בזמן האחרון אני חשה בודדה מתמיד. כמעט אי אפשר לקבוע איזה ערב חברתי קליל עם אף אחד.
"סיימתי את בחינות שלי להשבוע, בא לך ללכת לסרט או משהו הערב?" שאלתי את שירה.
"לא יכולה הערב. יש לי קואצינג"
גם נורית בקואצינג
אוריאל בקואצינג יהודי
דדי בקואצינג עסקי
שמרית בקואצינג שיווקי.
ביררתי. אין קואצינג רווקי. אל תדאגו. גם זה יבוא.
"אולי תעשי גם את קואוצינג? זה יכול רק להועיל. בסך הכל זה יעזור לך להתחבר עם האני הפנימי שלך ולקדם את עצמך, את יודעת, למקומות שאת שואפת אליהם" כך שירה.
נחרתי בבוז.
אף פסיכולוג לא יחבר אותי לאני הפנימי שלי. אני והאני הפנימי שלי לא זקוקים לתמריצים. אנחנו מחוברים יופי כבר מעל לשלושים שנה.
"חוץ מזה" הוספתי "אני טיפוס ספקן. אין לי עניין לנסות משהו שאני סקפטית לגביו"
"אבל, אולי... בכל זאת" ניסתה שירה
"שמעת מה שאמרתי, ואת יודעת שאני עקשנית".
 |
|
משהו שאני סקפטית לגביו (צילום: The Fayj -cc-by)
|
היא מכירה אותי לא מהיום, שירה.
ההחלטיות שלי, הנחרצות, העמידה העיקשת על שלי ושימות העולם- ידועים לה מן העבר.
לכן כשביקשתי כעבור יומיים את מספר הטלפון של המאמן שלה היא נתנה לי אותו בלי להניד עפעף ובעיקר- בלי ה"אמרתי לך" המעצבן, שכל מיני אנשים שהם לא חברת ילדות שלי ירשו לעצמם לומר.
היא רק אמרה "אבל תתנהגי אצלו יפה ואל תעשי לי בושות"
המשימה הראשונה שהוטלה עלי היא לבנות מפת אימון.
התבוננתי בקובץ השאלות שניסח עבורי דורון, המאמן שלי ושאלתי את נפשי למות.
"סליחה?" פניתי אליו "ישיבה נינוחה על ספת הפסיכולוג דה לה שמאטע- זה לא חלק מהעניין?"
הוא כנראה נעלב כי את ארשת פניו הלבבית אותה ניכס לעצמו בבית ספר לאימון אישי החליפה הבעה זעופה.
"באת לעבוד, לא לנוח"
"כן, אבל אף אחד לא אמר לי כלום על שיעורי בית..." מלמלתי מתחת לשפם.
הוא חזר לעיין בניירותיו וסימן לי להתבונן בדף שבידי "עייני בדף לעומק. אם תהיה שאלה לא ברורה - תשאלי על מנת שנוכל להתקדם"
מה האני מאמין שלי? מה החזון הקיומי שלי? מה השאיפות שלי?
... מה הוא רוצה מחיי?
הבטתי בו ביאוש.
"זה בסדר שאני מרגישה כמו פעולת היכרות בבני עקיבא? כאילו... ככה זה צריך להיות?"
דורון לקח מידי בתנועה עצבנית את דף השאלות, התיישב מולי ושאל בצורה הכי פשוטה: "למה באת?"
"במסגרת חיי עלי אדמות אני מנסה כל מיני שיטות לפיתוח מודעות עצמית ו..."
"לא" הוא נופף ידו בביטול "באמת, למה באת?"
שתקתי.
 |
|
באנו לעבוד לא לנוח (צילום אילוסטרציה: finna_dat-by-nd )
|
"נו...?"
"כי... אני נכנעת לתכתיבים חברתיים?" ניסיתי.
"כמובן! אין לך עמוד שידרה. את נכנעת ללחץ חברתי בקלות. את לא יכולה ללכת מחוץ לתלם!"
הוא פירש את המשך שתיקתי כהסכמה והמשיך בנאום חוצב הלהבות
"את אף פעם לא תגיעי להיות מה שאת אם את מנסה להיות מה שאחרים רוצים להיות! אני בטוח שבתור ילדה עשית חרם על מישהי בכיתה- רק בגלל שכולם עשו עליה חרם, שהקשבת למוסיקה הגרועה מבית היוצר של "וואם" רק בגלל שכולם הקשיבו לה---
"זה היה יותר בגלל גורג מייקל החתיך"
"---שהלכת לאן שנשבה הרוח בבית הספר, שהגעת לפעולות בתנועת הנוער רק כי כולם הלכו---"
"זה היה יותר בגלל המדריך החתיך" תיקנתי
"כולם הלכו בגלל המדריך החתיך! את לא קולטת? עלמה היא לא עלמה! עלמה היא תשלובת מרכיבים אישיותיים של הרבה דמויות שהם לא עלמה! עולמה של עלמה, למעשה, הוא עולם זר!" הוא עצר את שטף הדיבור, מחייך בסיפוק מול עיני התוהות.
"אנחנו פה" הוסיף בשקט "כדי לגלות את עולמך ולנתק אותו מהשפעות זרות. לנקות אותו מדפוסים זרים שהם לא חלק מהווייתו האמיתית, לפתוח את הכספת הנעולה שהעלתה אבק ולמצוא בפנים את עלמה האמיתית"
"אבל... אבל אני כאן" אמרתי בהיסוס
"זאת לא את. זאת עלמה המנותקת. אמרי לי, עלמה. מה את הכי רוצה להגשים בטווח הקרוב?"
"זוגיות"
"ומה שאת רוצה להציע לבן הזוג שלך זה שקר?!" רעם קולו.
נאלמתי.
"אני רוצה שתעצמי עיניים ותחשבי טוב על הדבר שאת הכי רוצה לעשות כרגע- ותגשימי אותו בלי היסוסים ובלי התחמקויות. ככה. הכי נקי שאת. אני יוצא לכמה רגעים. משאיר אותך לבד עם עצמך. תתנערי מכל המחשבות הזרות ותתמקדי ברצון הכי עז שלך. אנחנו נגשים אותו"
"אני לא מאמינה שהלכת והשארת לו פתק ליד הצק" נאנחה שירה.
"בסך הכל עשיתי את מה שהוא עצמו כיוון אותי לעשות. להגשים את הרצון העז ביותר שלי"
"שהיה לצאת משם?"
"לנוס על נפשי - יהיה יותר מדויק לתאר את זה" חייכתי.
"ומה עם שנת הכן?" שאלה שירה אחרי שתיקה ארוכה "את יודעת, לתת הזדמנות אמיתית לדברים?"
"נתתי" אמרתי "נתתי הזדמנות כנה לעלמה האמיתית לעשות מה שהיא באמת רוצה. אמרתי לעלמה -כן".
כי מה זו חיוניות חיובית ואמירת הן לעולם כולו- בלי להגיד, קודם כל, כן גדול ובוטח לך עצמך.
לא ככה?