משה שולח את המרגלים לתור את הארץ. המרגלים חוזרים ומוציאים את דיבת הארץ רעה. מה גרם למרגלים להוציא את דיבת הארץ רעה? הרי מדובר באנשים גדולים בעלי שיעור קומה: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה"?
אלא שהמרגלים פחדו מעצם ההתמודדות עם מציאות הזרה להם. מציאות שתדרוש שינוי מהותי בדרך החיים לה הם מורגלים. הם פחדו משינוי. בארץ ישראל הם ייאלצו להתמודד עם עולם החומר. מעתה לא עוד לחם מן השמיים, אלא דווקא לחם מן הארץ. מעבר לעיסוק הזר מבחינתם בחיי העולם הזה, הם יהיו צריכים להתמודד עם הדרישות הרוחניות אותן מייעדת להם ארץ ישראל, כארץ הקודש, כ'פלטין של מלך'. שהרי "עיני ה' אלוהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". אם כך הוא, הרי ששינוי זה קשה לעמוד בו. כך סברו המרגלים, והעדיפו להישאר במדבר, במציאות השגרתית.
הפחד משינוי נעוץ בפיזיולוגיה של המוח והוא נחלת הכלל. שינוי ומצב חדש מעוררים סוג של איום וחוסר וודאות, לכן כולנו מפחדים משינויים, גם מאלו שאנו מתייחסים אליהם כשינויים חיוביים. אך כאשר הפחד מנהל את חיינו הוא עלול למנוע מאיתנו פעולה.
את הסוגיה נבהיר בעזרת הספר 'מי הזיז את הגבינה שלי?' של ספנסר ג'ונסון. הספר אינו מתיימר לספק תשובות מלאות לשאלות כבדות-משקל, אך הוא מצליח להאיר באמצעות משפטי-מפתח ולעורר אותנו לדרך ולפעולה.
הסיפור הוא על ארבעה יצורים שחיים במבוך ומחפשים גבינה שתזין אותם ותגרום להם שמחה. שניים מהיצורים הם עכברונים (רצרצן ורחרחן) המחוננים בחושים בריאים, ושניים מהם הם גמדים (העונים לשמות ליבוט וחיבוט). הם נראים אמנם כחבריהם העכברונים אך לעומתם, מצוידים במערכות של אמונות וערכים הדומות במידה רבה למערכי האינטליגנציה והרגש האנושיים.
הגבינה היא משל לכל מה שאדם, קבוצה או ארגון יכולים לשאוף אליו: משפחה, הישגים, מערכת יחסים, הצלחה בעסקים, עבודה טובה, אהבה, כסף או כל תחום שיכול להזין אותנו ולגרום לנו להיות מאושרים. המבוך הוא המציאות, החיים, או התחום שבו יש צורך לזרום עם השינויים. כל עוד יש גבינה בפינתם של הארבעה במבוך, ההבדל בהתנהגותם הוא שולי. כולם נראים מאושרים למדי. רק כאשר ארבעת היצורים הזעירים מגלים שהגבינה נעלמה, מתגלה ההבדל המהותי ביניהם.
העכברונים, רצרצן ורחרחן, מגיבים במהירות ומשתמשים בחושיהם הבריאים והחייתים, ויוצאים לחפש את תחנת הגבינה הבאה. אצל הגמדים החושים הללו התנוונו, והם התאהבו בפינה הישנה. ככל שהם מרבים להשתמש באיכויותיהם האנושיות הם מסתבכים יותר ויותר. חיבוט, מצליח לגייס את שאריות התבונה שניחן בה כדי להיחלץ מהמצב, ולומד לקבל בהומור את עובדות החיים ומשתחרר מהכעס ומחוסר-האונים שתקפו אותו כאשר גילה שהגבינה נעלמה. הוא מנסה להשליך את קצה החוט שגילה גם לחברו ליבוט ומנסה לצייר לפניו תמונה חדשה של המציאות. אך ליבוט, נשאר תקוע עוד זמן רב במקום שאין בו גבינה.
חיבוט מגלה מהר מאוד במסעו המרתק במבוך שהחיפוש אחר הגבינה חשוב לא פחות מהגבינה. הוא לומד כיצד לזרום עם השינוי, וכרווח משני הוא רוכש שפע תובנות חדשות שיסייעו לו לא רק להתגבר על העבר ולגלות מצבורי גבינה חדשים, אלא לדעת כיצד לנהוג כאשר אלה ייעלמו או יתמעטו ברבות הימים. בחיפושו אחר הגבינה מבין חיבוט מדוע התעכב יחד עם ליבוט זמן כה רב ולומד להתמודד עם פחדיו ומשכיל לסלול את דרכו במסלולים חדשים ולא נודעים.
המרגלים מעדיפים את הישיבה במדבר, במוכר ובמורגל, לא מזיזים את הגבינה ולא רוצים שתזוז, יהא שינוי מיקומה וההישגים העצומים שהדבר יביא, אשר יהא.
הקב"ה חשב אחרת. הוא כנראה סבר ש"אם אינך משתנה - אתה עלול להיעלם"; הוא רוצה להביא את עם ישראל למציאות אחרת, מציאות טובה יותר על אף הדרישה שבצידה, שכן "תנועה בכיוון חדש מסייעת במציאת גבינה חדשה"; הוא רוצה ללמד אותנו להתגבר על הפחדים המלווים כל שינוי, שכן "כאשר אתה עוקף את פחדך, אתה מרגיש חופשי" (ציטוטים מהספר).
בארץ ישראל ההתמודדות עם עולם החומר ועם דרישות הרוח אינן פשוטות, אך התנועה היא כלפי מעלה. רק בארץ ישראל יכול היהודי להוציא מן הכוח אל הפועל את מלוא הפוטנציאל הטמון בו. הקב"ה בעד התמודדות, הקב"ה בעד ארץ ישראל והאתגר שמציבה.
הכותב משמש כרב ביכנ"ס לצעירים בפתח תקוה ומרצה במכללת אורות