אין אחד שלא זוכר איפה הוא היה בשעות הבוקר של השבעה באוקטובר, חג שמחת תורה. שלושה חודשים אחרי שהחלה מתקפת הפתע של חמאס על ישראל, ד"ר דן שוורצפוקס, הרופא של קיבוץ עלומים, סגן מנהל סורוקה ומנהל הרפואה הדחופה (מיון) בתשע השנים האחרונות זוכר היטב את אותם רגעים: "הייתי בבית, מיד כשהתחילו האזעקות נסעתי לבית החולים והקפצתי את כל הצוות".
האירוע כולו לא נוהל על ידי מדינת ישראל, עשינו הכל לבד
עברת מערכות בדרום לא פעם, מתי הבנת שהאירוע הזה שונה?
"הבנתי את זה באזור 07:20 בבוקר. ב08:10 יש לי הוכחה שאני כותב בקבוצה של המיון שיש מלחמה". הוא אומר לי ומיד ממשיך, "את ההיקף של מה שקרה אתה לא יכול להבין אף פעם, עד עכשיו לא הבנתי. בטח שלא הבנתי לאיזה יום אני נכנס. הבנתי שזו מלחמה ושהולך לקרות פה משהו גדול ושיהיו פצועים".
בוא נחזור לאותו בוקר, מה קורה? איך זה מתנהל?
שוורצפוקס מסביר: "לא היה פה ניהול של מדינת ישראל. לקח למערכות זמן להבין מה קורה פה. אנחנו לא קיבלנו ממשרד הבריאות טלפון 'תדעו שהתחילה מלחמה', עשינו הכל לבד. קיבלנו 670 פצועים, 630 מתוכם הגיעו לבד. אנשים אספו פצועים מהשדות, מהכבישים, מהמסיבה, הורידו אותם בבית החולים וחזרו לשטח לאסוף עוד פצועים".
ד"ר דן שוורצפוקס במיון, צילום: דוברות סורוקה
כל מסוק שעולה מוכוון לבית חולים מסויים, אלא אם כן המצב קשה
מאות פצועים פונו כאמור לסורוקה, ומנהל המיון מסביר כי בהמשך המלחמה משרד הבריאות הוא זה שמחליט לאן מפנים את הפצועים. "יש ששה מרכזי על במדינת ישראל- אנחנו, שיבא, איכילוב, הדסה ושערי צדק. השישי זה רמב"ם והוא לא בא בחשבון בגלל המרחק. אם המצב אנוש נוחתים בסורוקה, זה הבסיס. אם המצב יותר קל אז זה סבב בין כל השאר. יש לא מעט פצועים שיוצאים רכוב, הם נוסעים אלינו או לברזילי. תלוי בגזרה, אם זה אזור מחסום ארז אז לברזילי וכל מי שנפצע בחאן יונס מגיע ישר אלינו. בערך 20 פצועים ביום".
מה בכלל עושים עם כמות כזאת של פצועים?
"לפי הפרוטוקול של משרד הבריאות, היינו צריכים להיות ערוכים ל-150 פצועים בתרחיש הכי נורא. אבל היינו ערוכים ליותר מזה, אנחנו המיון הגדול במדינה. כבר היה לנו בעבר 630 פונים ביום רגיל רק עם הצוות שלנו. בשבעה באוקטובר כל בית החולים היה במיון או בחדרי הניתוח. היה לי צוות אדיר והצלחנו להגיע לפצועים. זה תפקד לחלוטין", אומר שוורצפוקס בגאווה ומוסיף: "בשבועות האחרונים תחקרתי את אנשי הצוות וביררתי מה הם עשו בבוקר השבעה באוקטובר. בכל שיחה אני מבין שכולם הרגישו בשליטה מלאה על האירוע ולא עשו קיצורי דרך במהלך הטיפול".
תחושת השליטה לא נשארה אצל הצוות, לפי תוצאות הסקר שעשה, גם המטופלים הרגישו בידיים טובות: "עשינו מבצע של טלפונים לאנשים שהיו פה באותו יום. רצינו לראות איך זה נראה מהצד שלהם. רצינו להבין איך פעלנו. אחרי אירוע כזה אתה לא יודע איפה היית. התקשרנו ל-550 אנשים עד עכשיו. חוץ מאחד שהייתה לו ביקורת קשה כל השאר שיבחו אותנו".
פינוי החיילים במהלך מתקפת שמחת תורה צילום: Dudu Greenspan/Flash90
הציבור הרגיל פחות מגיע למיון בתחילת מלחמה
איך נראית שגרת מלחמה?
"השביעי באוקטובר הוא אירוע חריג, מבול שנופל עליך. אתה צריך תוך 24 שעות לגמור איתו ואחר כך להתאושש. מה שמאפיין את המלחמה זה שהציבור הרגיל פחות מגיע למיון, אבל הגיעו פצועים. בתחילת נובמבר המיון חזר לתפקוד רגיל. היום אנחנו עובדים על מיון מלא. אתמול טיפלנו ב-550 אנשים ומתוכם ב-30 פצועים של צה"ל. רובם פצועים קל, נפלו מהטנק ושברו רגל, דברים כאלה. גם מגיעים פצועים יותר קשה. היום נחת מסוק עם 6 פצועים, שניים בחדר ניתוח". בשגרה השוטפת יש במיון 33 רופאים, 103 אחיות וחמישה עמיתי רופא, כלומר, פרמדיקים. במקרי טראומה, מגיעה תגבורת מבתי חולים אחרים.
