אמונה אלון, שמחה גדולה בשמים, "כתר" תשס"ד, 210 עמ'.
שני ספרים יצאו לאחרונה בהוצאת "כתר", ולרגע חשבתי שהם התבלבלו ביניהם. בשניהם גיבורי הסיפור הם מתנחלים דתיים. הראשון, רומן ראשון למבוגרים של אמונה אלון, "שמחה גדולה בשמיים" שמו; "הברית" של נעמי רגן, הוא הספר השני.
האם זה מקרה ששני הספרים יצאו יחד? יתכן. בכל מקרה, שאלות הכרחיות עולות לרגל היציאה המתנחלית מהפלקטיות שאיפיינה אותם בעוזי ובדובון שהתחלפו בפליז, אם-16, ורק הכרס בחודש התשיעי לא השתנתה.
למה פתחתי בכך שחשבתי שאולי ב"כתר" התבלבלו בין הספרים? כי התפקיד של נעמי רגן, עד היום, היה לספר על המתרחש בחברות סגורות ועלומות לקורא החילוני ועל הגל המציצני הזה בנתה את כל הקריירה הספרותית שלה. ואילו אמונה אלון תפקדה תמיד על תקן נציגת המגזר המגנה על הדמות אותה היא סימלה – פובליציסטית, מדוברי המתנחלים, אשת שר וסופרת ילדים.
הספרים שהן כתבו הפעם מבטאים את ההיפך: רגן לא כתבה הפעם רומן, כדרכה, אלא מותחן על משפחת מתנחלים מגוש עציון שמחבלי החמאס חטפו את האב וביתו היחידה, ומביא את סיפור השתלשלות האירועים הדרמטית. הספר מביע עולם פוליטי ימני ברור ולא חוסך בנקיטת עמדות. אלון, לעומתה, מנצלת את מעמדה כאחת ש'באה מבפנים' ומספרת את סיפור הסביבה הפרטית שלה אותה היא מכירה היטב, בסיפור רומנטי כואב על אהבתה הלא ממומשת של שלומציון, שיאיר, אהוב נעוריה, שבר את ליבה באי-הסכמתו להתחתן איתה. בעקבות כך היא בורחת ועוזבת את עולם הישיבה וחלום "כפר הנביאים" שלהם, אל עבר האנטיתזה החילונית, היאפית והשמאלנית. עשרים ואחת שנים לאחר מכן, ושלומציון כבר בת ארבעים, היא שבה ופוגשת אותו עם אירוסי ביתה מאיה, שחזרה בתשובה, עם אריאל בנו של יאיר, בהתנחלות בה הוא גר עם משפחתו. המפגש המחודש מעורר בה מחדש את טעם ההחמצה הגורלית ותובע התמודדות עם עצמה ועם חייה עד כה.
אלון רחוקה מלהביע אמירות ברורות בספר, מה גם שבחרה לספר אותו דווקא בפיה של דתל"שית מהדור הקודם, שמאלנית, המביטה שוב במבט מפוקח אל ציבור המתנחלים, ורואה-חושפת את הסדקים שבדמויות אותם אנחנו מכירים. נעמי רגן, כך מסתבר, כבר הבינה שיש על מה לכתוב חוץ ממציצנות וסיפורי אהבה בלתי אפשריים. אלון, שזה הרומן הראשון שלה הרואה אור, עדיין לא הבינה, והיא נגררת לפסגות ספרותיות של סחיטת משפטי-שיא חושפניים מרב דגול, כמו אלו שהיא שמה בפיו של הרב יאיר בירמן במפגש המוחדש והאינטימי שלו עם שלומציון:
"... אני מעולם לא התאהבתי בלאה, מעולם לא הצלחתי לאהוב אותה כמו שאהבתי אותך... רק תדעי לך שהויתור עלייך היה מבחינתי גם ויתור עלי. על החיים שרציתי. כל מה שהייתי עד שנפרדנו, הרי לא הייתי אלא בזכותך".
ומסיים:
"נוח לי שלא נבראתי משנבראתי...".
