ימי אבטלה, כפויה או שאינה כזאת, הם זמן טוב להתעמלות מנטאלית.
אם אתם שואלים אותי, אלכסנדר גראהם בל היה מובטל ואחרי שנמאס לחברים בסביבתו הקרובה לשמוע את צרות נפשו- לא הייתה לו ברירה אלא להמציא את הטלפון.
הרעיון הנ"ל, אגב, הוא בפירוש תוצר של התעמלות מנטאלית שלי, אבל לאחרונה הגעתי למסקנה שהפצת הגיגים כנ"ל- אין בה ממש. הגיע הזמן לצרפם לכדי מעשה, ומאחר שאת הטלפון כבר המציאו ופטנטים ששלחתי לכל מיני יזמים זכו למענה נוסח "אחיין שלי בן השלוש היה עושה את זה טוב יותר. לכי לעבוד!" לא נותר לי אלא לחשוף את עצמי לניסויים ולרעיונות שבודה מוחי הקודח ולהאמין שהעולם יגלה אותי בסוף. מה יגלה ומתי בדיוק- אני לא יודעת. אבל אל חשש. אני הרי יודעת שטמון בי פוטנציאל אדירים לא ממומש ש... יבוא לכדי מימוש. מתישהו.
זה לא מה ששירה, חברתי הטובה, חשבה על הרעיון האחרון.
"את לא נורמאלית" היא אמרה "ממש מפחיד אותי לחשוב מה מסתובב עוד בראש שלך..."
"זהו בדיוק! הפעם זה ממש לא הרעיון שלי. אמרו את זה קודם לפני" אמרתי בקול ונופפתי מולה בספר "הנה מקור ההשראה שלי!"
היא חטפה את הספר מידי וקראה מגב העטיפה.
לאחר שנה בניו-יורק, מריה הדלי, סטודנטית בת עשרים למחזאות, כמעט נואשת מהסיכוי למצוא אהבה. הגברים שהיא פוגשת הם כולם לא-יוצלחים, והמילה "לא" הופכת בפיה למנטרה קבועה.
מתוסכלת מאוסף הכישלונות הרומנטיים, מחליטה מריה לאפסן למשך שנה אחת את חוש הביקורת שלה ולהתחיל להגיד להם "כן": כן לשיפוצניק, שמתקן את השירותים בדירתה, כן לנהג המונית שאומר לה שהיא חמודה, כן לזקן שמפזז אחריה ברחוב בריקוד ושירה, וכן לכל מי שמתחיל איתה...
היא חזרה להביט בי.
"כמו שאמרתי, עלמה. את לא נורמאלית".
שלום. אני עלמה. בת שלושים +. רווקה. משכילה. מובטלת (לא להרבה זמן. אני מבטיחה!) בת להורים לחוצים במיוחד.
רצה הגורל וקראתי את ספרה של מריה דהוואנה הדלי "שנת הכן".
את הספר היא מקדישה לחצי השני.
היא גם כתבה שהיא לא הייתה מוצאת אותו לו הייתה ממשיכה לומר "לא".
אני יכולה לעשות את זה.
כלומר, אם מורידים את המתקתקות האמריקאית, הורדרדות היאפית ו... שלושת רבעי מהספר באופן כללי- הרעיון לא עד כדי כך גרוע.
כשחושבים על זה - זה בדיוק מה שאמא שלי מבקשת ממני לעשות נוכח ההתנהלות שלי בתחום. "תפסיקי להיות בררנית!" היא אומרת.
ובכן, אמא, משאלתך התגשמה!
"תסגרי את הפה. זה מזמין זבובים"
שירה המשיכה להביט בי בעיני עגל.
"טוב, עכשיו זה נראה כאילו בלעת משהו"
"אמרתי לך, את לא נורמאלית"
"נכון. אמרת. שמעתי. ובכל זאת- אני הולכת על זה. בכלל, כדאי לי לנכס לעצמי אמירות פוזיטיביות. כן זו התחלה לא רעה בכלל..."
"נכון. אבל לא לכל אחד!"
"אמממ... טוב, אני יהודיה כשרה, את יודעת. השלמתי עם זה שגבר סקנדינבי לא יוכל לכבוש אותי בסערה. ו... יש כמובן גם בעיות מגדר מסויימות שמגבילות אותי לחצי מהאוכלוסיה הרלוונטית"
שירה גיחכה באירוניה: "וואו! את ממש מסננת אותם!"
"הלו! חשיבה חיובית כוללת גם אימוץ חברות חיוביות! את עלולה למצוא את עצמך ממודרת מחיי!" איימתי.
"אין סיכוי, יקירתי. את לא תגידי לי "לא!"
באותו ערב, ראיתי את השבעתו של אובמה ואת משפט המפתח הבלתי נשכח שלו בקמפיין הבחירות YES WE CAN... ונדבקתי ב-YESניקיות הגלובלית וקריאת שמע שעל המיטה שלי הייתה חיובית וממתיקת חלומות.
YES- I CAN...
המשך יבוא