פרשת השבוע, פרשת משפטים, מתאפיינת בעיקר בהלכות ובציוויים הנוגעים למישור החברתי שבין איש לרעהו, אלו מצויים בה בשפע. הפרשה עצמה נפתחת בדיניו של העבד העברי כשהדין הבסיסי והיסודי הקשור לעבד הוא שחרורו בתום שש שנים, בבוא השנה השביעית.
גם במקרה זה המספר שבע איננו אקראי והוא מצטרף לסדרה שלמה של "שביעיות" אחרות המופיעות בתורה. כך למשל מצינו במצוות השבת, במצוות השמיטה, במצוות היובל ועוד. השורש לכל ה"שביעיות" הללו היא מסגרת זמן אופטימאלית המושתתת על יחס בין שש יחידות של מלאכה מול יחידה אחת של מנוחה. זהו סדר שנקבע עוד בריאת העולם, במסגרתו ברא הקב"ה את העולם בששה ימים וביום השביעי שבת ממלאכתו.
ההסבר הקושר את היחידה השביעית עם המנוחה (ובמקרה שלנו את העבד עם שחרורו) מספק הסבר רעיוני-רוחני לציווי על שחרור העבדים. בשני מקומות נוספים בתורה שבהם נזכר עניינו של העבד העברי מובא נימוק נוסף לזכויות העבדים והוא: וזְכַָרְתָּ כִּי עֶבֶד הָייִתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיםִ ויַּפְִדְּךָ ה אֱלֹהֶיךָ עַל
כֵּן אָנכִֹי מְצַוּךְָ אֶת הַדָּבָר הַזּהֶ הַיּוֹם )דברים טו, טו). פרשיה זו כשהיא מוארת באורה של יציאת מצרים, אמורה להזכיר לאדון ולבעל הבית כי אף אבותיו היו עבדים, ולכן ההתבוננות שלו על עבדו אמורה להיות מנקודת מבט של מי שהיה שם . במילים אחרות: הזכויות הניתנות לעבד נועדו, בין השאר, לעורר
אצל האדון רגישות ומוסר הנובעים מתחושה של הזדהות. כשם שבכל לבם התפללו אבותיך שאדוניהם המצריים יניחו להם מעט ויתנו להם קצת רווחה, כך, מן הסתם, מתפללים גם עבדיך ועליך לזכור זאת!
נימוק נוסף לשחרור העבדים ולזכויותיהם מופיע בספר ויקרא בהקשר לפרשת היובל. היובל, שנת החמישים שנה, הינה שנה מיוחדת, שבה היו שבות כל הקרקעות שנרכשו במהלך חמישים השנים האחרונות אל הבעלים המקוריים, ובשנה זו גם היו משתחררים כל העבדים, וזאת ללא קשר למנין שנות עבודתם, בין אם עבדו שנה אחת ובין אם עבדו את מלא שש השנים.
השחרור ביובל איננו קשור בזכויותיו הבסיסיות של העבד, שהרי משתחררים בו באופן שרירותי גם עבדים שאך החלו את עבודתם, אלא הוא תלוי בסיבה אחרת המופיעה בפסוקים: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אתָֹם מֵאֶרֶץ מִצְרָיםִ לֹא ימִָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבד" (ויקרא מב). השחרור ביובל איננו קשור לא בזכרון יציאת מצרים ולא בתודעה מוגברת של זכרון ימי עבדותם של ישראל, כי אם בקביעה נחרצת וחד משמעית האומרת כי גם העבדים וגם האדונים כי "עבדי הם". בשנת החמישים נדרשים כל ישראל להפנים באופן אקטיבי את היותו של הקב"ה מלך על כל הארץ. הדבר היה נעשה במספר דרכים. כך למשל היו מריעים בשנה זו תרועות מיוחדות בשופרות, כדרך שבה היו עושים בהמלכת מלכים, ובכך מבשרים על המלכת האל. אולם היו גם מעשים אקטיביים שהמחישו את העניין כמו השבת הקרקעות המכורות ושחרור העבדים, כשהכל נובע מן התפיסה היסודית כי יש אדון לארץ, ובמידה מסוימת,
קיומם של אדונים אחרים יש בו בכדי לפגום באדנותו המוחלטת של האל.
תודעה שכזו היא כל-כך טוטאלית ומוחלטת שלא ניתן לחיות אותה באופן מתמיד, אלא רק פעם בחמישים שנה, אולם כשהמועד מגיע והדבר קורא, משחררים את כל העבדים ללא קשר למערכת האישית שלהם של השש והשבע. בעולם המודרני המערבי, לכאורה, אין עבדות ואין עבדים, אולם התובענות וההישגיות שאליה נתבעים המבקשים להצטרף למעגל ההצלחה, מצמיחה זן חדש של עבדות שמאופיינת בעובדים נטולי זכויות וסביבת עבודה סבירה.
התמונה שהמציאות מציבה מול עיננו מחייבת אותנו לשים לנגד עינינו את שתי ההנמקות העומדות בבסיס פרשת שחרור העבדים, וליישם אותם במערכות העבודה שבהם אנו פועלים בשתי דרכים. הדרך האחת היא לכוון את עצמנו כלפי העובד והדאגה לזכויותיו, וכל זאת מתוך ההכרה שגם אם הגענו להיות מנהלים הרי שכולנו פעם "היינו שם". מדובר בהבנה בסיסית המאפיינת חברה מוסרית תקינה, שבה לא פוגעים בזכויותיו של אדם. אגב, זהו המניע הראשון והעיקרי, בדרך כלל, בגיבוש זכויותיו של העובד.
הדרך השניה, וכאן גם החידוש הגדול, היא עבודה עצמית של המעביד, בעל השליטה, בעל החברה, בעל המניה וכו במסגרתה הוא מבין ומפנים כי הוא איננו מלך העולם. ידיעה שכזאת יש בכוחה לעצב אצל מנהלים תודעה חדשה בעלת ענווה, שאחד מפירותיה היא ההקשבה והרגישות לזכויותיו של האחר.
באופן עמוק ורחב הרבה יותר, אין ספק שכל חברה שבה האדם מודע למגבלות הכח שלו, ומתוך ענווה הוא גם מכיר שהוא איננו "בעל הבית" האמיתי, הופכת חברה איכותית, עמוקה ורגישה יותר, ובסופו של דבר, גם למוסרית יותר.
הרב איתמר אלדר מרצה במכללת אוהלו, ר"מ בבית המדרש לבוגרים בגולן ומרבני צהר.
המאמר פורסם בעלון השבת של צהר