הדמעות נסחטות עם גילויי הרגשות המחודשים של יאיר לשלומציון, ונעצרים שם. אין יותר מדי ארוטיקה ממשית ב"שמחה גדולה בשמיים", חוץ מ"חטאים קטנים" של דוסים ב"שמירת נגיעה", שאלון מרשה לעצמה לפי כל כללי הספרות הנהוגים כיום. תחת זה יש מתח ארוטי בשפע, ואם אין ניאוף בפועל ניתן להסתפק בתיאורים ענוגים של 'ניאוף במחשבה' בין אנשים נשואים.
ועוד שתי שאלות שמחפשות תשובה: האם המציאות שאלון מעלה בספר, השוברת את מיתוס המשפחה האידיאלית הדתית, אכן נכונה? אולי כן ואולי לא. הבחירה שלה דווקא בשבירת התא המשפחתי, גאוות הציבור הדתי מלמד על התרחשויות הזוחלות מתחת לפני השטח, והחברה הדתית לא נקיה מאותם הדברים שפוקדים את החברה החילונית, ומשמשות דווקא ביקורת פנימית קשה, מתחת לקליפות הגסות של הספר.
האם יש עוד נוסחה שכשעוסקים במתנחלים יכולים לכתוב עליה, חוץ מאהבת ארץ-משיחיות פוליטית-אהבת אישה? רגן הוכיחה שכן, ואלון נשבתה בנוסחה באדיקות. דוגמה קטנה לכך, הוא עודף הדימויים המוגזם ממגילת שיר השירים שממלאים את הספר בתיאורי האהבה. יוכי ברנדס, בספרה "לכבות את האהבה", כבר הביאה לאבסורד את עולם הדימויים והאהבות המתנחלי שבין אדמה לנשים, ואלון לועסת חלק מהחומר הזה בדיוק.
בפתח הספר, ממש במקום המיועד להקדשה, מודה אלון דווקא לעמוס עוז, "סופר וידיד", כהגדרתה. ואכן, טביעות האצבע של עוז, אליל השמאל, ניכרות היטב בספר בייחוד בפרקיו הראשונים – נוסטלגיה מעופפת ששבויה בקסמי הילדות ורחובות ירושלים, ומלאַת פרטים קטנים המכסים על עלילה מינימלית שלא מתחוללת יותר מדי בין הפרקים.
הספר, יחסית, דל תובנות ונקודות מבט חדשות שהגיבורה החילונית שלו, הבורחת מאימי העולם הדתי, לא מספקת באמת. הדמויות שבו סטריוטיפיות, וקצוות השבירה שלהם, שאלון מעמידה עליהם את סיפורה, שוליים ולא מקבלים את המקום הראוי להם באמת עם בניית דמות חדשה, מורכבת ובוגרת יותר, שהקורא מחכה למצוא. פסימיות של החמצה ופיספוס השורות בעצב הגדול שבארץ, כנגד "שמחה גדולה בשמיים".
כדאי לשים לב גם לאשמה – באנאלוגיה שלא ניתן להימלט ממנה – שמעלה אלון כלפי הרב הישיש, ראש הישיבה הגדולה, בן דמותו של הרב צבי יהודה קוק ראש ישיבת "מרכז הרב", בפירוק הקשר של יאיר ושלומציון, ונשיאתו באחריות לנטישת הדתיות בכלל והאידואולוגיה ה'מרכז'ניקית בפרט.
וגם מקריצה אקטואלית לא בורחת אלון תוך כדי הסיפור: הרב מוישה שור, איתו הם מתייעצים למה הורה כך הרב הזקן, הוא בן דמותו של הרב צבי טאו, כיום מנהיג ישיבת "הר המור", המעלה סברה שייתכן וזה בגלל אביה של שלומציון – חוקר תנ"ך מפורסם "בגובה העיניים"...
יצחק רבין, ראש הממשלה המנוח, קם לתחיה בספר הזה, כמצופה בספר על מתנחלים ופערים פוליטיים המתרחש בשיאם של ימי ממשלת אוסלו – ולא מת בו. 'שמחה גדולה בשמיים' מסתיים עם תום עצרת השמאל בכיכר מלכי ישראל במוצאי שבת "לך לך", הרביעי בנובמבר, והתפזרות המפגינים שניות ספורות לפני הרצח. מה מבקשת אלון? האם להחזיר את הגלגל אחורנית ולהשתחרר מצילו של הרצח שהשפיע על מרקם החיים החברתי בארץ והתקווה למפגש משותף ומפרה? אולי.