מי מוסמך להורות לנו דרך?

שלום ורוב ברכות,
שאלתך מעלה על הפרק סוגיה חשובה מאוד והיא סוגית ההדרכה.
במכתבך כתבת "אמנם היה לי רב אזורי שאותו הייתי שואל בענייני הלכה אבל בשאלות האלה הרגשתי שהוא לא יכול לעזור לי".
שאלות רבות והרות גורל בחיינו אינן שאלות הלכתיות. עם מי להינשא? היכן לגור ובמה לעסוק לפרנסה? איך להתמודד עם כל מיני קשיים חיצוניים ופנימיים? איך לקבל החלטות חשובות בענייני משפחה, חינוך, בריאות וכדומה?
אל מי בכלל פונים בשאלות כאלה? ומי בעצם מוסמך לענות עליהן? מי יכול להיות מורה דרך הגון ומי אינו יכול? ובכלל, כפי ששאלת - "איך אדם פשוט יכול לבדוק אדם צדיק וקדוש אם הוא צדיק וקדוש באמת".
להבדיל אלפי הבדלות, אדם הזקוק לרפואת הגוף נתקל בשאלה דומה מאוד מבחינה עקרונית. מי מוסמך לסייע לי? מיהו הרופא המומחה באמת? אלא שכאן, איש אינו שואל, "איך אני, אדם פשוט, יכול לבדוק רופא גדול כזה אם הוא רופא גדול באמת". כשמדובר בחיי הגוף, כל אחד מבין היטב, שצריך לחקור ולדרוש היטב היטב באיזה רופא מדובר, מהם כישוריו, מי הסמיך אותו ומהו תחום התמחותו.
יש כאלה שדי להם במילת הקסם 'רופא' וקל וחומר 'פרופסור', כדי לאבד את חוש הביקורת שלהם ולהיכנע באמונה מוחלטת לכל דברי הרופא. אבל מי שנתקל ברופאים ובפרופסורים למיניהם מקרוב, יודע היטב כי המדובר באנשים בשר ודם, בעלי חסרונות וחולשות, ולא כל אחד מומחה בכל תחום. כדאי מאוד לבדוק היטב במי מדובר בטרם נמסור בידי מאן דהוא את חיינו ואת גופנו.
ומדוע בעצם שפני הדברים יהיו שונים כשהמדובר ב"רופא הנפש", במדריך ומורה דרך לנפשנו? האם חיי הנפש פחותים בערכם מחיי הגוף? האם די במילה 'צדיק' או 'מקובל' כדי שנאבד את חוש הביקורת ונתמסר לכל מה שיאמרו לנו? והלא אנו שומעים, חדשים לבקרים, על אדם זה או אחר שהנהיג אנשים והורה להם דרך, גם בשם הקבלה והחסידות, והתגלה כבור ועם הארץ, כנוכל, או גרוע מזה, כאיש הנכשל במעשים שהשתיקה יפה להם.
האם אין די בתופעות אלו כדי לחדד את זהירותנו? האם לא הגיוני ומתקבל על הדעת לחקור ולדרוש על מהות העוסקים בריפוי נשמתנו, לפחות כשם שאנו עושים עם העוסקים בריפוי גופנו?

שאלת: "איך אני, אדם פשוט, יכול לבדוק אדם צדיק וקדוש, אם הוא צדיק וקדוש באמת?" ובכן, ראשית חייבים אנו לציין שאין עסקנו במתן ציונים או דרגות לאיש. מי צדיק ומי קדוש באמת, יודעים רק בעולם האמת. אין אנו באים לפסול איש או לגנות מאן דהוא. אבל מה שכן מוטל עלינו לעשות הוא לברר במלוא הרצינות אם אדם זה יכול להועיל לי, אם הוא מורשה להורות דרך בשם התורה ובשם ה'.
ייתכן שהוא צדיק, ייתכן שהוא בעל תורה או בעל ייחוס, או רואה נסתרות או מה שתרצו, אבל כל זה אינו מעלה ואינו מוריד. אדם יכול להיות משורר, דמגוג בחסד או איש שיווק, אבל זה אינו הופך אותו לרופא מומחה וזה אינו הופך אותו למורה דרך רוחני.
ואם התורה, או הקדוש ברוך הוא, נותן התורה, רוצים להסמיך מאן דהוא לדבר בשמם ולשאת את דברם, יש בהכרח גם דרך לבדוק מי מוסמך לזאת מטעמם ומי לא.
אם נתבונן בסוגיה זו, נגלה שיש שני סוגים של דוברים בשם ה': חכם ונביא.
חכם הוא הדיין או הפוסק שצריך להיות מוסמך לתפקידו בידי רבנים בני סמכא, ובבואו להורות דרך או דין עליו לבאר ולפרש דבריו, כפי שמצוי בספרי השו"תים (שאלות ותשובות).
נביא הוא מי שהתגלה לו דבר ה' והוא מוסר אותו לאחרים ללא טעם ונימוק, רק מכוח אותה התגלות שלה זכה, ובלשון רש"י: "דברי נביאות [הם דברים הנמסרים גם] בלא טעם [והסבר]" (בבא בתרא יב).

