיון: "לא תאסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים כתמול שלשלום, הם ילכון וקוששו להם תבן... ועתה לכו עבדו, ותבן לא ינתן לכם, ותוכן לבנים תתנו".
נקודת השבירה קרובה מתמיד. אפילו "שוטרי בני ישראל", ששיתפו פעולה במסכת השעבוד עם פרעה ונוגשיו, מרימים ידיים. בסוף הפרשה הקודמת הם מטיחים באהרן ומשה האשמה קשה ביותר, של סיוע לרצח: "ויפגעו את משה ואת אהרן... ויאמרו אליהם: ירא ה' עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת חרב בידם להרגנו". לא פרעה הוא האשם, אלא משה ואהרן!
ומהי התגובה? משה נראה כמי שמרים ידיים. הוא שב אל ה', ומטיח בו מלים קשות: "למה הרעתה לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך!".
נקודה אחת בולטת במעשה זה ומעוררת מחשבה. בני ישראל מאשימים את משה ואהרן, אבל רק משה מגיב. ואהרן היכן היה? האמנם שתק לנוכח הדברים הקשים? התורה אינה מגלה לנו רז זה. אפשר, שכמו במקרים אחרים, "וידם אהרן". תגובתו של אהרן אינה מתבטאת בהבעת ייאוש, בהטחת דברים כלפי מעלה. הוא בוחר בדרך התקווה והאמונה. וכך בפרשתנו, בא כהמשך ישיר לתיאור הקשה: "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב... ותלד לו את נדב ואת אביהוא, את אלעזר ואת איתמר... ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה, ותלד לו את פינחס, אלה ראשי אבות הלוויים למשפחותם". המחזה נראה כמעט סוריאליסטי: באמצע השעבוד, חושב אהרן על דור ההמשך? על שבט לוויים שישרתו בבית המקדש? אכן, "אהרן אחיך יהיה נביאך". אהרן מבטא את החזון, את התקווה. את ההסתכלות לא רק על "היום" וה"עכשיו", אלא את המבט למרחוק. הוא יודע שהגאולה אינה באה ביום אחד. מדובר בתהליך ארוך, ממושך, כואב. אין קיצורי דרך. ארוכה הדרך לחירות.
רעיון זה מתבטא גם בארבע לשונות הגאולה, המסמלים שלבים שונים בתהליך היציאה מעבדות לחירות. "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי". לכאורה, עם היציאה ממצרים תם השעבוד, ומה צורך יש ב"הצלה" ו"גאולה" נוספים?
בדורנו, למדנו לקח חשוב זה על בשרנו. לא מעט אנשים חשבו כי עם ה"והוצאתי"-הבריחה מאירופה בטרם עליית הצורר הנאצי לשלטון הגיעו אל המנוחה והנחלה. אחרים שלא עשו כן, תלו יהבם על "והצלתי". בנסי נסים, הצליחו להינצל מגיא ההריגה לאחר השואה, והגיעו למדינת ישראל. כאן, חשבו, באה הגאולה. המכות חדלו, הכאבים פסקו. תקוותם נכזבה. אך הגיעו לארץ ישראל וכבר נתקלו במלחמות קשות, רוויות דם. גם ה"וגאלתי" - נס ההצלה במלחמת השחרור ובאלו שלאחריה לא הביאו עמם את בשורת הגאולה. גם כעבור למעלה מיובל שנים, עדיין זקוקה החברה הישראלית ל"ולקחתי אתכם לי לעם". ליצירת אתוס שיהא משותף לעם כולו, לא רק לסקטור זה או אחר. למסורת משותפת, ליצירת "עם" - חברה מגובשת, מוסרית, צודקת, שתהיה "סגולת כל העמים". לא רק הצלה הפיזית, אלא תחייה רוחנית, שתיצור חברה שבורא העולם יוכל להעיד עליה: "ולקחתי אתכם לי לעם" - עמי הוא.