פרשתנו הינה המשך ישיר של הפרשה הקודמת. הפס' שבתחילת פרשת תרומה: "וידבר ד' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה", משמש פתיחה לשתי הפרשיות. כפי שכבר אמרנו הדיבור הינו למשה והוא צריך למצא מסילות לליבות ישראל, בכדי שאלו מעצמם למרות ובגלל הציווי יבואו לבנות את המשכן.
לעומת הבניין החיצוני בו עסקנו בפרשה הקודמת, עוסקת פרשתנו בפנים הבניין. הפרשה הקודמת עסקה בבניין עצמו ובכלים שצריכים להיות במקדש. פרשתנו עוסקת בבגדי הכהונה, אותם צריכים הכהנים ללבוש בבואם לשרת בקודש; לאחר מכן עוסקת הפרשה בעבודה אותה צריכים לעבוד במשכן, בזמן התחלת העבודה בו, על מנת לקדשו וחותמת הפרשה בבניין מזבח הזהב, שהוא מזבח הקטורת. יש כאן עליה מהבחינה של הגשמיות והאכילה אל הבחינה הרוחנית המומחשת ע"י הריח. בתפר ביניהם מופיעים בגדי הקדש.
באה ההפטרה של השבת וממשיכה את תיאור החזיון שראה יחזקאל של בניין בית המקדש, כפי שראה אותו משה בהר. ואולם אל לנו לחשוב שהבניין אותו ראה יחזקאל הוא בית המקדש השלישי דוקא. אלא כפי שאמרו חכמינו ז"ל, היה צריך בניינו של עזרא להיות בית עולמים, אך משום מעשיהם שלא שבו לארץ, לא זכו ישראל ונחרב גם הוא. ואשר על כן נדחתה התכנית אותה ראה יחזקאל במחזה לעתיד לבא, בבניין בית המקדש.
לכן בסוף תיאור בניית המשכן וכליו וכל בגדי הקודש אשר על הכהנים ללבוש בשרתם בקודש, כאשר יש חשש שנראה את הבית ויהפך בעיננו למעין בניין מאגי המגן מכחו הוא; כמין בניין בעל חשיבות עצמית בלא קשר להנהגותינו ומעשינו, סידרו מסדרי ההפטרות שנקרא הפטרה זו של יחזקאל, ללמדנו שאין בבית חשיבות אם לא מחברים אנו אותו אל הכוונה המזוככת, שגם בית זה עלול להיחרב על אף שעבודת המקדש ממשיכה כרגיל, בשל חטאי האומה. ללמדנו כי מרחק ניצב בין המקדש המסמל ונותן ביטוי מוחשי לקדוש וטהור לבין חולשת האדם הנמשך אחר תאוותיו אל החטא.
במעשה בראשית הקב"ה הכין את העולם להיותו דירת האדם ואחרי שסיים את מלאכתטו נכנס הוא ית' לשבת, דהיינו שמסר את העולם בידי האדם וכיסה את נוכחותו כדי לתת מקום לחירותו של האדם. ומכאן שאין בניית ביהמ"ק דוחה שבת, שהרי תפקידו של האדם הוא להפוך את העולם לבית ד', כדי שהוא ית' והאדם יוכלו לדור יחד בעולם. ביהמ"ק מהווה מעין מעבדה לאותה המציאות המשותפת. והקדושה היא התנאי להצלחתה. מטרתו של ביהמ"ק לכן, היא להבטיח את שכינת ד' בעולמו.
בבניין הבית ישנם רמזים על סדרו של העולם; רק בהנהגת בית הנפש, בה יש גם כן קדש וקדש קדשים ועזרה "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו", בבניינה ובשכלולה כבית הגדול יוכלו אח"כ ישראל לבנות את בית המקדש ממש. כי בניין בית המקדש תלוי בבניין בית נפשם של ישראל כפי מידות התורה וצורתה. לכן נאמר הגד את בית ישראל את הבית ולא "אל בני ישראל", צריך לומר להם כי בית ישראל המה הבית והוא תלוי בהם וכל ענייני תכנית הבית הם מורים על הנהגת העם על פי התורה וחוקותיה. זאת אומרת ע"פ התכנית המאפשרת את המפגש בין האדם ליוצרו. ובזה יכלמו מעוונותיהם ומדדו את תכנית, כלומר, לכוון מידות נפשם כפי מידות הבית, מידה כנגד מידה, שכל המידות מעידות אלו על אלו.
זהו מה שאומרים הנביאים, כנגד הקרבנות והמעשים החיצוניים לו לאדם. בזמן שמנתקים ישראל את מעשיהם והתנהגותם ואלו נהפכים למין פולחן חיצוני להם אזי "למה לי רב זבחכים". כאשר עבודתם אינה תשקיף של בית הנפש, היוצר בעולם את ההרמוניה והחיבור שבין פנימיותו של האדם לעשיית רצונו בשלימות
אך בזמן שהדברים המה פנימיים לו והוא עושה מ עשיו מתוך קישור פנימי אזי יש להם משמעות ומביאים להשלמת מחשבת הבורא. ונעשה שותף לו במעשיו.