מריבות הן אירוע שכיח, המוכר לכולנו מחיי היום יום, ובפרט מריבות בתוך המשפחה - בין אחים או בין בני זוג. לעתים מריבות אף עלולות להוביל ל"חורבן הבית", ז"א: להוביל לפרידה, לגירושין או לניתוק הקשר.
לאור זאת, יש לשאול: האם יש דרך למנוע כליל את המריבות היומיומיות? והאם בהימצאותן של אלו יש כדי להעיד על משפחה לא מלוכדת או על זוגיות לא בריאה (או כיו"ב).
ברצוני לדון בשאלה זו לאור אחת המריבות המפורסמת בהיסטוריה, אשר הובילה לחורבן הבית השני, כוונתי היא למריבת קמצא ובר קמצא.
ראשית יש לציין כי את אגדות החורבן פותח מאמרו של ר' יוחנן: "מהו שכתוב: 'אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה' (משלי כח, יד) - על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים וכו'".
ר' יוחנן קובע אפוא כי המקשה לבו (דהיינו העקשן) סופו ליפול ברעה; זאת הוא מוכיח, בין היתר, מהסיפור הידוע על אודות קמצא ובר קמצא. דומה כי אין צורך לחזור על אחד הסיפורים הידועים באגדות חז"ל, אלא ניתן לגשת ישר לעיקר ולשאול: מיהו העקשן בסיפור זה?
האם העקשן הוא בעל הבית שהתעקש בכל תוקף שבר קמצא יעזוב את הסעודה, חרף תחנוניו של האחרון.
אך אולי במחשבה שנייה העקשן הוא בר קמצא אשר רואה כי איננו רצוי בסעודה, ולמרות זאת מתעקש להישאר בסעודה, על אף הפצרותיו של בעל הבית.
ואולי במחשבה שלישית העקשנים הם החכמים שהתעקשו לא להתערב ולא לפשר בין הצדדים.
במחשבה רביעית, נדמה שהעקשן הוא דווקא רבי זכריה בן אבקולס אשר התעקש שלא לחרוג מדין תורה (ולכן לא הסכים להקריב את הקורבן בעל המום מחד, ומאידך - לא הסכים שיהרגו את בר קמצא) אף שבמקרה זה החריגה מדין תורה הייתה הכרחית; שכן זהו מצב פיקוח נפש של ציבור שלם! (ובידוע כי פיקוח נפש, אף של יחיד, דוחה גם את השבת).
כפי שניתן להבין, זהו לא סיפור על עקשן אחד, אלא על חברה עקשנית אשר לא מוכנה לוותר ולהתפשר על עקרונות, אף במצבים שבהם הפשרה הכרחית ומחויבת המציאות.
ולענייננו, ר' יוחנן אינו תולה את החורבן במריבות אלא בעקשנות. המריבות הן חלק בלתי נפרד מהחיים. נכון אנו שואפים שהן לא יקרו, ומשתדלים להימנע מהתנהגויות או מאמירות שעלולות להוביל למריבות. אך עדיין לא ניתן לצפות מראש את כל התרחישים שעלולים להוביל למריבה, וממילא לא ניתן למנוע כליל את התרחשותה (זו אגב עשויה להיות אחת הסיבות לכך שבחופשות יש יותר מריבות בקרב בין זוג, היות שהיציאה משגרה חופנת בתוכה מצבים לא צפויים).
אך בעוד המריבה היא לעתים מצב בלתי נמנע, הרי שאת העקשנות ניתן למנוע. או במילים אחרות אולי המריבה של קמצא ובר קמצא הייתה בלתי נמנעת. אך העקשנות להנציח את המריבה, ולא לנסות להגיע לפשרה בין הצדדים, בהחלט הייתה נמנעת. לא המריבה הובילה לחורבן הבית אלא העקשנות שלא לצאת ממנה היא זו שהובילה לחורבן.
גם במריבות בתוך המשפחה ניתן להיות עקשן ולשמר מריבה במשך זמן ממושך (שאורך לעיתים אף שבועות), או להבין כי מריבות עלולות לקרות ורצוי להתפייס כמה שיותר מהר. החכמה היא לא רק לדעת כיצד להימנע ממריבות, אלא גם - או בעיקר - לדעת כיצד לצאת מהן במהרה.
מריבות אינן מעידות כלל ועיקר על יחסים לא תקינים, ואולם העקשנות להשתקע בהן עלולה במקרים קיצוניים אף להוביל לחורבן הבית הפרטי; כפי שאכן ארע בחורבן הבית הכללי.