אמצע היום, בית קפה נעים היכנשהו. משני צדי השולחן הקטן יושבים מראיין ומרואיינת. הוא - עיתונאי ותיק, היא - רופאה שפיתחה תרופה לסרטן. או חוקרת שגילתה ממצא ארכיאולוגי מסעיר מתקופת הבית השני. או מנהלת חברת היי-טק. או...
רגע, למה להפוך כל דבר למלחמה בין המינים? אולי נחליף את הדמויות למראיינת (עיתונאית ותיקה) ומרואיינת (כנ"ל). עכשיו יותר נוח.
השיחה נעימה וקולחת. העיתונאית מתעניינת בפרטי המחקר או באופן ניהול החברה או בדרך שבה התגלתה תרופת הפלא. הן מזמינות קפה נוסף, ומרשות לעצמן להחליף פרטי מידע אישיים שאינם חלק מהראיון. ואז מגיעה השאלה הבלתי נמנעת: "איך את משלבת בין קריירה לחיי משפחה / אימהות?".
המרואיינת (היא אכן רעיה ואם) מרגישה פתאום לא בנוח. מתחילה להתפתל. מספקת תשובות "פוליטיקלי קורקט" בגווני פסטל: אני לא מוותרת על האימהות שלי אבל אני גם מקפידה לשמור על רמה מקצועית בעבודה. כן, זה דורש תכנון זמן מדויק אבל בסוף מסתדרים. היום שלי מתחיל בארבע בבוקר ומסתיים בשתיים בלילה אחרי שיחת נפש עם כל אחד מהילדים, הכנת ארוחת ערב, סיפור לפני השינה, הכנת סנדוויצ'ים למחר, זמן איכות עם אישי וטיפול פנים. מה פתאום, הם בכלל לא מרגישים שאני עובדת בעבודה תובענית. קודם כל הבית, ברור.
מכירים / ות? לי יצא לקרא בחיי לא מעט ראיונות כאלה.
המרואיינות מציירות תמונת חיים שבנויה מאשליות. או, במילים אחרות, משקרות. מרמות את סביבתן וגם את עצמן.
כי מי תודה במחירים שהיא משלמת על חייה הכפולים? מי תספר על סדר יום בלתי אפשרי? על מסיבת הסידור שהפסידה בגלל משבר בעבודה או על ישיבה קריטית שהתחילה בלעדיה כי היא הייתה תקועה בפקק בדרך חזרה ממסיבת הסידור? על הלילות שבהם הילדים "משכיבים את עצמם לישון", על חוסר הריכוז בעבודה אחרי לילות של טיפול בילד חולה, על הפעמים שנתנו לילד "אקמולי" ושלחו אותו לגן וקיוו שהגננת לא תזעיק אותן באמצע היום? על ההתעלמות מהטלפון של הגננת?
כי מי תרצה להעיר מרבצה את מפלצת האשמה?
איזו אמא בעולם אמרה "אשמה" ולא קיבלה? את רגשות האשמה אנחנו יונקות עם חלב אימותינו. הם דוגרים בנו עד ההיריון הראשון ונולדים יחד עם בכורנו או בכורתנו. ומאז ועד עולם הם שם, לצידנו, לכל אורך שנות האימהות שלנו, כלומר: עד מאה ועשרים.
גם אם שתבחר לגדל את ילדיה "במשרה מלאה" לא תינצל מרגשות האשמה. אבל אם שבוחרת להקדיש זמן לעצמה (עבודה, לימודים, תחביב משמעותי) תזכה למנה כפולה של ייסורי מצפון. כי היא חושבת (גם) על עצמה, במוצהר. וזה נחשב להפרה של כללי המשחק, לפיהם על האם לשים את צרכי ילדיה לעולם בראש סדר עדיפויותיה.
"אמא היא התחתית שנופלים עליה" - אומר מרואיין צעיר בסרט דוקומנטרי אמיץ ורגיש "תהיי מאושרת ותשתקי". את הסרט ביימה וצילמה חברתי, נאווה גולדנצייל סגל, ובו היא מנסה להאיר ולו במעט את המורכבות שביחסי אמא - ילדים.
לא הבחור שראיינה וגם לא חבריו היושבים לצדו לא מעלים בדעתם לשאול - האם אמו מעוניינת להיות ה"תחתית" עבור בנה? האם גם היא מגדירה את עצמה כך? זה התפקיד שייעד לה בנה, המעניק לו לגיטימציה "ליפול" ואותה מחייב לחיות ב"כוננות ספיגה" מתמדת. איש לא שאל אותה לפני שקבע את תפקידה.
יתירה מכך, אמירה כמו "זה לא מתאים לי" תיחשב מצד האם לאנוכיות.
רגע, את קוראת לראות את צרכינו לפני צרכי ילדינו?
האמירה הזו תהיה כוללנית ופשטנית בדיוק כמו האמירה שצרכי הילד קודמים תמיד לצרכי אמו. בוודאי שישנן תקופות בחיי ילדינו שבהן אנחנו מתמסרות לגמרי בלי לשאול שאלות ובלי להתלונן.
