בהגיע המועד של שנים עשר חודשים לפני יום בר המצווה, מתחילים ללמוד עם הילד דבר מה, כדי שבבוא מועד יום בר המצווה הוא יוכל לערוך "סיום" על מה שלמד. בכך תבוטא העובדה כי כניסת הילד למצוות מתחילה בראש ובראשונה בעטרה הגדולה מולן - עטרת התורה. מובן מאליו כי לפני בר המצווה מתחילה תקופת הנחת תפילין וההתכוננות לקראת יום בר המצווה.
בדיוק בתאריך, עם שקיעת החמה של יום הבר המצווה נכנס הילד לעול מצוות. על כן ראוי כי כל קהילה תתקן כי בלילה זה יהיה בר המצווה שליח הציבור לתפילת ערבית. זו המשמעות האמיתית של כניסה למצוות. לאחר מכן תיערך סעודת מצווה צנועה ביותר, עם הורים - אחים - סבים וסבתות וחברי חתן בר המצווה בלבד. בסעודה זו ייערך הסיום של מה שהוא למד, והוא זה שיאמר קדיש לסיום מסכת או סדר משניות, ויזמן בסעודה זו. ("המהדרין" יגישו בסעודה זו לחמנייה, דג מלוח ובירה שחורה, ועל ידי כך יציינו את כניסת הילדים כולם להבנה עמוקה בדבר "קידוש" מהו...). בכך יסתיים החלק החשוב של בר המצווה. הילד שימש כשליח ציבור וביטא בכך את היותו ראוי להוציא את הרבים ידי חובתם; הילד סיים מסכת וביטא בכך את העובדה שהוא נכנס לעול מצוות בדרך הראויה והעיקרית - תלמוד תורה; הילד זימן בסעודה, והורגל בברכת המזון בזימון מיום זה והלאה. גם חבריו עברו חוויה רוחנית צנועה וחשובה, ולמדו מהו בר מצווה.
את השבת טוב וראוי לערוך, אם אפשר - בקהילה. אין מדובר רק בחיסכון כספי ניכר, ובשמירה על הלכות הצניעות. מדובר בדבר מה עמוק יותר - דו סטרי. מחד גיסא, הילד מתרגל לראות בקהילה את המשענת המרכזית לקיום הציבורי של המצוות. באותו בית כנסת בו הוא מתפלל ובו הוא ימשיך להיות הוא עולה לתורה, וקושר בכך את עצמו למקום. מאידך גיסא, הקהילה כולה שמחה שמחת המשפחה, ואין מדובר בדבר מה פרטי בלבד, כי אם בשמחה ציבורית של כניסת ילד חופה בעול מצוות. נכון הוא כי בערים לא תמיד הדבר אפשרי, בשל הרצון לארח בני משפחה רבים, ובשל קשיים נוספים, אך זו צריכה להיות האפשרות המועדפת, ורק אם אין ברירה ליסוע למקום מסוים. בסיום התפילה ניתן לערוך קידוש צנוע ולא מופרז, ואין צורך להאכיל את הקהילה, ההולכת לביתה מיד לאחר הקידוש וסועדת שם את סעודת השבת. את דרשתו יאמר חתן בר המצווה בעת התפילה. אין גם חובה להכריח את כולם לקרוא את הפרשה כולה, וכל אחד יקרא כיכולתו.
קיומה של סעודת חתונה הוא מצווה, והמשנה הראשונה במסכת כתובות אף מלמדת על תקנות מיוחדות שנוצרו כדי שסעודה זו תוכן כראוי. ברם, אין כלל חובה הלכתית שכזו בקיום סעודת בר או בת מצווה. משום כך, עריכת בר מצווה באולם, בה מנסים לחפור מתחת לאדמה ולתור אחר טקסים מיוחדים בלילה זה, היא מיותרת לחלוטין. לא רק חסרי האמצעים מבזבזים לחינם את כספם. גם אלה היכולים להרשות לעצמם "שורפים" הפקות יקרות, המעמידות את בר המצווה על הבסיס הלא-נכון שלו. מעבר לכך, חלק מהאחריות החברתית היא לישר קו באופן שכל אחד יכול להרשות לעצמו, ולא ניתן לדבר על התייחסות לעניינים חברתיים כאשר אין אנו עצמנו נוטלים את האחריות על שכמנו, ומנסים ליצור אווירה בה יוכלו כולם לחיות, ולא יופעל לחץ חברתי קשה על ילדים ממשפחות מתקשות, שיופנה מיד להורים, ויחייב אותם לשקוע במערכת חובות בלתי מוצדקת.
הבה נמשיך את מגמת הצניעות ההולכת ומתפשטת בתחום החתונות, ונרחיב אותה גם לחגיגות בר המצווה, ובכך נעמיד את כניסת ילדינו למצוות בדרך הראויה.