כולנו שומעים מוסיקה מסוגים שונים. המוסיקה מלווה אותנו באירועים רבים במהלך חיינו. בכל רכב יש רדיו, בכל בית - או אפילו בכל חדר, יש מערכת. שעות רבות מהזמן מוסיקה מתנגנת מסביבנו. המוסיקה תופסת חלק נכבד מהחיים שלנו, ולכן צריך לחשוב עליה קצת ולהבין את השפעותיה.
למוסיקה יש יכולת לעורר ולחדד בנו רגשות. בחתונה, לדוגמה, לא ינגנו את 'עמוד האש' ולא איזה שיר עצוב של יפה ירקוני, אלא מוסיקה שמחה וחיה. המטרה של סוג כזה של מוסיקה היא, לעורר באנשים הבאים לחתונה את השמחה של האירוע ולהכניס אותם לעניין. בטקס יום הזיכרון לא ינגנו 'משיח משיח' וגם לא מדונה, אלא, 'באב אל וואד' ואולי אפילו בועז שרעבי, וגם זה מפני שמוסיקה עצובה מסוגלת להכניס אותנו למצב-רוח שקט ומהורהר המתאים לאירוע כזה.
יש משהו במוסיקה שמכניס אותנו לעולם רגשי בהתאם לסוג המנגינה. כלומר, המוסיקה פועלת עלינו מבפנים, והיא חודרת לתוכנו בקלות רבה. דווקא בגלל זה, אנחנו צריכים לבדוק היטב מה בדיוק נכנס אלינו, כי זה מחלחל עמוק פנימה.
המוסיקה משמשת כלי בשביל כל מי שמתעסק עם הנפש, ברגשות או במחשבות. כל אדם או חברה שהתעסקו עם רגשות הגיעו גם למוסיקה, ודרכה הם ביטאו את רגשותיהם ואת נפשם. בנו, המאזינים, מתעוררים הרגשות והתכנים שהוכנסו לתוך המנגינה על-ידי המחבר. ישנם סוגי מוסיקה שבהם המחבר הכניס את עצמו ממש לתוך המנגינה, ואנו המאזינים, בדרך לא כל-כך מובנת, קולטים את התוכן.
אבל יש גם מנגינות ושירים שלא עושים לנו כלום; אנו שומעים אותם ולא מתעוררת שום תגובה. יתכן שהסיבה לכך היא, שהמלחין לא הכניס את עצמו במוסיקה, ולכן זו סתם מנגינה או שיר סתמיים. יתכן גם, וכך נראה, שאנחנו פשוט לא קולטים את מה שהמוסיקה הזו מעבירה. אבל גם כשאיננו מרגישים בבירור שאנו מקבלים משהו מהמוסיקה, רוב הסיכויים שתמיד יכנס משהו, וקצת מהאווירה של השיר בכל-זאת תחדור לתוכנו.
מה שאנו מקבלים ממוסיקה, לא מסתכם רק ברגשות של עצב ושמחה. המוסיקה מסוגלת להכניס אותנו להקשר ולאוירה. כששומעים מוסיקת מלחמה טובה (יש כאלו גם בקלאסית ואפילו בשירים ישראלים), נכנסים להקשר לוחמני. מוסיקת הרפיה גורמת לנו להרגע ולהרפות. קונצרט של הפילהרמונית מכניס אותנו למצב-רוח מכובד וגבוה. סיכוי סביר, שנהג ששומע טראנסים בקצב מטורף, ייסע גם במהירות מתאימה. מוסיקה היא דבר היוצא מן הלב ולכן בדרך-כלל הוא גם נכנס אל הלב; הרגש, ההקשר, האווירה או אפילו רק הקצב - אבל משהו ממנה יחדור לתוכנו.
הנחת היסוד שלנו כאנשים דתיים היא, שבעולם שלנו יש קדושה ויש טומאה. כתוצאה מכך אנחנו מחליטים, שכל עוד אנחנו דתיים עלינו להתרחק מהטומאה והרע, ולכן על כל דבר אנחנו מסתכלים עם קצת חשדנות. זה לא כל-כך נעים, אבל כל דבר שאנו באים אתו במגע, ייבדק לפני כן: אולי יש בו טומאה, אולי יש בו דבר שלא כדאי לנו להתעסק אתו. כשאנחנו אוכלים איפה-שהוא, אנחנו מציצים אם יש על הקיר תעודת כשרות; אולי אנחנו לא קוראים אותה לעומק, אבל לפחות מוודאים שהיא קיימת. לפעמים זה ממש לא נעים לבקש לראות את התעודה, אבל מה לעשות? לא כל דבר אנחנו מכניסים לפה.
נכון שבמוסיקה אין כל-כך הרבה הלכות קפדניות כמו באוכל, אבל גם בזה יש קדושה וטומאה. כיוון שהמוסיקה מחלחלת אלינו עמוק מאוד, חובה עלינו - בתור אנשים דתיים - לוודא שלא נכנסים אלינו דברים שלא היינו רוצים שיכנסו.
אין הכוונה לומר, שצריך לשמוע רק שירים חסידיים, אבל אנחנו בהחלט צריכים לבדוק היטב מה אנחנו שומעים. אפשר לראות בקלות איך המוסיקה משפיעה עלינו גם כדתיים. כשאני שומע ניגון חסידי טוב או שיר קרליבך זה עושה לי חשק לקדושה, ופתאום אחרי זה מתעורר רצון להתפלל ולעשות דברים טובים (לא תמיד, אבל אם אני מתרכז ומקשיב למוסיקה כזו אז בדרך-כלל זה קורה).
באותו אופן - ואולי בצורה יותר חזקה - זה בטומאה וברע. כשאנחנו שומעים בגלגל"צ שיר של מדונה או של בריטני ספירס, שמתאר את עלילות הלילה האחרון שלהן - אין מה לעשות, זה לא תמים; זה משפיע עלינו לעומק. זמר או זמרת שכל עניינם בזנות או סתם בטומאה - ממילא גם מה שהם יוצרים יהיה כזה, ולנו, כאנשים דתיים השואפים אל הקדושה, אין מה ללמוד ולקבל מהם. המוסיקה הזו תכניס אותנו להקשר שלילי, וגם אם זה לא מתגלה עכשיו - היא נכנסת פנימה ועושה שם נזק. גם כשאוכלים חזיר או תנין לא מרגישים מיד בנזק, אבל כנראה שזה בכל-זאת מזיק ומטמא.
יש מוסיקה תמימה שמותר לשמוע, אבל יש גם מוסיקה קדושה - שמוסיפה ומקדמת, ויש מוסיקה טמאה - שמזיקה ומלכלכת. אנחנו צריכים לחשוב על זה, לבדוק היטב מה אנחנו מכניסים לנפש שלנו ולא להסכים לבלוע הכל. אסור לנו להתעסק עם מה שיכול להזיק ולטמא, וכן - מותר גם לכבות את הרדיו.