הטעות הראשונה היתה שחשבתי שמדובר בבדיחה (ערן הוא לא טיפוס משעשע. גם לא חבר הכנסת יורם גורדון, ומכאן הטעות).
השנייה, שנטעתה בחודשים שבאו לאחר מכן, היתה שגם כאשר הבנתי שמדובר בעניין רציני ניסיתי למצוא בו היגיון (והרי גם לשטויות מוחלטות יש היגיון מובנה, כך למדתי ממלצר בחתונה של אחי, ששפך משקה מבקבוק כמעט מלא לתוך בקבוק שהיה כמעט ריק. התפלאתי, ניגשתי אליו לשאול, למה לא למזוג מהמרוקן למלא? הוא ענה בחיוך: אתה לא רואה שבבקבוק הריק יש הרבה יותר מקום?).
והאמת היא שלא היתה סיבה לצחוק, גם לא היה היגיון. מדובר היה בשטות רצינית. שטות שהפכה מציאות, שינתה חיים וחרצה גורלות. ואני, כפיכח מול שתויים, פיקח מול עיוורים, ניסיתי לעצור את המהפכה האומללה. המוזר והטרגי היה שלמרות כל המלחמות שהבאתי על עצמי (עם מי לא הסתכסכתי? חברי כנסת, עוברי אורח, מראיינים, שותף לדירה, אבא אמא, גוף, נפש, עילית) הייתי אני זה שהכריע את המאבק נגדי.
הכול התחיל בבוקר קריר אחד של אמצע ינואר. ליוויתי את חברי "תגלית" לכנסת, בדרכם אל הרצאה מלאת חנופה של איזה שר. באמצע הנאום חמקתי לרגע אל חדרו של חבר הכנסת גורדון, לפטפט עם ערן, העוזר הפרלמנטרי הצמוד. הדלת היתה פתוחה אך מצאתי חדר ריק. על השולחן נטתה ערימת מסמכים כחולה, הצעות חוק בעניין בלה בלה בלה. הכרתי את החוברות האלה, ערן מביא מדי פעם עבודה לדירה, זו גם לא הפעם הראשונה שאני כאן. סקרתי את החדר אפוף החשיבות, עם עציץ הפלסטיק בפינה והשטיח המסורק, וכמו תמיד עקצצה בי התחושה: הנה אתה קרוב למקום שבו מוחלטות ההחלטות, כאן נחקקים החוקים, כאן נחרץ עתידנו.
חוברת דקה אחת בלטה החוצה מערימת המסמכים הכחולה. קראתי ברפרוף את האותיות שהציצו מהדף: "הצעת חוק פ/379/21, חוק למניעת בדידות". התעכבתי לרגע, לא מבין, אולי זאת טעות דפוס או שלא ראיתי נכון ומדובר בחוק נגד בידודים או בוררות או...
שלחתי יד לשלוף את הנייר.
"יוני, מה קורה?" ערן נכנס במהירות לחדר, "איך שכחתי, אתה כאן עם האמריקאים, נכון?" הוא פנה אל לוח השעם והצמיד אליו בנעץ מסמך שאסור שיישכח.
"כן. הם עכשיו בשיחה עם השר זגורי."
"ומה הוא אומר להם? כמה אנחנו אוהבים את אמריקה וכמה כדאי שיעלו כי חסרים לנו יהודים טובים כמוהם לתקציב המדינה?"
הוא עוד בגבו אלי, ואני מנצל את הרגע לשאול, "תגיד לי, ערן, מה הקטע של ההצעה הזו, 'חוק למניעת בדידות'?"
לקח לו רגע להשיב. "מה...? אה, זה... זה לאחד באפריל, עוד חודשיים, כל חבר כנסת צריך להכין מתיחה." הוא הסתובב וחטף מידי את הדף. "סליחה, אבל אסור שזה ידלוף." צחק.
למה האמנתי?
