על מי מוטלת האחריות החינוכית?

מצות לימוד תורה כוללת שני חלקים: א. חובה על כל אדם ללמוד תורה בעצמו, שנאמר: "ולמדתם אותם". ב. חובה ללמד את הבנים תורה, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם", וכפי שכתוב בברייתא (קידושין כט): "האב חייב בבנו, למולו ולפדותו וללמדו תורה...". יש מן הראשונים שמנו את שני חלקי המצווה כשתי מצוות (סמ"ק), ולעומתם הרמב"ם (סהמ"צ מ"ע יא) מנאם כמצווה אחת: "שציונו ללמוד תורה וללמדה, וזהו הנקרא 'תלמוד תורה', והוא אומרו: ושננתם לבניך". אבל, לכל הדיעות, נצטווה האב ללמד את בנו תורה.
האם חייב האב ללמד בעצמו את בנו תורה? התשובה היא שאמנם חייב האב ללמד את בנו תורה, אבל הוא רשאי לשכור מלמד עבור בנו, אם הוא מתקשה בקיומה בעצמו, או מפני שאין לו הבנה כלשהי בדרכי הוראה וחינוך והוא איננו יודע כיצד ללמד את בנו, או מפני שהמלמד יותר מוצלח ממנו. שניים מגדולי ישראל הדגישו שהמלמד הוא שלוחו של האב (הל' ת"ת לגרש"ז מלאדי, פ"א, קו"א א: "ללמד בעצמו או יטרח ויוליכנו למלמד דשלוחו של אדם כמותו". ערוך השולחן, יו"ד סי' רמה ז: "ואחר כך מוליכו למלמד... שלוחו של אדם כמותו, ולכן כופין את האב על שכר הלימוד, מפני שהמצוה שלו היא, ועליה דידיה רמי" [= עליו היא מוטלת]).
הוי אומר, בית הספר ממלא תפקיד של שליחות, הוא שלוחם של ההורים בחינוך בנם. אמנם כלל גדול בידינו ש"מצוה בו יותר מבשלוחו", כלומר, עדיף שאדם יקיים בעצמו את המצוה המוטלת עליו ולא ימנה שליחים במקומו. מסופר על יחידי סגולה שלא שלחו את בנם ל"חדר" אלא לימדו אותו בעצמם בבית, אבל, הנוהג המקובל הוא להכניס את הילדים למסגרות חינוכיות. מדוע? כיון שהניסיון הוכיח שהמסגרות החינוכיות יעילות מאוד ומקדמות את הילדים ואת הנוער, לכן אנו מוותרים על קיום המצווה בעצמנו ומוסרים אותה לשליחים נאמנים - המחנכים - שמוכשרים יותר מאיתנו בחינוך והוראה.
המסקנה היא, שבית הספר מואיל בטובו למלא את שליחותם של ההורים, אבל המצוה והחובה מוטלות עליהם. מינוי שליח איננו מבטל את חובתו המהותית של המשלח. יש הורים ששוכחים עיקרון פשוט זה או לכל הפחות מתנהגים כמי שאינם מודעים לקיומו, ולכן משליכים את כל הטיפול החינוכי של בנם על בית הספר, ומידי פעם הם באים בחשבון עם בית הספר על הצלחותיו או כשלונותיו החינוכיים. פעילותם החינוכית מצטמצמת בתשלום שכר הלימוד עבור בנם ובפיקוח מגבוה על עבודת בית הספר. מצב זה מאוד נוח, הוא מאפשר לשני בני הזוג להתמסר לקריירה המקצועית האישית שלהם באין מפריע. את ניקוי הבית הם מוסרים ל"עוזרת", את הבגדים למכבסה, ואת חינוך הילדים לבית הספר. הם שוכחים שהאחריות לחינוך בנם מוטלת עליהם, ולא על בית הספר.
כאמור לעיל, מותר למנות שליח לחינוך הבנים והבנות, זוהי ההצדקה לקיומה של מערכת החינוך. אבל רצוי שהבנים ירגישו שהם שוהים בין כותלי בית הספר מכוח שליחות הוריהם. כיצד ירגישו? אם מתקיים רצף חינוכי המחבר בין הבית לבין בית הספר. אם הבן פוגש את הוריו רק סביב תרבות של בילוי, החל מבילוי שגרתי בעזרת מגוון אמצעי התקשורת, וכלה בבילויים יוקרתיים, כגון: טיולים לחו"ל, ואיננו פוגש אותם עוסקים בתורה, שותפים למפעלי חסד ומתנדבים לסייע לנזקקים, אזי אין כל רצף חינוכי בין המשפחה לבין בית הספר. אלו שתי פלנטות נבדלות, שבהן מחלק הבן את זמנו. בית הספר הוא אנטי-תיזה לבית ולא הזרוע הארוכה שלו, לכן, אין מקום לראות את בית הספר כשלוחם של ההורים. למעשה, השליחות מתבטלת...
היכן מצוייה הטעות? בהבנה מוטעית של שליחותו של בית הספר. שליחות בית הספר היא כפולה, היא כוללת מרכיבים לימודיים רבים וגם מרכיבים חינוכיים, רוחניים ומוסריים. גם אם נניח שהשליחות החינוכית של בית הספר פוטרת במידה ניכרת את ההורים ממילוי חובתם האישית בתחום הלימודי מפני שהם אינם מסוגלים לתרום בו בצורה משמעותית, אין היא פוטרת אותם מחובתם האישית בתחום החינוכי, הרוחני-המוסרית. אותה אוירה תורנית ששוררת בבית הספר, צריכה לשרור בבית. רק כאשר שוררת אוירה זהה, או לכל הפחות קרובה, בבית ובבית הספר, רשאים ההורים לטעון שבית הספר הוא השליח שלהם. אבל, אם גדל הבן בבית מתוך אוירה של בילוי וחומרנות, של רדיפה אחרי מותרות, של בריחה מדקדוק במצוות, של אדישות רוחנית, אין לו כל אפשרות למתוח גשר חינוכי בין ביתו לבין בית הספר.
על האווירה הרצוייה לשרור בבית, אמרו הזוג הראשון שבפרקי אבות: "יהי ביתך בית ועד לחכמים... יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך". בית של אהבת תורה ושל אהבת חסד.
1 1 1 1