"מי לעזאזל רוצה לשמוע את השחקנים מדברים?" אמר הארי וורנר, המפיק האגדי ואחד ממקימי האולפן האחים וורנר. מפיקים, במאים ואנשי קולנוע רבים (ובראשם בלט צ'ארלי צ'פלין) חששו מהמעבר הזה אי שם בשלהי שנות ה-20 של המאה הקודמת, וסברו שייחודם של הסרטים האילמים הוא בשפה הקולנועית- בצילום, בעריכה, במוזיקה וכמובן שבכישוריהם הפיזיים של השחקנים. שחקנים מדברים= תיאטרון.
המעבר בין הקולנוע האילם לקולנוע המדבר לווה בקשיים רבים, וכפי שחששו הארי וורנר וצ'ארלי צ'פלין, רבים מהסרטים הראשונים שיצאו לאחר כניסת הקול נוצלו בעיקר להעברת דיאלוגים בלתי פוסקים. יוצרי הקולנוע לא ידעו ממש איך להשתמש בכלי הטכנולוגי שקיבלו לידיהם והדגישו את האמצעי במקום המטרה. לקח זמן עד שהקולנוע התאזן, והחידוש הטכנולוגי חזר להיות רק אמצעי להעברת הסיפור טוב יותר.
נזכרתי באותה פרשת דרכים בהיסטוריה של הקולנוע לאחרונה- ומאוחר יותר אסביר למה, לקראת יציאתו של מלך האריות גרסת 2019, עשרים וחמש שנה לאחר הסרט המקורי שהפך מיד לקלאסיקה, והוכיח שדיסני יכולה לעשות סרטים אחרים חוץ מסרטי נסיכות ואגדות. כאלה מקוריים.
אני זוכר את עצמי, כילד, צופה בסרט בפעם הראשונה בהתרגשות. למרות שאין בסרט הזה שום אזכור לבני אדם (היחיד של דיסני מאז ומעולם), הזדהיתי עם סימבה יותר מכל דמות אנושית אחרת, הסרט והעוצמות שבו פתחו בפני את עולם הדמיון והרצון ליצור סיפורים משלי. בשנים האחרונות, בתור מורה ומרצה לקולנוע, אני מלמד על הסרט הזה שיעורים שלמים על העומקים והמסרים שבו ושאפשר ללמוד ממנו, ובכל צפייה עולות בי תובנות חדשות.
היום, אני צופה בסרט עם ילדיי הקטנים. הבן הקטן שלי בן השלוש, מאוהב בסימבה ומדי פעם אפשר לראות אותו הולך על ארבע ושואג בבית. מעניין לראות איך סרט לפני עשרים וחמש שנה, עדיין רלוונטי בשביל הילדים של ימינו. יצירות טובות, עוברות מדור לדור. עומדות במבחן הזמן.
עשרים וחמש שנה אחרי מלך האריות המקורי, עולם הקולנוע כבר לא מה שהיה. היצירות שכובשות את העולם הן לא מקוריות. רימייקים, סיקוולים, פריקוולים, וספין אופים הם בעצם רוב הסרטים המוצלחים שהאולפנים הגדולים מוציאים. למה להסתכן ביצירת סיפור חדש, אם יש לנו כסף בטוח?
למרות שהם מספרים לכולם שהם רוצים שהדור של שנות האלפיים ייחשף לסרטים הקלאסיים שהדורות הקודמים גדלו עליהם, הסיבה האמיתית לרימייקים של דיסני היא כסף. הרבה כסף. כי מובן לכולם שאין רימייק שמשתווה למקור. בטח לא בסרטים קלאסיים. אף אחד לא חשב שאלאדין, ספר הג'ונגל וסינדרלה יהיו טובים יותר מהגרסאות המקוריות שלהן. גם דיסני. אלא שיש כאן מכרה זהב. מעל מיליארד דולר במקרה הטוב, וכמה מאות מיליונים במקרה הרע. גם אם הסרט ייכשל בביקורות, אנשים ילכו אליו. אף אחד לא יזנח את דיסני אם 'מלך האריות' יהיה סרט גרוע. אל דאגה, אף אחד בחברה הזו לא בתחתית שרשרת המזון.
אבל מלך האריות הוא לא סתם סרט. הוא הרבה יותר מזה. מי שראה תמונה או שתיים מהסרט, כבר משלבי ההפקה הראשונים שלו, יכול רק להידהם מהריאליזם שבו. 'זה נראה כמו אמיתי', אומרים כולם בהשתאות. הסרט נעשה במגה תקציב של 250 מיליון דולר, בשיטת 'פוטו ריאליזם' (לא לייב-אקשן כמו שרבים סוברים. אין כאן צילום של דמויות אמתיות), זה אומר שרוב הסרט נעשה באנימציה ממוחשבת ממש מאפס. כל שערה ושערה, כל קמט, וריד ושריר בעורן של שלל הדמויות בסרט נעשה באמצעות הקידמה, ולפעמים, מרוב שזה נראה אמתי, קשה להבחין בכלל שמדובר בחיות ממוחשבות. כן, כבר לא מציירים יותר ב-2019.