אבל קיים מרחק גדול בין אימהות הגיונית ו"נורמטיבית" לבין ההנחה שהאם קיימת אך ורק עבור ילדיה (ובמקרה הטוב - גם עבור בן זוגה). מדוע עלינו מוטלת האחריות בכל פעם שילדינו נכשלים או מאכזבים - את המורה, את סבא וסבתא, את המדריך בתנועת הנוער? ומילא בעיניי החברה - מדוע אנחנו יוצאות אשמות בעיניי עצמנו? מדוע אנחנו מרכינות ראש כש"נשמות טובות" מייעצות לנו לעבוד פחות ולבלות יותר עם הילדים או מעירות הערה פוגענית ומתנשאת לגבי האימהות הלקויה שלנו? מדוע רבות מאיתנו מעדיפות לצייר תמיד תמונה "ורודה" של משפחה מושלמת במקום להתמודד עם הקשיים שבתפקיד הכפול של אימהות ונשות מקצוע?
התשובה הפשוטה היא - שעולמנו עדיין אינו שוויוני דיו. עוד לא הגענו לעידן שבו גידול ילדים ייתפס כפרויקט משותף של שני בני הזוג וחלוקת האחריות בכל משפחה תיעשה על פי מה שמתאים לאותה משפחה ספציפית ולא על פי אילוצי שעות העבודה של הגבר או על פי הלחץ על האישה "לבלות יותר בבית". כרגע האימהות שבחרו להקדיש זמן לפיתוח מקצוע תובעני (כמו גם האבות שבחרו ליטול חלק משמעותי בגידול ילדיהם) מושפעות במידה זו או אחרת מתפישת העולם הלא שוויונית שרואה באישה את האחראית על תפעול הבית ובגבר את המפרנס.
אני מבקשת לטעון, בעקבות הצפייה בסרט המטלטל של נאווה, שישנה כאן בעיה עמוקה ומורכבת יותר (אינני מבקשת לטעון בהכרח שזו הייתה כוונת היוצרת, אלא לתאר את מחשבותיי שלי בעקבות הסרט). רצונותיהן ושאיפותיהן של נשים רבות כבנות אדם הולכים לאיבוד בתוך המסירות הטוטאליות לילדים הגובלת בביטול עצמי שנדרשת מהן על ידי החברה. בעיני החברה הצרכים של הילדים לעולם יהיו קודמים לצרכי אימותיהם, עד שצרכים אלו כמעט ומפסיקים להתקיים, והאם הופכת לאמצעי לסיפוק צרכי ילדיה. אם שמעזה לשים את שאיפותיה המקצועיות במקום זהה לגידול הילדים בסדר העדיפויות שלה (ותשלם מחיר בגידולם כי אי אפשר שלא) תזכה לרוב לביקורת חברתית לא אוהדת במיוחד.
גם האימהות עצמן התרגלו לראות בילדים - ובהם בלבד - את המראה להצלחתן או כישלונן. וילדים לא מעטים, מצדם, מצפים מהאימהות לשמש להן "תחתית ליפול עליה". הכאב שלהן כתוצאה מ"נפילה" שכזו לא נחשב. הרי הן אימהות.
רבות מהאימהות דתיות נמצאות במלכוד כפול. תפישת האימהות כתפקידן העיקרי אם לא הבלעדי על ידי משפחתן / מחנכותיהן / רבותיהן ובעקבותיה הלחץ להתחתן, הלחץ להביא ילדים לעולם מיד אחרי הנישואין, הלחץ לגדל משפחה גדולה שהופך פעמים רבות לתחרות "למי יש יותר ילדים" (ולנושא הזה מגיע טור נפרד) - כל אלו יחד יוצרים סגנון חיים שמצריך ג'אגלינג תמידי בין מטלות, ולאישה, לרוב, פשוט לא נשאר מקום בסדר העדיפויות של עצמה. ומי שלמרות צו החברה תבחר בדרך אחרת תזכה למנה מוגברת של רגשות אשמה. וגם של שקרים ורודים, שלא מאפשרים לאף אחת להודות בכך שהיא משלמת מחיר על הבחירות שלה, תהיינה אשר תהיינה.
בשלב זה המראיינת תאמר שאני מייאשת את הקוראים. במיוחד את האימהות שבהם. שאת תפישת הילד את אימו קשה עד בלתי אפשי לשנות. שמפלצת רגשות האשמה מזינה את עצמה.
אבל אני מבקשת לטעון שבידינו הדבר. שהכל תלוי, בסופו של דבר, במסר שאנחנו מעבירות לסביבתנו ועוד לפני כן - לילדינו.
אם נפסיק לדחוק את רצונותינו תמיד, "כברירת מחדל", לסוף סדר העדיפויות ונצליח לראות את עצמנו, צרכינו ושאיפותינו המקצועיות כחלק שווה ממערך השיקולים המשפחתי - גם ילדינו יראו אותם כך.
אם נתייחס לאימהות בתור חלק ממהותנו ותפקידנו אבל לא בתור מטרת חיינו היחידה והבלעדית ונצליח לגדל את ילדינו בלי לאבד את עצמנו בדרך - ילמדו גם ילדינו לכבד אותנו כבנות אדם ולא לראות בנו "תחתית שנופלים עליה". ויתירה מכך - הם ילמדו לא לאבד את עצמם בתוך ההורות בבגרותם.
אם נפסיק לצייר עולם מושלם אלא נודה שבצדה של כל דרך חיים טמון מחירה.
אם ניתן מקום לקושי, ללבטים, לדרכיה השונות של כל אחת לבנות את חייה.
אם נשאיר את השיפוט, האשמה וההאשמה מחוץ למשחק.