האקססוריז של השטן

הימים ימי טרום פורים.

ימים של אור ושמחה ליהודים.

ימים של נסים גדולים.

ימים של התהפכות המזל לטובה ולברכה.

ימים שבהם האחות הגדולה עמלה על מאפים למשלוחי המנות וכדי שהילדים לא יסתובבו לה בין הרגליים היא מחלקת אותם, במשלוחים, בין הדודות.

קיבלתי את שני החכמולוגים ינון ואליה לתעסוקת אחר הצהריים במרכז הקניות הגדול.

"יש שם קרקס, אתם יודעים?"

"אני לא הולך לשום קרקס. את יודעת מה עושים לחיות כדי שיקפצו לתוך החישוק?" זעק ינון.

"אל תפרט!" פקדתי ולא יכולתי שלא לתהות למה מכולם בחר בי הבורא לשמש כדודה לחברי ב"צלם" עתידיים.

הוחלט על סרט קולנוע משפחתי, לבבי וורדרד שיוצג רק בעוד שעה ולכן הוטל עליהם ללוות אותי בשופינג הטרום פורימי הקבוע שלי.

"גם השנה תתחפשי לשטן?" שאל אליה

"כן"

"יופי, כי זה ממש מתאים לך" גיחך הזאטוט

ינון, אבי תורת המוסר המשפחתית, כרכם פניו נוכח הפרצוף הנעלב שלי ומיהר להוסיף "לאאאא! זה כי פורים! את כל הזמן מלאך ורק בפורים - ונהפוכו- את שטן!"

ויחם לבבי. נשמות האחיינים שלי. נ ש מ ו ת.

"אל תגיד לה יותר דברים כאלה, היא לא תקנה לנו ממתקים" לחש ינון לאליה שהנהן במרץ.

נשמות של דיפלומטים, התכוונתי.

זה ממש מתאים לך (צילום: Jeremy Burgin-cc-by)

נכנסנו לחנות תחפושות ענקית.

"סליחה," שאלתי את המוכרת "איפה נמצאים האקססוריז של השטן?"

"יחד עם כל האביזרים" אמרה והחוותה בידה על איזור גדול של אביזרים פורימיים.

ראיתי את הניצוץ בעיני הילדודעס והחלטתי להזדרז ולמצוא את כל מה שאני צריכה שכן כל שניה מיותרת בממלכת הברדק תיצור אסון קולוסאלי.

חיטוט באביזרים העלה חצי זנב של שטן, קרניים שבורות וגלימה סופרמנית דהויה. ככה זה כשמגיעים בסוף, מסתבר.

ניסיתי לחשוב על אפשרויות אחרות תוך עיון מעמיק במצאי יחד עם רוב קשב למלאכי החבלה. בסיור שופינג קודם עם נציגי השאול הזאטוטים זה נגמר ברגל נקועה. שלי, כמובן.

"אליה, תראה" ינון החזיק בידו זוג אזיקים עטוי פרווה ורודה.

"זה בטח לילדה שמתחפשת לרקדנית בלט וגם לשוטרת"

וואלה. אני חשבתי שזה זוג האזיקים של המפקח קלוזו מהפנתר הורוד. תמיד כיף שיש אנשים מחכימים בסביבה.

"סליחה, את עובדת פה?"

"אני? לא... לא ממש" אבל למול ארשת פניו המבולבלת של האיש מיהרתי להוסיף "אני יכולה לנסות לעזור. מה אתה מחפש?"

"אשתי שלחה אותי לקנות לילדה תחפושת של נסיכת המשהו. אני לא זוכר את המשהו ולא עונים לי בבית"

נשמתי לרווחה.

"נסיכות זה לא ביג דיל, איש יקר" צעדתי לאביזרי המלכות "צריך שמלת מלמלה, כתר ושרביט ואתה מסודר"

נסיכות זה לא ביג דיל (צילום: ExperienceLA-cc-by)

"כן אבל זה היה נסיכה מיוחדת... לא זוכר. נסיכת השמש? הירח? הפרחים? הנילוס? הטטריס?" הוא גרד בראשו ביאוש".

הו, החג הזה וההמצאות שהוא מביא עמו. מה קרה לפרפר? לכלה? לצועניה? מי שמע על נסיכת הטטריס?

ובכלל... נסיכת הנילוס זה לא דג?

"בת כמה הילדה?" שאלתי.

"בת ארבע"

"תשמע, כשהייתי בת ארבע כל תחפושת שכללה שמלת שכבות מנופחת וארוכה, כתר נוצץ ואיפור, עשתה אותי מאושרת. ככה זה נמשך במשך כל שנות ילדותי. ככה זה אצל כל הילדות. למעשה, אני חושבת שאם היה משהו דומה במידה שלי- הייתי שמחה לרכוש לי כאן תלבושת כזאת. אתה יכול להיות רגוע" אמרתי והושטתי לו סט מעוצב של נסיכה בצהוב.

"בגיל שלך זה למעשה בגדי כלה, לא?"

חייכתי "אפשר לומר".

"את מתחפשת לקראת המסיבה?" שאלה שירה.

"כן" עניתי בעודי מהדקת צלופן אדום למשלוח המנות.

"נו, מה קנית?"

"קרניים מהבהבות באדום, גלימה אדומה, זנב מחודד וקילשון".

"אה, שוב... כרגיל. שטן"

"מה פתאום שטן?" עניתי "אני נסיכת השאול".

ורק כדי להיות הגונה ביחס לשבועת הכן, הא לכם וידוי בדבר חריגה קלה:

השבוע פנה אלי איש בן 55 באחד מאתרי ההיכרויות בו חידשתי את המנוי שלי לפני לא הרבה זמן.

גיל יפה, 55. עגול כזה.

אבל, אפעס, קצת מבוגר.

לא היססתי הרבה לפני שעניתי שתודה, אבל לא תודה.

"סליחה" שאל המצפון שלי "מה עם הבטחת ה"כן" לכל הצעה?"

"פורים. ונהפוכו. אם הוא היה מנסה לפני חודש עוד היה סיכוי."