טור אישי "הסטודנטית שלומדת רפואה עם תשעה ילדים בבית עוררה בי את כל הפחדים"

אני מניחה שגם אתם קראתם בימים האחרונים את הכתבה על אפרת זקבך, אמא לתשעה ילדים בת 45 שלומדת שנה שניה במסלול לרפואה. זכיתי לקבל אתמול עשרות לינקים לכתבה מכל מיני אנשים שחשבו שהם הראשונים שמצאו את הכתבה המשוגעת הזאת ושאולי זה יתן לי השראה.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאאמא לתשעה וסטודנטית לרפואה: הסרוגה שהדהימה את השר הבכיר

  23/10/22 17:38

התגובה אצלי במוח התחלקה לשתיים. ברגע הראשון אמרתי לעצמי, איזה כיף. יש משוגעות ממני. אני לא הכי מבוגרת. הרעיון שלי נשמע הגיוני לעוד כמה נשים, והנה הן בדרך מגשימות את עצמן, ומצליחות להתקדם בצעדי ענק כדי להפוך להיות רופאות. הבלתי אפשרי, אפשרי.

ברגע השני אמרתי לעצמי את אותו מסר אאבל אחרת: זה מטורף, יש עוד משוגעות כמוני. מעניין אם הן ישרדו את זה באמת. ומה לעזאזל היא חושבת לעצמה, אישה בת 45 עם תשעה ילדים, ללכת ללמוד מקצוע כזה אינטנסיבי ושואב. ובשביל מה? 10 שנים של עבודה?

מקובל להיות סטודנטיות רק כשאנחנו אמהות צעירות

אחרי שהקצתי מהבהייה והמחשבות של עצמי התחלתי לקרוא תגובות. כן, כי זה ממש הגיוני לשמוע מה יש לטרולים וקצת אנשים אמיתיים להגיד בנושא. כמובן שחשכו עיניי. כמות הביקורת, הזלזול ואפילו השנאה שהרגשתי כלפי אפרת המדהימה, הפתיע אפילו אותי. אבל מה יש לי לצקצק? שהרי גם אני לפני כמה שורות כאן, כתבתי בדיוק את אותן התחושות: זה הזוי, משוגע, מופרע, כמעט בלתי אפשרי לעשות מעשה כזה עם כל ההשלכות שלו. הייתי קוראת לזה חוסר אחריות. כשאת אמא יש לך אחריות להיות שם עבור הילדים שלך. אז נכון שכשאנחנו אימהות צעירות זה מקובל להיות סטודנטיות ולהיעזר בהורים ולקחת בייביסיטר כדי להתקדם בלימודים ולרכוש מקצוע, כמו שהיו אומרים פעם. אבל בגיל 45? את כבר אמא למתבגרים, וצריך אותך ברמה הרבה יותר רגשית בבית. איך את קמה והולכת ללימודים כל השבוע. ואיך תעשי סטאז' שבו עומדים על הרגליים 26 שעות ולא נמצאים בבית כמעט ובכלל.

גם אמהות שלא נמצאות בבית מצליחות לקיים קשר חזק עם הילדים

אני אומנם כאילו כותבת לאפרת. אבל זה הרי ברור שאני מדברת מהרהורי ליבי. גם אני אמא, גם אני כבר עם כמה שערות לבנות בראש, הצרכים של הילדים שלי רק הולכים וגדלים ואין לי מושג איך זה בכלל אפשרי. זאת אומרת, אני יודעת איך זה אפשרי. אני עומלת על זה כבר שנה וחצי, אבל אני רק מתפללת שאעמוד בהשלכות של הדבר הזה. הכי מדאיג אותי ההיבט של הבית. תבינו, אני כבר שמונה שנים ממש בבית. אומנם עובדת עצמאית וזה לפעמים מאוד אינטנסיבי, אבל יש לי אפשרות להיות כמעט כל יום כשאני רוצה בבית כשהילדים חוזרים, ורק אחר כך לחזור לעבודה כשהם הולכים לישון.
זה עולם מדהים שיצרתי לי כאן, והוא נותן לי את היכולת ליצור קשר חזק עם הילדים שלי שמבוסס על הרבה זמן יחד. 

מצד שני תגידו ובצדק, זה לא הכרח, עניין הזמן, ליצירת קשר אישי וחזק. יש מספיק אימהות שלא נמצאות הרבה בבית, אבל כל דקה שהו נמצאות עם הילדים משמעותית והקשר חזק ומדהים. נוסיף על זה גם את האמת היותר פשוטה, זה שאני איתם בבית לא אומר שאין לנו ויכוחים וריבים וכעסים והתפוצצויות, אולי אפילו יותר. זה גורם לי להתמודד עם הגידול שלהם, כמעט רוב הזמן. וזו הרבה פעמים משימה מאוד מאוד לא פשוטה. 

לימודי רפואה זה לא משחק ילדים צילום: shutterstock

כל כך מחכה להתחיל את הלימודים האמיתיים 

אני עוברת איזה שלב ביניים. שלב כזה שאני מניחה שאפרת כבר עברה אותו. שלב שיאפשר לי להגשים את הרצון שלי להיות רופאה ובד בבד ידרוש ממני לשנות סדרי עולם בחיים העכשווים שלי. אני אצטרך להיות פחות בבית. פחות לשלוט על מה שקורה כאן יום יום עם הילדים. אני צריכה כמובן לפנות זמן ללמידה במקביל לעבודה, ולוותר הרבה פעמים על חוויות פשוטות ורגילות ויומיומיות שחברות שלי נהנות מהן. אם חשבתם שאני מצטערת על כל זה אתם טועים לגמרי. זה לא משנה כמה זה דורש ממני, וכמה זמן לוקח התהליך. אני כל כך שלמה עם ההחלטה ללכת על זה, כל כך מאושרת על האתגר, כל כך מחכה להתחיל כבר את הלימודים האמיתיים (כרגע זה כמו הקדם של הקדם), להיבחן, להתרגש, לשמוע, ללמוד ולהבחין.

יאללה שלך אפרת. הסיפור שלך ריגש אותי. ונכון שבמבט ראשון עוררת בי את כל הפחדים מחדש. אבל עכשיו כשאני מסיימת לכתוב את הטור הזה, אני עוד יותר רוצה ומחכה לכבוש את ספסל הלימודים לצידך.