את החכמים בחכמת התורה, או את פוסקי ההלכה, קל יותר לזהות, וכן לברר ולחקור עליהם, מי הסמיכם וכדומה. זהו בירור שאותו צריך לערוך בעניין הרב האזורי שתיארת, שאליו אתה פונה בשאלות הלכתיות.
לעומת זאת, מי שמדריך אנשים או מורה להם דרך "בלא טעם" רק מכוח קדושתו וההתגלות שלה זכה, נכנס מן הסתם בגדר "נביא". כאן גדלה הבעיה, משום שלא שייך לשאול רב מקובל או מורה דרך פלוני מי הסמיכו, אין גם אפשרות לקבל טעם והסבר לדבריו, משום שמקור דברי הנביא הם כאמור, השראה מלמעלה.
אלא שאם בנביאים עסקינן - נביא כאן את דברי הגמרא המבארת עניינם ומהותם:
"אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים, [שואלת הגמרא] אטו חכם לאו נביא הוא? [כלומר וכי אין חכם ראוי להיות נביא? כי לכאורה, נראה שנאמר כאן, שבטרם ניטלה הנבואה מן הנביאים ועברה לחכמים, לא היו חכמים נביאים. ומתרצת הגמרא] הכי קאמר [כך אמר, כלומר זוהי כוונתו של רבי אבדימי בדבריו], אף על פי שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה" (בבא בתרא יב).
פירש רש"י, שלאחר החורבן ניטלה הנבואה מן הנביאים שאינם חכמים ואילו מן הנביאים החכמים לא ניטלה.
וממשיכה הגמרא שם: "אמר אמימר: 'וחכם עדיף מנביא', שנאמר 'ונביא לבב חכמה' (תהילים צ). מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול". כלומר "נביא" שהוא קטן ביחס לחכם נתלה בו, ככתוב "לבב חכמה" שנתלה בחכמה.
וזהו ממש פסק הרמב"ם על הראויים לנבואה: "ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד" (הלכות יסודי התורה פרק שביעי סעיף א).

מכל האמור למדנו, שעתה, אחר חורבן הבית, מי שראוי לנבואה או לכל סוג של התגלות והשראה שמכוחה יוכל להנהיג אנשים ולהורות להם דרך, יכול להיות אך ורק אדם הגדול בתורה, והוא עדיף על נביא. וכן ביאר הכותב (שם): "אף על פי שניטלה נבואה מן הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהוא בדרך חכמה לא ניטלה, אלא יודעין האמת ברוח הקודש שבקרבם".
כן, יש "היודעין אמת ברוח הקודש שבקרבם", אבל אלו יכולים להיות רק אנשי תורה, לא הבורים בה, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לא הרחוקים ממנה ומקיום מצוותיה.
ואם אינו גדול בתורה, ייתכן מאוד, שמי שמנהיג אנשים על פי "רוח הקודש" או כל סוג אחר של התגלות משמים, אינו אלא מאחז עיניים.
אמנם כאן קיימת בעיה, שמרוב בורותנו בתורה אנו נוטים להכתיר כל אחד כגדול בתורה, בפרט אם הוא מעטר את דבריו במילים מן הקבלה. ועל כן, מדידת גדלות אמתית, אסור לה שתישען על התפעלות והתרשמות אישית בלבד, אלא על חוות דעתם של גדולי תורה ידועים ומפורסמים באמת, מה שאנו מכנים "הסכמה".
מאן דהוא מנהיג צבור ומורה להם דרך? – מי הם רבותיו? היכן למד והתעלה בתורה? ומי ממליץ עליו כמנהיג וכבר סמכא? אפילו גדולים באמת טרחו להביא הסכמות לדבריהם, כאשר רצו להורות דרך לרבים.