שוורצפוקס מוסיף שהם מאוד מתרשמים מאיכות הטיפול בפצועים בשטח היום: "נותנים דם בשטח, מפנים את הפצועים מהר מאוד. זה גם קשור לעובדה שעזה קרובה אלינו ושטוחה, אז נורא קל להגיע. אני לא יודע מה יהיה בלבנון. בשביעי לעשירי מה שאפיין זה שאנשים חטפו כדורים. היום זה הכל- פגיעות הדף, מטענים. תמונות מאוד קשות".
"הפציעות היו קשות מאוד, חזרתי הביתה, לא הצלחתי לעשות הקידוש"
כשאני שואלת את ד"ר שוורצפוקס מה היה הרגע שתפס אותו, הוא עונה שהיו המון כאלה. "אבל אני חושב שהרגע הכי קרוב אלי זה ליל שבת פרשת ויגש לפני שבוע וחצי, קיבלנו לפה ארבעה פצועים קשה מסיירת גבעתי. היו פציעות קשות, מחזה נורא. אני בעצמי הייתי בסיירת גבעתי. חזרתי מאוחר מאוד הביתה, הייתי בצום ולא הצלחתי לעשות קידוש. אני חושב שכולנו, כל הצוותים לוקחים קשה כל אירוע. אנחנו מרגישים שאלו הילדים שלנו".
חוץ מהיותו אחד הרופאים העסוקים במדינה, שוורצפוקס הוא אבא לעשרה ילדים וסבא ל-18, מתוכם ארבעה כרגע נלחמים בחזית- חלק בעזה וחלק בצפון. שאלתי אותו אם כמנהל מיון שנחשף לפציעות קשות הוא דואג להם יותר, ושוורצפוקס ענה מיד: "אני לא שם, זה לא מעסיק אותי בכלל".
איך אתה מחזיק את הצוות שלך בתקופה הזאת?
"מדובר באנשים מיוחדים מלכתחילה. כמו אלה מגבעתי, הם בחרו ללכת למסלול קרבי, נלחמו בנחל עוז ומאז חודשיים הם נלחמים למרות שכבר שמונים יום הם בצבא. גם צוות של מיון הם כזה, הם יודעים מה זה להיות בחזית. ברור שיש רגעים קשים, מצד שני בשביל זה אנחנו קיימים. אנשים מרגישים סיפוק בעשייה. מגיע פצוע קשה, ספק אם יחיה, והוא יוצא מפה על הרגליים, זה סיפוק גדול. אנחנו חווים בעיקר הצלחות".
בעיות המלחמה לא פוסחות על הצוות הרפואי של סורוקה, הם מתגוררים בדרום תחת איום רקטות, רבים מבני המשפחה של הצוותים הרפואיים מגוייסים לשירות מילואים והם נחשפים יום יום למחירי המלחמה. בשביל זה יזם ד"ר שוורצפוקס פרויקט מרגש במסגרתו בית החולים שלח צוותים להתנדב בחקלאות בעוטף: "שינינו לזה את השם לחקלאות תרפיה, אנחנו עובדים כמה שעות ועושים מעגל שיח ואנשים מספרים מה הם עברו".
"רגל שחסרה למישהו יותר בולטת מכליה מרוטשת שהוצאנו מפצוע"
יש תחושה במלחמה הזאת שיש יותר קטועי גפיים מהרגיל, זה נכון?
"בתור ילד במלחמת יום כיפור, אני זוכר אנשים בלי גפיים, חבר של הוריי איבד את היד בגבעת התחמושת. הזיכרון שלנו קצר, במלחמה נקטעות גפיים. היה את סיפור של קטיעות הגפיים בשביעי לעשירי שזיעזע את כולם. זה קרה כי לקח הרבה זמן לפנות פצועים. היום יש פגיעות גפיים, לא המון, אבל יש. זה הדבר הכי בולט. כשיש מישהו שהורידו לו כליה מרוטשת את לא רואה את זה. אבל שרואים פצוע שאין לו רגליים זה מזעזע יותר. אני לא מכיר את הסטטיסטיקה אבל לא חושב שזה שונה".
ד"ר דן שוורצפוקס במיון צילום: דוברות סורוקה
מהזווית שלך, איך המשפחות מחזיקות מעמד?
מדובר באנשים שנלחמים ביחידות קרביות עם המון מוטיבציה. הם לא צמחו מהשמיים, הם קיבלו חינוך בבתים. אנשים עם עוצמות גדולות מאוד, הם מחזקים את כולם ואנחנו עוטפים אותם בצורה בלתי רגילה. זה אנשים חזקים. לא במקרה הילדים שלהם היו איפה שהם היו".
צוותי רפואה מבתי חולים אחרים ברחבי הארץ התפעלו מהתפקוד של סורוקה בבוקר אותה שבת, ואני מבקשת לדעת מה הייתה הסיבה שהצליחה להחזיק את המיון בצורה מעוררת השתאות. ד"ר שוורצפוקס עונה בלי להסס: "המיון שלנו פועל טוב בשגרה, ולכן פעל טוב בחירום. קחו את המשפט הזה ותסיקו מה קרה כאן בשבעה באוקטובר".