אני לא יודעת על מה אתם חושבים כשאתם עומדים בטקסים לשיר את ההמנון הלאומי שלנו.
מילים כמו :"להיות עם חופשי בארצנו- ארץ ציון וירושלים."
כשאתם עומדים בפאתוס ובהתלהבות לשיר את המילים הללו, על מה אתם חושבים?
אני אגיד לכם על מה אני חושבת.
על האפשרות לנסוע בטרמפים מבלי לחשוש. על האפשרות לחזור בלילה מבית של חברה בפסגת זאב מבלי לחשוש שיטפלו אלי נערים ערביים.
על האפשרות לנערה בעפולה או במגדל העמק ללכת ברחוב לראיון עבודה ולא להירצח בדם קר. על הליכה ללא חשש, נסיעה ללא חשש. ללא חשש מזריקת אבנים או השלכת בקבוקי תבערה גם על צירים מרכזיים בארץ כמו כביש 443 וגם בכביש צדדי בגוש עציון.
אחרי ששים ושש שנים במדינת ישראל המתחדשת , הגיע הזמן שיהיה כיסוי למילים שאנו משמיעים בהמנון הלאומי שלנו.
חטיפת הנערים היקרים השבוע, התחושה שרוצחים מכתיבים לנו את סדר היום שלנו, זו ההוכחה ש'עם חופשי בארצנו' הולך ומאבד את משמעותו, עם כל שנה שעוברת עלינו. אחרי הסכמים, פינויים, הקפאות, שחרור מחבלים והרהורים על פעימות נוספות. אחרי שבלב לבה של ירושלים, הר הבית, שולטים ארגוני טרור. אחרי גינויים של נערים שמעיזים לחשוב בחופשיות, במקום שהמדינה איבדה את כוח ההרתעה שלה.
אני עוד זוכרת ימים בהם ערכנו קניות במרכז העיר שכם. ימים בהם הסתובבתי לבדי בשווקי הרובע הארמני בירושלים העתיקה לחפש מציאות, נעלים ושמלות במחיר מוזל. ולא חששתי.
אני זוכרת ימים, אי אז בימים, שהערבים פחדו מאתנו, ולא אנחנו מהם.
התופעה הזו של גינוי עוצרי הטרמפים מתאימה מאד לאותם אנשים שיצאו לתור את הארץ וראו את עצמם כחגבים בעיני ענקים.
עם ישראל, עמנו, הוא עם מיוחד. עם סגולה. עם שכוחו באמונתו ואמונתו מקרינה עליו את הכוח לשלוט. האמונה הזו בזכותנו על הארץ, האמונה הזו בייעודנו בארץ , כלפי כל העולם, מקרינה מעוצמתה. אם היא נוכחת - אף אחד לא יעיז לגעת בנו. אם היא הולכת ודועכת - המצב רק ידרדר אותנו אל פי פחת.
מתפללת עם כולם שהקדוש ברוך הוא ירחם עלינו, גם בחולשתנו, וישיב לנו את הבנים הביתה בריאים ושלמים.