למה?! איך יכולתי לנחש שמדובר במסמך רציני?
רק אחרי כמה שבועות - בעקבות טלפון חשוד לדירה, שיטוט על מדפי הספרים בחדרו והצתה מאוחרת - הבנתי שזו היתה, כבר אז, הצעה רצינית להחריד.
יכולתי להבין כבר אז אילו הייתי פותח את החוברת, מתבונן בסעיפים המתוכננים ומבין שלא משקיעים כל כך הרבה זמן ומאמץ במתיחה, בטח לא ערן. יכולתי להבחין כבר אז. כי הנייר היה באמצע הערימה, ואם זו מתיחה סביר שהיה מונח בנפרד.
"מתי אתה מגיע היום לדירה?" ערן שינה נושא במהירות.
"יש להם עוד סיור קצר כאן בכנסת, פרידה רשמית, אחר כך הם ממשיכים לשדה התעופה ואולי אצטרך ללוות אותם, אחר כך אחזור לסוכנות. אני מעריך שאגיע בערך בשבע."
"לי יש עכשיו ועדה, יצאתי באמצע ואני חייב לחזור. יום עמוס. קשה לי להאמין שאסיים פה לפני שמונה," הוא פנה לצאת מהחדר ולסגור אחריו את הדלת, מחכה שאצא לפניו.
לוּ רק היה הכול מתנהל לאט יותר הייתי מבין. לוּ רק הייתי חושב רגע נוסף הכול היה מתבהר. כי הוא איש עקרונות, ערן. והרי אפילו קשר זוגי משמעותי אחד לא היה לו - אם מתעלמים מיחסיו עם אילנה, המנחה בדוקטורט, ומשאר קשריו וקצריו הסתמיים - מאז שאנחנו גרים בדירה, שנתיים ורבע בדיוק.
* * *
הוא התגורר שם, בדירה, שנה וחצי לפני שהגעתי לבדוק. השותפה הקודמת שלו עברה לבאר שבע ופינתה את מיטלטליה. ערן פרסם הודעה תמציתית באינטרנט: "דרוש/ה שותפ/ה לדירת שני חדרים + סלון, רחוב רד"ק 6, רחביה ירושלים, ריהוט בסיסי. 1,550 ש"ח לחודש, לא כולל ארנונה וחשבונות. כניסה מידית".
באותם ימים התחלתי לעבוד בסוכנות היהודית במשרה מלאה, ברחוב קינג ג'ורג', וחיפשתי דירה לשכירות באזור. אספתי את הצעות האינטרנט, הומלס שכמותי, ויצאתי ליום מרוכז של חיפוש. הדירה של ערן היתה הרביעית, אחרי שלוש דירות שבדקתי: אחת בקטמון, חדר פצפון בדירה מלוכלכת; שנייה בקטמונים בלב רחוב רועש מפוקפק; שלישית גם היא ברחביה אבל המחיר.
"שלום," הוא פתח את הדלת שעליה נקשתי, "אתה יונתן?"
הנהנתי. "נכון."
"אמרת שתבוא בשמונה, ואתה מאחר."
הוא העביר לי סיור אדיש בחללים הפנויים: זה החדר המדובר, כאן המטבח, שם מקלחת, זה הכול, ואני שאלתי בקצרה על הרעש ועל חנייה ועל בעל הבית ואם השכנים נאים בעיניו. בתום הדרכה יבשה אך מפורטת הוא סיכם פרטים ואמר שכדאי להחליט מהר, "גם כי זו תכונה טובה, להחליט מהר, וגם כי יש עוד אנשים שמתעניינים בדירה."
* * *
כבר למחרת העברתי את כל הציוד מהדירה בתל אביב. אבא רצה לעזור, סירבתי. יוחאי הציע גם הוא אבל זה היה מאולץ. דחסתי הכול למכונית ועליתי לירושלים. ערן עזר לי לסחוב את הדברים מהמכונית אל הקומה השנייה. את איש העקרונות שבו הכרתי בשניות אחרי שנחו הארגזים בחדרי החדש.
