ממשנתו החינוכית של ר' ישראל מסלנט (ב)
בפינתנו הקודמת עסקנו בהרחבה ביחס בין שליטה עצמית לשינוי אופי. אלו שתי גישות שונות: הראשונה מבוססת על כוח האיפוק, כוח הריסון, כוח הגבורה. "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". הדחפים לוחצים, אבל האדם גובר עליהם, הוא חורק שיניים ומנצח. השנייה היא היכולת להשתנות, להתגמש ולהשתחרר. להשתחרר מהרגלים ישנים ולרכוש הרגלים חדשים יותר מתוקנים.
עדיפותו של שינוי האופי על הריסון העצמי היא ברורה. ריסון עצמי דורש מלחמה מתמדת שתוצאותיה אינן מובטחות. לעומת זאת, ההשתנות העצמית מבטיחה את המנוחה. אמנם, על מנת להשתנות חייב האדם לערוך מלחמה כבדה מאוד, ולשם כך לגייס כוחות נפש גדולים, אבל שכרו בצידו, בסופה פטור יהיה ממאבקים נוסף. לדוגמה? מי שמכור לעישון אבל מנסה להגביל את מספר הסיגריות שהוא מעשן, נדרש למאבק יום-יום, שעה-שעה, על כל סיגריה עודפת. הוא מוציא סיגריה מהחפיסה, ממשמש אותה, מלטף אותה, נאזר בגבורה ומחזיר אותה למקומה. הגמילה מהעישון היא עבודה קשה, מאוד תובענית, מייסרת ומתסכלת, אבל היא משחררת את האדם מהמאבק היום-יומי.
אולם, מזהיר ר' ישראל מסלנט - גם מי שמצליח לשנות את אופיו, אל לא לזנוח את היכולת של הריסון העצמי ו"כבישת המידות". מדוע? מפני שאין האדם יודע עד היכן חדר השינוי במעמקי נפשו. בבוא היום, בשעת מבחן קשה, הוא עלול לגלות שהוא איננו "נקי" מדחפים השליליים. רק הגבורה של "הכובש את יצרו" תעמוד לו להציל אותו מנפילה.
בימינו, ישנו משנה חשיבות בהדרכותיו של הר"י מסלנט. אחת הסיסמאות הפופולריות היא "לתת לחיים לזרום". אצל רבים, החיים מתפרשים במשמעות של דחפים. תן לדחפים לזרום. אבל, גם אלו שמעניקים משמעות יותר מעודנת ומוסרית ל"חיים", אף הם דוגלים ב"זרימה". איפוק, ריסון ושליטה עצמית, הם ערכים מזולזלים בחברה שסוגדת "לחיים הזורמים". גם בנינו ובנותינו הושפעו מהלך רוח זה. הם אמנם מבינים ש"חיים" הם חיי קדושה וחיי תורה, ולא חיים חומרניים ונהנתנים, אבל הם דוגלים מעבר למידה ב"זרימה". גם אם עלה בידם לדבוק בטוב - מידות טובות ומעשים טובים - ו"לזרום" איתם, טועים הם במאיסה שהם מואסים בגבורה של כבישת היצר. העולם הסובב אותנו מזמן לנו פיתויים גדולים וסוערים, שרק מי שהסתגל לכבוש את יצרו עשוי להיחלץ מהם בשלום ובלי פגע. חלק מ"הנפילות" של נערים ונערות "בני טובים", שהתנהגותם הדתית והמוסרית היתה למופת, נעוץ בכך: כל עוד קיום המצוות השתלב בזרימתם חייהם האישיים הם שחו היטיב, אבל כאשר הם נדרשו לגלות כבישת היצר (אשר נגדה מאיזושהי סיבה את כיוון הזרימה האישית שלהם) - הם טבעו.
ר' ישראל מסלנט ("אור ישראל" עמ' 84) מדגיש שעיקר החינוך בימי הילדות והנערוּת, הוא דוקא בדרך של תיקון המידות ולא של כבישתן, "לעבוד (את ה') בחפץ (= רצון והזדהות) ושמחה" ולקנות הרגלים טובים. האיפוק קשה על הילד והנער, אבל קנייתם של הרגלים טובים קלה עליהם. "האדם בימי עלומיו, טרם ניסה לסבול עול, כבדה עליו בחינת כבישת המידות", לכן, הדרך הראשית לחינוכו הוא "לימוד תיקון המידות, כמאמרם (אבות ד): הלומד ילד לְמה הוא דומה? לדיו הכתובה על נייר חדש". לעומתו, אדם מבוגר מתקשה יותר להשתנות, הוא בבחינת "דיו הכתובה על נייר מחוק", אבל הוא מורגל ב"בכבישה", האחריות המוטלת עליו איננה מניחה לו לעשות ככל העולה על רוחו, הוא "מורגל לסבול עול לבקשת טרפו (=מזונו), הצטרכותיו (= צרכיו) ומאווייו".
לכן, כשם שטועים אלו שמזלזלים לגמרי בערך הריסון והאיפוק, כך טועים אלו המבססים את עיקר החינוך של הילדים ושל הנערים על "כבישה". החינוך לאיפוק הוא חשוב, להרגיל את הילד לרסן את עצמו, שלא כל מה שהוא רוצה ומבקש חייב להתמלא, שיש עול בחיים, אבל האיפוק צריך להיות ערך חינוכי נלווה לערך החינוכי המרכזי שהוא עשייה מתוך "חפץ ושמחה". ילד הוא יצור גמיש, "נייר חלק", קל לו לקנות הרגלים טובים בלא שהם יעיקו ויכבידו עליו. השנים טרם חרתו עליו את רשמיהם, אין לו צורך במחיקות כואבות. הוא נוח לקלוט, לספוג ולהפנים, "שיהיו מידותיו מתוקנות על פי כוחות נפשו", על פי טבעו.
כשם שהעדר חינוך לאיפוק עלול להביא ל"נפילות" של בני נוער שהתרגלו לזרום עם החיים, כך גישה חינוכית המבוססת רק על איפוק וריסון, עלולה לעורר ריאקציה חריפה אצל הנער המתבגר, מפני שהערכים לא הופנמו בו והוא עלול להתנער מהם בהזדמנות הראשונה. איזו החמצה! לחנך נער בסגנון חיים של איפוק שיציבותו איננה מובטחת, במקום לעצב את אישיותו מתוך "חפץ ושמחה", להטביע בתוכה ערכים ומידות ולהקנות לו הרגלים הנעימים לטבעו.