בכל ראש חודש אנו שבים וקוראים את הפסוקים הלקוחים מתוך פרשתנו, שמתארים את הקרבת קרבן התמיד. פסוקים אלו פותחים את פרשיית המועדים של פרשת פינחס, ובעקבותיהם מובאים מוספי השבת, ראש החודש (ולכן נקראים פסוקים אלו בראש חודש) ושאר המועדים.
חשיבותו של קרבן התמיד עולה מתוך הדביקות העיקשת של העם במהלך הדורות להקריבו. יוסף בן מתתיהו מספר, כי אפילו בימי המצור הקשים שהטיל פומפיוס על ירושלים (63 לפנה"ס), בהם נעשתה עבודת המקדש קשה ביותר וכמעט בלתי-אפשרית, בכל זאת – "הכוהנים לא נמנעו כלל מעבודת הקודש בשעת המצור מפני הפחד, אלא פעמיים ביום, בבוקר ובתשע שעות (זמניות) בערך, היו מקריבים על המזבח, ולא הפסיקו את הקרבנות אפילו בשעת הדחק של ההתקפות" (קדמוניות היהודים, יד). ביום ראשון יחול השנה צום י"ז בתמוז, שאחד ממאורעותיו הקשים היה ביטול התמיד – דהיינו: הפסקת העבודה בבית המקדש, המסמנת את תחילת הסוף הקרב.
תוך כדי תיאור הקרבן, נוקטת התורה בביטוי תמוה ביותר: "עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לה' ". קרבן זה הינו עולת תמיד, ש"עשויה בהר סיני". מילים אלו קשה להולמן: מהו פירושן? האם קרבן התמיד מוקרב בהר סיני? והלא ישראל נמצאים כעת על סף הכניסה לארץ, בערבות מואב, ומה עניין קרבן התמיד אצל הר סיני?!
הפרשנים מתחבטים בהסבר ביטוי זה. רובם מוסיפים את אות-היחס כ', המציינת השוואה: "עולת תמיד [כ]עשויה בהר סיני". כלומר: קרבן התמיד יוקרב כפי שהוקרב הקרבן בהר סיני (וכאן ישנה מחלוקת בין הפרשנים, לאיזה קרבן מבין אלו שהוקרבו בהר סיני מתייחס הכתוב. עיין פירוש רש"י). ומה מבקשת התורה ללמד בהשוואה זו? יש מי שאומר, שפרטי אופן ההקרבה יילמדו מקרבנו של הר סיני (כך פירשו חז"ל בספרי). ויש מי שמסביר, שמאז הר סיני ועד היום, במשך ארבעים שנה, לא הוקרב קרבן התמיד, ובשל כך נוצר כאן הצורך לחדש את הציווי עליו: עליכם לשוב ולהקריבו, כפי שעשיתם בהר סיני (ראה אבן עזרא; ועיין חגיגה ו ע"א–ע"ב).
אולי ניתן להציע כיוון שונה. פרשת קרבן התמיד איננה חדשה; היא הובאה כבר בספר שמות (כט, לח-מו). אצלנו ישנה חזרה מדוייקת על פרשה זו, כמעט מילה במילה, ושם אף מופיע פסוק המקביל לזה שלנו, עם תוספת מרובה: "עולת תמיד לדורותיכם, פתח אוהל מועד לפני ה', אשר איוועד לכם שמה לדבר אליך שם, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, וקידשתי את אוהל מועד ואת המזבח, ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי, ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלקים". פסוק זה נפתח כמו הפסוק שלנו ("עולת תמיד"), אלא שבמקום הביטוי "העשויה בהר סיני" מובא תיאור-מקום אחר: "פתח אוהל מועד לפני ה' ". הפסוקים של ספר שמות מתארים כיצד הולכת הקדושה ומתפשטת, החל מאוהל מועד, בו נועד ה' עם משה (מעל הכפורת, בין שני הכרובים); משם – אל פתח האוהל, שם מוקרב התמיד; משם – מתקדשים המזבח והמשכן עצמו; אחריהם – אהרון ובניו; ולבסוף – עם ישראל כולו זוכה בהשראת השכינה בתוכו. למעשה, זהו מימוש ההבטחה של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", היא הייעוד של כל מעשי המשכן.
נדמה שלא נטעה אם נפרש את הרעיון המובע כאן באופן הבא: קרבן התמיד – כפי שעולה מפסוקי ספר שמות – מציין ומסמן את השראת השכינה בישראל. משום כך חשוב לתורה להדגיש את תמידיותו: "עולת תמיד לדורותיכם". שכינה זו ששרתה על העם, בזכות קרבן התמיד, לא פסקה ממנו לעולם. יתכן שזו משמעות הכתוב המקביל בפרשה שלנו: "עולת תמיד – העשויה בהר סיני". לא רק השוואה יש כאן, אלא אכן מדובר על אותו קרבן, קרבן תמידי שלא פסק מאז נעשה לראשונה בהר סיני – הוא הוא אותו הקרבן עצמו שעליו מצֻווים כעת ישראל. עיקרו של הציווי: אל תנתקו את השרשרת! המשיכו להקריב את אותו הקרבן של הר סיני מדי יום ביומו, ובכך תאפשרו את המשך השראת השכינה באופן תמידי על ישראל.