שאלת עוד: "מנין רב יכול לדעת דברים על ילדים שהוא לא מכיר? האם זה לא מוכיח שהוא צדיק גמור?"
ובכן התשובה היא - לא! זה לא מוכיח! כוחות נפש מיוחדים, ראיית נסתרות מכל הסוגים וכדומה אינם סימן של צדקות או של מעלה רוחנית כלשהי. ישנם היום בעולם הרבה חילונים וגויים, ובהם רשעים גדולים, שיש להם יכולת של ראיית נסתרות. אין כל קשר הכרחי בין כוחות על טבעיים לצדקות או לקדושה. יכול להיות בהחלט, שמעורבת בזה גם אחיזת עיניים, ומלבד זאת עלינו לדעת, שעצם האמונה של רבים בפלוני מעניקה לו כוחות בלתי מצויים, ואם כן, ייתכן מאוד, שאמונת חסידיו גידלה אותו ולאו דווקא מעלותיו האמתיות.
והלא כבר התורה מספרת לנו על כגון אלו. מי לנו גדול בטומאתו מבלעם, ועם כל זה מתארת אותו התורה: "ויודע דעת עליון". לא רק נסתרות אדם ידע בלעם, גם נסתרות אלוקים, כביכול! ובעבור זה איש לא כינהו 'צדיק' או 'מקובל'.

והלא כל תיאורי התורה על המאבקים בין נביאי האמת לנביאי השקר עוסקים בפירוש בסוגיה זו, "שלא להתפעל מאותות ומופתים ושלא לראות בהם ראיה לצדקות או לאמתות דרכו של האיש".
וכן מבואר ברמב"ם: "ולא כל העושה אות או מופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שעולה בהן על כל בני גילו" (הלכות יסודי התורה פרק שביעי סעיף ז).

חכמת תורה מוכחת, מעשים טובים מפורסמים, אלו נקודות ההתחלה לבדוק את דברי הנביא או כל מי שבא להדריך אנשים בשם השמים. ואם יאמר אפילו דבר קטן שלא כפי התורה ופירושיה המסורים בידינו אין זה נביא אמת, כלשון הרמב"ם: "אם יעמוד איש ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה או שיאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר... ומיתתו בחנק" (הלכות יסודי התורה פרק תשיעי סעיף א).
בעניין ידיעת נסתרות, אומר הרמב"ם: "אומרים לו: אם נביא אתה, אמור דברים העתידים להיות והוא אומר, ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו. ואפילו נפל דבר קטן(!), בידוע שהוא נביא שקר. ואם באו דבריו כולן - יהיה בעינינו נאמן" (הלכות יסודי התורה פרק עשירי סעיף א).
אם כן, אלו סימניו של המורה דרך באמת, שלו ראוי לשמוע ובעצתו כדאי ללכת: חכם בחכמת התורה, ירא שמים ובעל מידות, המוכר ומפורסם ככזה (לא רק בין חסידיו). רואה נסתרות - אינו ראייה, ואם מגלה את העתיד להיות, אפילו שגה בדבר אחד - הרי זה נביא שקר!

יותר מדי חיי נישואין שהתחילו בהוראת "רוח הקודש" של מאן דהוא, עלו על שרטון; יותר מדי עסקים שנסמכו רק על קמיעות וגימטריות ירדו לטמיון; יותר מדי אנשים שהשליכו את מחשבתם והפקירו את כוח בחירתם בידי עוטי גלימות לא להם, מצאו את עצמם ביום מן הימים מול שוקת שבורה.
יש, יש מורמים מעם, יראים ושלמים, שרוח הקודש מופיעה בבית מדרשם. אבל לא כל המתיימר להימנות עמהם אכן נמנה ולא כל המדבר בשם עולמות עליונים יודע מה טיבם. ועלינו - מוטל להיזהר, שכן אם לא נשמור על חיי נפשנו איש לא יעשה זאת תחתינו.
בין כך ובין כך, "חכם עדיף מנביא"!