אשתי קנתה שמלה מכוערת לחג- מה לעשות?

פסח נושף בעורפנו אז הפעם הטור יהיה קצר וקולע. שלוש דקות קריאה שלגמרי שוות את זה. מוכנים? יאללה. מה הקשר בין בעל שלא רוצה שאשתו תלבש את השמלה שהיא קנתה לחג? לאישה שמתפדחת מהאופן שבו בעלה אוכל? להורים שחוששים שהילדים שלהם ישתוללו במהלך הסדר אצל הסבא והסבתא? לא, זו לא התחלה של בדיחה. חג הפסח הביא איתו את שלוש השאלות הללו אלי לקליניקה ובתור מי שמתנקזות אליה כל כך הרבה שאלות, לפעמים אני לא יכולה שלא לשים לב לקשר ביניהן.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאאשתי שומרת אותי בטלפון בתור "הגרוש"- מה אפשר לעשות?

  19/03/23 13:14

תראו, לכולנו יש צורך ורצון לעשות רושם טוב על הסביבה. זה צורך טבעי ולגיטימי, שגורם לנו להרגיש מוערכים ומחוברים לסביבה שלנו. בחגים, דווקא בעקבות המפגש הרב משפחתי, הצורך הזה גדל, הרי מי מאיתנו לא רוצה לעשות נחת לסבתא או להורים?  ואם יורשה לי לומר: בעידן הרשתות החברתיות הצורך הנ"ל הועצם פי כמה וכמה. הרי אין כמו תמונה פוטוגנית של אבא-אמא-ילדים מחייכים ולבושים במיטב המחלצות כדי לגרוף לייקים ושלל לבבות. אומר, אולי קצת בהקצנה, שנראה כאילו כולנו נמצאים באיזושהי הצגה שבה ברור לכל אחד מה התפקיד שלו על במה וכולנו ממלאים את תפקידנו הכי טוב שאפשר.  

מה זה אומר עלי שאשתי מתלבשת כך

אממה, שיש כאן משהו אחד ששכחנו. בן או בת הזוג, הילד או הילדה הם לא כרטיס הביקור שלנו. נכון שהם האנשים הכי קרובים ואהובים עלינו, אבל הם לא איזשהו תכשיט להתפאר בו. הם לא עוד תעודת הערכה שקיבלנו ואפשר לתלות אותה על הקיר. הם לא סמל סטטוס, ובואו נביט בשלוש השאלות:

1. הבעל שלא אוהב את שמלת אשתו – קודם כל, מותר לא לאהוב. כבר אמרו חכמים "על טעם ועל ריח אין להתווכח". מותר לו גם לומר לאשתו מה דעתו על הבגד (היי, בטאקט!) אבל מכאן ועד להחליט על האם או מה היא תלבש לחג – זו בחירה שלה. כאשר המבט מופנה פנימה במקום אל אשתו, אותו בעל יכול לשאול את עצמו: רגע, זה שאשתי לובשת את השמלה הזו מפריע לי כי? מה זה אומר עלי שאשתי מתלבשת כך?

2. האישה שמתביישת באופן האכילה של בעלה – בהנחה שהבעל נוהג בנימוס המקובל, כן? האם מותר לו לאכול כפי שהוא רוצה ורגיל? התשובה היא שכן. האם יכול להיות מצב שבו אשה אחרת הייתה נשואה בדיוק לאותו הבעל וזה לא היה מזיז לה? התשובה היא גם שכן. אם כך – למה דווקא לה זה מפריע? מה יש שם באופן שבו הוא אוכל שמוציא אותה לא בטוב? האם היא חוששת מהרושם שבעלה יעשה על משפחתה המורחבת וה"מוניטין" שלה יהרס בעיניהם?

הגיע הזמן להשתחרר מהכבלים של עצמנו 

3. ולגבי ההורים שחוששים מהתנהגות ילדיהם – אז כמובן שלא ניתן לילדים לעשות ככל העולה על רוחם. אבל בסוף, ילדים הם ילדים. יש בהם שובבות מובנית ואי אפשר לצפות שבמהלך כל ליל הסדר הם ישבו דוממים כמו פסלים (בינינו, אני מכירה מקרוב גם כמה מבוגרים שזה קשה להם). ובסוף, דווקא הלחץ והחשש שהילדים ישתוללו עלול להיות כנבואה המגשימה את עצמה.

לכן, אם אסכם את דברי (אמרנו כבר שפסח ולחוץ) בחג שבו אנחנו מדברים לא מעט על יציאה מחירות, אולי הגיע הזמן לצאת מהכבלים בהם אנחנו כובלים את עצמנו. הרבה פעמים אנחנו אלו שבוחרים להיות אחראיים על כל העולם ואשתו ובכך מעלים את רף הלחץ והציפיות גם מעצמנו וגם מהסביבה. בעיני, להיות אחראיים בחג הזה על ההתנהגות שלנו בלבד, על התגובות, המחשבות והרגשות שלנו – זו החירות האמתית. חירות שאינה תלויה בדבר. 

בת-חן וייל היא מדריכת כלות, יועצת זוגית ומינית, מנחת סדנאות ומנהלת קהילת "להיות אישה" לנשואות טריות. לתגובות batchen10@gmail.com. להצטרפות לקבוצות הווטסאפ לנשואות צרי קשר במספר 0525445887.