אבל עליה וקוץ בה. יש כאן נקודת תורפה, אם תרצו. כבר בשלבים המוקדמים של ההפקה, כשראו המעריצים את התמונות הריאליסטיות של הדמויות בסרט, עלתה תמיהה אחת אצל כולם:
איך גורמים לחיות ריאליסטיות להביע רגשות?
בסרטים מצוירים אנחנו יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו. חוקי הפיזיקה לא קיימים אצל לוני טונס, ובדיסני אפילו כלי מטבח יכולים לדבר ולשיר. לאף אחד לא היה מוזר במלך האריות של שנת 94' שסימבה הקטן בוכה בחיקו של אביו שנהרג. ההפך- מכאן מגיעה ההזדהות. הוא בוכה ומזיל דמעות כמו ילד קטן, ודווקא בגלל שהוא אריה אך פועל במאפיינים אנושיים קל לנו מאוד לאהוב אותו. נלה וסימבה הבוגרים מביעים אהבה ואפילו אולי מתח מיני ביניהם, באופן שבני אדם יכולים להבין. זה לא קורה ככה בטבע.
אז איך עושים את זה כשהעולם נראה כל כך אמתי? איך אריות אמתיים מביעים רגשות אנושיים כמו שנאה, אהבה, חיבה, קנאה, כעס וחמלה? רבים, ואני בתוכם, חוששים ממה שהגדיר יפה משתמש אחד בפייסבוק- "נשיונל ג'יאוגרפיק עם עלילה".
וזה מחזיר אותנו 90 שנה אחורה, לאותה פרשת דרכים שעמד הקולנוע אז. הטכנולוגיה החדישה והמודרנית שמסוגלת לשלב סאונד עם תמונה, עתידה לשנות את פני הקולנוע לתמיד, אבל החשש שהחידוש הטכנולוגי יבלע בתוכו את הצורה, הסגנון, השפה הקולנועית ובקיצור- הסרט, קיים גם עתה.
נכון שהטכנולוגיה בסרטים תמיד נמצאת בחזית, ויוצרי הסרטים נעזרים בטכנולוגיה על מנת לשכלל את האיכות של סרטיהם, אבל הטכנולוגיה היא כלי שרת, ולא העיקר. סרט קולנוע אמור להיות בראש ובראשונה סיפור. אין תחליף לרגש.
אנחנו רק בראשית הטכנולוגיה הזו, וניתן רק לשער מה המציאות תוליד בעתיד. בעוד כמה שנים, סרטים שלמים יוכלו להיווצר בלי להזדקק לשחקנים אנושיים בכלל, והסרט יראה כאילו הוא כן משוחק. בעתיד אפילו נוכל להעלות באוב שחקני עבר שנפטרו מזמן ולהשתמש בדמותם ובקולם לסרטים חדשים מלאים בכיכובם. כך נוכל לצפות בסרט חדש בכיכובו של ג'יימס דין או של מרילין מונרו (האם זה יהיה מותר מבחינה משפטית? נצטרך מערכת חוקים חדשה לגמרי). רבים אף חוששים מזמינות הטכנולוגיה לכל אחד והשימוש בה לרעה- להפללות של רצח, למשל: "אבל ראיתי אותו בסרטון האבטחה! זה הוא עשה את זה!". זה לא פרק של 'מראה שחורה', זו המציאות והיא קרובה מתמיד.
ייקח קצת זמן עד שנידרש לשאלות ולסוגיות הללו, אבל בינתיים נותרנו עם מלך האריות גרסת 2019, סרט שמהווה פרשת דרכים בעולם הקולנוע. לאיזה כיוון הקולנוע הולך? האם לריאליזם טכנולוגי כמו הסרט הזה, שעלול לבוא על חשבון הרגש והסיפור, או שהעולם עדיין מעדיף לראות סרטים כמו אותם סרטים מצוירים, שלא בדיוק מנסים לדמות את המציאות אך מעבירים את הסיפור בהרבה יותר רגש. או אולי, מה שנראה סביר יותר, אפשר למצוא אפשרות שלישית, שהעתיד הטכנולוגי בלתי נמנע, וכמו הפרטיות ההולכת ונעלמת ברשתות החברתיות למורת רוחם של אנשים רבים, גם בתחום הקולנוע אנחנו נסחפים בעל כורחנו בגלגל החיים. לא נותר לנו אלא להיזכר במשפט שאמר הארי וורנר ולהפוך אותו לרלוונטי לגבינו: מי לעזאזל רוצה לשמוע אריות מדברים?
הכותב הוא מרצה לקולנוע, מורה לקולנוע והיסטוריה ומחנך.