האור, יזרח האור

"לא!"

הספר שהחזקתי נלקח מידי ונסגר מולי בחבטה.

"די, אור. מספיק" ניסיתי לחטוף את הספר מידיו, אך הוא חיבק אותו חזק ולכי תריבי איתו באמצע סטימצקי.

"אפ אפ אפ! איסור נגיעה. איסור נגיעה!"

"יש לך מזל. הייתי מדביקה אותך ישר למדף ספרי המתנות. נו, תחזיר לי את הספר!"

"על גופתי המתה את תתחילי עם השטיק הזה שלך. המקסימום שאני מרשה לך לקרוא - זה את מילות השיווק על גב העטיפה ומילה או שתיים מתוך הספר. מ ה ת ח ל ת הספר" הדגיש.

הוא לא אוהב את התסביך הזה שלי.

אני הולכת לסרטים- רק אחרי שאני מבררת מה היה ואיך הסרט נגמר.

ספרים אני קונה- רק כשאני יודעת שיהיה טוב, בסוף.

הוא לא מרשה לי לדבר איתו על פרקים שהוא לא הספיק לראות בסדרות המועדפות עלינו כי אני "ספויילר מהלך" כדבריו.

"רוצה לדפוק לעצמך את ההנאה? תפאדלי. אל תהרסי לי".

מפגש הפסגה בלב תל אביב היה לרגל זכייתו של אור בפרס יוקרתי ליוצרים צעירים.

"ידעתי" אמרתי לו כשהראה לי את התעודה שסופחה לשי הכספי הנאה. "עוד כשפגשתי אותך- ידעתי שיצא ממך משהו".

איך פגשתי אותו, אתם שואלים?

אני תמיד מתמלאת גאווה כשהוא עונה למי שתוהה מה לי וליפיוף התל אביבי הצעיר "התחלתי איתה באוטובוס". (תמיד רציתי שיתחילו איתי באוטובוס)

זה כמעט נכון. כלומר, זה נכון. רק שהוא לא התחיל התחיל.

הוא סתם התחיל לדבר איתי כי נראיתי לו טיפוס מעניין.

"וכי אספת אלמנטים להרכבת הדמויות לרומן הגדול הבא שלך". אני מזכירה לו.

הוא היה ילד חילוני בן 17. אני הייתי סטודנטית דתיה בת 24 וטיפחנו לנו קשרי אח-אחות מהסוג שלא האמנתי שאני מסוגלת לתחזק.

מה לי ואפיקורס שלא מבין את מלמולי ברכת "אשר יצר"? ("עוד פעם את מתפללת? אבל לא אכלת שום דבר!... מה? אתם מתפללים כשאתם יוצאים משירותים?!")

בעיני הוא דוס לטנטי, רק שהוא לא יודע את זה וצריך לעזור לו למצוא את ה---

"אור! אין מצב שאני הולכת לסרט הזה! את סרטי הסינמטק האוזבקיים שלך תראה עם החברים שלך, אניני הטעם וצרכני תרבות העלית או וואטאבר"

"זה לא סרט אוזבקי. זה איראני דווקא"

"יותר גרוע! גם סינמטק וגם תוצרת מדינה שרוצה לגרען אותנו עד דק. אין מצב. בא ניכנס לסרט הזה" הצבעתי על כרזת קומדיה רומנטית סוג ג

"תקני אותי אם אני טועה: לא אמרת שאת "וידויים של שופהוליק" ראית עם חברה?"

"כן"

כרטיסים עלי פופקורן עליך? (צילום: gillesklein -cc-by-sa)

"אני לא משוגע להיכנס איתך לסרט שראית! את עם כל ה- סתכל סתכל מה יקרה עכשיו המחרפן שלך!"

"נו, זו קומדיה רומנטית. כמה אני כבר יכולה להרוס לך? ברור שאחרי סצנות של אי ודאות, מריבה, תסכול וגעגוע- בסוף הם יהיו ביחד..."

"אני לא מאמין. פשוט לא מאמין..." שפשף את עיניו בתסכול "היא שוב עושה את זה"

"כרטיסים עלי פופקורן עליך?" שאלתי וידעתי שנראה את "וידויים של שופהוליק" כמו שהוא ידע שאיך שנתיישב אני אתחיל עם ה"סתכל סתכל" שלי.

פלאשבק.

אני מגיעה מסוף יום לימודים היישר למיטת חוליו של אבי ז"ל בבית החולים. הייתי צריכה להחליף את אמא שלי במשמרת. ליד המיטה אני רואה את אור במדי הצבא הירוקים שלו. הוא מלטף לאבי מחוסר ההכרה את היד.

"איפה...?" התחלתי לשאול

"ששש... היא נראתה מותשת. שלחתי אותה הבייתה"

"הגעת מהבסיס?" הצבעתי בעיני לעבר התרמיל המאובק שנח לצדו.

