יום הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין מביא עמו פריחה עונתית של תיאוריות הקונספירציה למיניהן. שוב טורחים בטרחנות בלתי נלאית לגלות לנו, שמדובר במזימה שב"כניקית מתוכננת היטב, ובמנגינת "זאב זאב", צועקים לנו שוב "סרק סרק". אדיר זיק שוב מדווח לנו מהשטח, מה אכל אבישי רביב אמש לארוחת הערב, וברי חמיש מפרסם עוד ספר על התיאוריה, הפעם בחרוזים. כנראה שהעיסוק בקונספירציה מקל על לא מעט אנשים לעבור את השבוע הזה בשלום, אחרת לא ניתן להסביר את האובססיה להעמיק בתיאוריות הללו דווקא בשבוע הרגיש הזה. בכל אופן, בין אם מדובר בסוג של הדחקה, ובין אם מדובר ברצון אמיתי לחשוף איזו שהיא אמת לאור, אין כל סיבה למסיבה. גם אם יגאל עמיר לא רצח בפועל את יצחק רבין, הוא בפירוש התכוון לפגוע בו, והוא גם טורח להצהיר שוב ושוב, שאין בו חרטה על כוונתו זו. אינני בקיא בתורת הקונספירציות, אך למיטב ידיעתי, אפילו הקיצונית שבהן לא מסירה מעל עמיר את הכוונה לפגוע בצורה כל שהיא ברבין, וגם אם יש הוזה שטוען שעמיר רצה בסך הכל לחבק ולנשק את ראש הממשלה, הרי שעמיר בעצמו כופר בכך. לכן, גם אם נכחיש את זיהוי הרוצח בפועל, עצם העובדה שפעיל ימין קיצוני רצה לפגוע באופן פיזי בראש ממשלת ישראל, ממניעים אידיאולוגיים, כוונה זו בלבד מצדיקה את קיומו של היום הזה. כוונה ורצון של יהודי לפגוע בראש ממשלה יהודי, יהיו דעותיו אשר יהיו, מחייבת לעצור את שעון החול השנתי ליום אחד, ולחשוב איך מונעים כוונות כאלו בעתיד. את כל התיאוריות, ההזויות יותר או פחות, אפשר להשאיר לשאר השנה. לפחות פעם בשנה בואו לא נברח מהתמודדות עם הכוונה האיומה והמאיימת הזאת.
העיקר הכוונה
"...כנראה שהעיסוק בקונספירציה מקל על לא מעט אנשים לעבור את השבוע הזה בשלום, אחרת לא ניתן להסביר את האובססיה להעמיק בתיאוריות הללו דווקא בשבוע הרגיש הזה..."
