מה זה ענווה ומה היחס ביהדות להערכה עצמית?

שלום צופיה,
שאלת מה זו ענוה, ומהו יחס היהדות להערכה עצמית.
יש החושבים בטעות שענווה היא ביטול הכוחות, לראות את עצמי כשום דבר, אפס.
אך אם נברר באמת האם ענוה היא ביטול כל כוחותיי, התעלמות מהפוטנציאל שלי ואיפוס החיים?? התשובה היא - לא ולא!
ענוה היא מדריגה רוחנית גבוהה. היא מגלה לנו שהמקור של כל הדברים הטובים אצלנו - הם מה'. הרי בעולם יש הרבה אידיאלים, כמו חסד, גבורה, חוכמה ועוד. ברור שהמקור לכולם הוא הקב"ה. הוא מקור היצירה. אם אדם עושה מעשה גבורה חיובי, זהו ניצוץ קטן מהגבורה האלוקית. אדם שהוא בעל-חסד, יש בזה ניצוץ מהחסד האלוקי. ואף אדם יצירתי מאוד - היצירתיות גם היא באה מהמקור, כי הקב"ה הוא השלימות, ו'מלוא כל הארץ כבודו', העולם כולו מלא בזרמים אידיאליים של טוב וצדק שמקורם הוא הקב"ה.
ענוה, אם כן, פירושה - לא הכל מתחיל ממני. בעצם, כלום לא מתחיל ממני.
אדם יכול לחשוב שהוא יצור שעומד בפני עצמו, מתחיל בעצמו ונגמר בעצמו. אבל אין זה נכון. האדם הוא כלי וצינור, אמנם צינור חשוב, אבל צינור שדרכו מופיעים החסד, הגבורה, ההטבה וכדו'. האדם הוא כלי שדרכו מופיע ה'. ככל שהענף מחובר יותר אל הגזע ואל השורשים העמוקים והחזקים - כך הוא מקבל יותר כוחות לגדול ולהצמיח פירות טובים.

הענוה היא פתיחת פתח לקב"ה להופיע דרכנו. בן-אדם, אל תחסום את הקב"ה מלהופיע בך. דוקא הגאותן הוא מוגבל. אפילו אם ירגיש שהוא הר גדול, סופסוף יש גבול ליכולת ולכוח שלו. הוא מתחיל במקום מסויים ונגמר במקום מסויים. והענוה היא שיא היצירה, שיא פיתוח הכוחות. כשאדם נפתח לה', שהוא האינסוף, הוא יקבל כוחות אינסופיים להתפתח. הוא יוכל למצות את הכשרונות שלו בצורה הכי טובה, כי הוא נעשה יותר הוא-עצמו. אם-כן הענוה היא שיא העוז. העוז והענוה - מילים שלא סותרות אחת את השניה, אלא משלימות זו את זו.

אם אדם יחשוב עצמו לכלום ולא יאמין בכוחותיו - איך יוכל להתקדם? מה יתן לו מוטיבציה להתאמץ ולעמול? לכן על האדם להכיר בכוחותיו ויכולתו, ולדעת שהמקור לכל זה הוא הקב"ה.

כל מה שאמרנו נכון בין האדם לעצמו, אבל מי שרוצה שיכירו אחרים במעלות שלו - אין זה נכון מפני שאם הוא באמת מאמין במה שיש בו, ושה' נותן לו את הכוח להתקדם - אין לו שום דחף שיֵדע זאת כל העולם. הדרך לשפר זאת ולהגיע לענוה היא על-ידי התורה והמצוות. כל מצוה וכל מידה שאנו משפרים, פותחת ומדבקת אותנו יותר לאמת. וכך במשך הזמן אנחנו נזדקק פחות ופחות להפגין בפני אחרים את מה שמיוחד בנו.

אפשר להוסיף שדוקא כשאדם יודע שיש לו עצמו חשיבות ויחוד שאין באחרים - הוא לא יקנא באחרים, כי הוא יודע שאצל השני יש דברים שאין בו, וגם בו יש יחוד שאין באף אדם אחר.

אם את רוצה, תוכלי לקרוא עוד על הענוה בספר 'באהבה ובאמונה' של הרב שלמה אבינר (עמ' 87, 111).
בהצלחה וכל טוב
חברון בן-ציון, 'חברים מקשיבים'