הוא הנהן "עכשיו, תראי לי איפה לקרוא ואני אתפלל איתך מהתהילים" אמר והניח יד על ראשו, לכסות אותו.

זו הפעם הראשונה שראה אותי בוכה.

הפעם הבאה הייתה שבועיים לאחר מכן, בלוויה.

מיששתי את מילות התעודה הכסופות שמכריזות על אור כיוצר מצטיין ואת יצירת הביכורים שלו כמופתית, מעניינת ומקורית.

"כן. ידעתי"

"ידעת ולא גילית לי את הסוף???" קרץ.

"זה לא הסוף. זו התחלה מבטיחה" נעצתי מזלג בעוגת הגבינה שלפני.

"טפו טפו טפו" ירק "מהפה שלך, לאלוקים שלך... אני יודע, אני יודע" מיהר להוסיף כשראה את המבט המתרה שלי "הוא גם שלי".

"אז מה, יוצר מעניין ומקורי, בא לך לגלות לי את הסוף של הסיפור שלי?"

"שלך?"

"כן. הנה לך משהו שאני לא יודעת. אין לי מושג לגבי הסרט של חיי. איך כל זה יסתיים?"

"לא יודע. לא חושב שזה כזה גליק גדול כל הקטע של "הסוף הטוב". כי מה זה שווה שטוב רק בסוף? סוף- זה כשנגמרים דברים. אני בעד שיהיה טוב בשלבים יותר מוקדמים"

"צודק" הנהנתי "אז...?"

"אז... עלמהתי" הוסיף בחיוך "יהיה טוב, מתישהו. בקרוב."

"ואיך אתה חושב שאני אפגוש אותו, את מיסטר רייט?"

"איך את חושבת שזה יהיה?" ענה בשאלה.

"אני?"

"כן. תרקמי סיפור. דמייני איך זה יתרחש. יש כח לדברים האלה, את יודעת..."

אחר כך חזרתי הביתה ושלחתי מייל. מהבודדים שיצא לי לשלוח אליו כי מה שיש אנחנו אומרים בטלפון, או מעבירים דרך החוטים הטל-קינטיים שהקשר שלנו יצר.

(צילום: karpov the wrecked train -CC-by)

איך הכרתי אותו, אתה שואל?

זה היה בספריה,

או בשבוע הספר,

או באוטובוס לירושלים, כששקעתי ב"בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד.

כן.

הוא התחיל איתי באוטובוס.

לא דייט,

לא משהו מלאכותי

הכי טבעי: הוא ראה. הוא רצה מה שהוא ראה והוא התחיל איתי.

ותמיד הוא אומר שמזל שהוא קרא את גוטפרוינד וידע באיזה ספר אני מתעמקת. ככה היה לו ליין פתיחה.

"קלטתי שלא היה עובד עליך אם הייתי שואל אם אבא שלך גנן" הוא מחייך כשאנחנו מספרים את הסיפור שלנו , בפעם האלף, לילדים.

ואחר כך, בשקט בשקט, בין מחוות אוהב אחת לאחרת, הוא יספר לי שזה בדיוק מה שהוא חשב, כשראה אותי מכווצת גבות בריכוז הקריאה, ומידי פעם מרימה את הראש להתבונן בנוף... שהנה, כל כך קרוב אליו, יושבת מישהי שבשבילה גיבורים ירצו לעוף.

ויד ה הייתה בכל אלה, כמובן. ראיתי את זה עין בעין בעצמי:

באותו בוקר התקלקל האייפוד שלי, מה שלא אפשר לי ניתוק מוחלט מהסביבה ע"י קריאה והאזנה למוסיקה.

כך שהאוזניים שלי היו חשופות ויכלו לשמוע אותו אומר:

"ספר מצויין, בעיני. הרבה יותר טוב מהקודם שלו. וגם התחברתי לדמות הראשית, אריק"...

"עלמהתי" הייתה תגובתו למחרת היום

"רק על זה שהכנסת את גוטפרוינד אהובנו לסיטואציה- מגיע לך שיהיה טוב. ולא רק בסוף.

בעצם, כשחושבים על זה, מה רע לך עכשיו?

הרי אני כאן.

עד שתזנחי אותי לאנחות לטובת איזה אברך חובב גוטפרוינד - אני כאן.

מה שכן, עכשיו תבואי לבקר יותר, את שומעת? ובתחבורה ציבורית. שניתן צאנס לעניין הזה.

בברכת "טוב שההגה בידיים של אגד"

אור"

מבזק שנת הכן: ביג NO. שבוע צחיח לחלוטין. סורי.

יש לכם שאלה בוערת אש? אתם מוזמנים תמיד למסר"ש