כי הוא ביקש שאמשוך שמאלה את וילון הרחצה מיד בגמר המקלחת, לסַדר; כי הוא ביקש שנאסוף את בקבוקי הזכוכית ונחזיר בתחילת כל חודש לסוּפר תמורת 25 אגורות, לארגן; כי כל רגע הוא מתקן את העברית שלי - "עשרה בקבוקים, יונתן, לא עשר" - להקפיד.
* * *
אם לא הייתי שב להרצאה של חברי "תגלית" באותו בוקר ינוארי אפרורי, אלא עוקב אחרי ערן עד לחדר הוועדה שאליה שב - האם היה כתוב על הדלת "ועדה לענייני בדידות"? - ומאזין מאחורי הדלת למתרחש בחדר, את מי הייתי שומע? את נציגי זכויות האזרח? אולי פסיכולוגים בניחוח מנטה? בכירי רבנים מכל הפלגים? ("כולם התאחדו, זה צו השעה," יאמר לי ערן כמה חודשים מאוחר יותר, בלבו של ויכוח סוער) אולי פרופסורים מלומדים בחנו שם את יסוד הבדידות ביקום העצום; ואולי את הסוקרים הייתי שומע, אלה שקרוב לשנתיים חקרו וסקרו ותפעלו ותשאלו ודגמו אלפי בתי אב ישראליים: מי לבד ומי ביחד, מי מסתדר ומי לא מסתדר, מי רווק ומי אלמן, מי נשוי ומי גרוש, מי ידוע בציבור ומי מסורב גט, עד שהניחו על שולחן הוועדה 674 עמודים מפורטים, לא כולל נספחים.
הממצאים היו מדאיגים. הפתרון עוד יותר. אכן, הנתונים הראו בעיה אמיתית, אבל ההצעה - הרת אסון.
"תקשיבו טוב, במדינת ישראל של 2020 רק 47% נישאים, וזה כולל נישואין אזרחיים וידועים בציבור. שומעים? וזו רק ההתחלה. כי 63% מאותם נישואין מסתיימים בגירושין - זה היה הנתון המרשיע, המדרדר - ומתוכם רק 31% יזכו לסיבוב שני, שגם בו 42% מהקשרים יסתיימו בפרידה שנייה."
זה מה שהייתי שומע.
שחייבים פתרון.
ושאם זה לא יהיה בחקיקה - דבר לא ישתנה.
"חייבים לעודד זוגיות, שומעים?" הרעים חבר הכנסת גורדון בקולו, "האסון הגדול של מדינת ישראל הוא לא המצב הכלכלי, גם לא הסכסוך הפלסטיני, לא הכנרת או השחיתות. האסון הגדול הוא הבדידות. שאר הצרות הן צרות של עַם, אבל אם לא נטפל בצרת הבדידות - לא נישאר, אתם שומעים? לא יהיה יותר עַם."
* * *
אבל לא עקבתי אחר ערן, חזרתי להרצאה של השר זגורי, שסיפר לחברי הקבוצה על חשיבות העלייה, "ואם זה לא יסתדר אז לכל הפחות תדאגו לייצג את ישראל ולעורר דעת קהל חיובית, אתם שגרירים שלנו, כל אחד ואחת מכם!"
לא חשדתי בערן, לא חששתי שמדובר בהצעת חוק רצינית של גורדון ושבתי אל חברי "תגלית". אחרי שעה מעוננת בנמל התעופה נפרדתי מהם וחזרתי בגשם אל שגרת הסוכנות.
רק שלושה שבועות אחר כך הגיע סימן שני.
הסימן השלישי, שבא שבועיים אחריו, לא הותיר ספק.
החוק למניעת בדידות מיכאל שיינפלד. בהוצאת "ידיעות ספרים".