דייט מול המחשב

כמעט שלושה שבועות של אמירת הן לכל דורש - ואני עדיין שפויה.

"רואה?" סחתי לשירה על כוס קפה של ערבית באחד מבתי הקפה השכונתיים. "זה לא כזה נורא. אני חושבת שרק טוב יוצא מהגישה הזאת"

"בהחלט. כשאין לך למי לומר כן- הכל דבש"

נעלבתי.

"את רומזת שאני לא מבוקשת?"

"לא. אני אומרת בפירוש שיש לכולם תקופות יובש. קל נורא להחזיק בתזה שלך כשאין הצעות מלבד איזה ישמעאלי מוכר קטניות שבלאו הכי מחוץ למשחק. נראה אותך כשתבוא איזו דודה עם הצעה מופרכת..."

"אני לא אשמה שאני בדיוק בתקופת יובש! זה כבר לא תלוי בי"

"דווקא כן" חייכה כממתיקת סוד עם אחד וחצי סוכרזית

"מה בדיוק אני יכולה לעשות?"

"תפשירי את הכרטיס המוקפא שלך בדוסידייט"...

שירה צודקת.

אמירת ה"כן"- צריכה לכלול גישה חיובית גם כלפי גורמים שידוכיים שונים. אין מנוס מלנער את האבק מהכרטיס שלי (לצערי גם הגיל התעדכן) ולחשוף את דמותי הוירטואלית לעין כל.

האקט בוצע דווקא בערב השמרטפות השבועי על אחייני ואחייניותי.

היה זה ערב ארוך ומייגע. לאחר מרדפים שכללו משפטים כגון "בואו לאכול" "תפסיקו לזרוק את האוכל" "בטח שזה אוכל" ו"לא, למרות שזה מפתה- לא הרעלתי אתכם" והתישו אותי לאין שיעור- הצלחתי להביא לכך ש4/5 מהחבורה נפל שדוד על הספות בסלון והחמישית שנותרה, הבכורה לבית אחי, עיינה בשלווה במשנתה העיונית של גיי קיי רולינג.

מעכשיו יהיה לי שקט.

הכרטיס המוקפא (עיבוד ממוחשב: d70focus-cc-by)

"את חוזרת לדוסידייט?"

קפצתי בבהלה.

"טוב מאד" לקחה הגברת שהגיחה מאחור כיסא והתיישבה לידי "נעשה ממש משעמם מאז שאת לא שם. יאללה, בואי נראה מה יש להם להציע"

טוב, אז אני חסרת ביטחון ונעזרת באחיינית שלי בת ה- 11 וחצי (זה הגיל שסופרים את החצי) בהתמודדות עם המצאי באתרי ההיכרויות. זה לא כזה מופרך! תזכרו מי שם לב שהמלך ערום!

"תפתחי את הכרטיס הזה" הצביעה יערה על פרצוף מחוייך של עלם שחרחר.

"המממ" קראתי בקול: "מעט לא שיגרתי מצד השיח האקזיסטנסיאלי-רליגיוזי שהוא מנהל עם עצמו ועם היקום" מה... מה הוא רוצה?"

"זה אומר שהוא לא סגור על עצמו מבחינה דתית. הלאה" פקדה יערה "בואי נבדוק את הממושקף"

"מצב כלכלי" קראתי "אספר לך בהמשך" - וואו, מה זה אומר?"

"זה אומר שהוא כמוך. זה בדיוק מה שכתבת בכרטיס שלך!"

טוב שיש מי שמנהלת את העניינים.

"רגע רגע, לא ענית לבחור ההוא שפנה ממש כשהתפטרת מהאתר, נכון? הוא דווקא היה חמוד. נסי להגיב לו עכשיו אולי יצא משהו..."

כשהתפטרתי מהאתר. הזמן בהחלט רץ.

לפני חצי שנה טרקתי בחזקה את הדלת בפני אתרי השידוכים למינהם.

יצאתי עם עוד איזה מהנדס בכיר בתעשיית המזון (= מוכר בייגלה טוסט בתחנה המרכזית בואכה תל אביב).

"נמאס לי מכל הרמאויות שהאתרים האלה מנפיקים! אין לי בעיה עם טוסטר אנושי- רק שלא יספר לי שהוא מהנדס! מה זה כל המידע השקרי הזה?"

"קוראים לזה שיווק" צייצה אז יערה מאחורי המגזין הישראלי למדע ואקולוגיה.

כן. היא חכמה. הייתי שמחה לומר שזה קשור במטען הגנטי שלי אבל זה לא.

"חוץ מזה" המשיכה "גם את סיפקת חצאי אמיתות - במקרה הטוב- בכרטיס שלך"

"חצופה! איפה בדיוק?" נשפתי בכעס

"טיפוס שמח רגוע וחייכני?"

החוצפה זה ממני. אין ספק.

הגיע הזמן לנער את האבק (צילום: `ησt.šσσ.ϊηησςєηt~{الحمدلله} -cc-by-nd)

אז היה ההוא. דווקא נחמד כזה.

פנה אלי בלי התחכמויות ובלי התחנפויות ובלי ליינים חבוטים בדבר הנפילה שלי מגן עדן.

המזל שלו היה שהוא פנה אלי מיד אחרי תקרית הבייגלה.

חזרתי זעופה ובעיניים רושפות אש הוצאתי את עצמי מהמאגר. משליכה עתיד ורוד עם אדון "שלום, קראתי את הפרופיל שלך ונראה לי שיכולה להיות התאמה. בא לך לנסות?" לסל המחזור הקרוב.

"נו" האיצה בי הקלגסית "תשלחי לו שחזרת לעניינים".

יום למחרת המייל מהבהב.

שתי פניות מרווקי האתר.

"שלום לך! אני ממש מודה לך על המענה , למרות שהוא לא היה כל כך מהיר. למעשה, הוא היה כל כך לא מהיר שהספקתי להתחתן בינתיים. טוב שהזכרת לי להסיר את עצמי מהמאגר. בשמחות!"

מהורהרת פתחתי את מעטפת הפניה השניה:

"תגידי, מותק, אבא שלך גנן?"